בשנים האחרונות פיתחנו רגישות גדולה במיוחד לכוחן העצום של המילים ולתפקידן כמכוננות תודעה. דוגמאות לא חסרות: תהיינה אלה החלופות השונות לכינוי "בעל", המעבר מברכת "שבת שלום" ל"סופ"ש נעים", ובוודאי המילים המשחקות במגרש הפוליטי, למשל אלה המגדירות את חבל הארץ המזרחי ושדרת ההר המרכזית, או אלה המתארות את פעולת הממשלה בגוש קטיף בקיץ 2005. שפה היא עסק נפיץ והיא קשורה בעבותות אמיצות למי שאנחנו, ולהבנת התשתית של הזהות האישית והקיבוצית שלנו.
פרק כ"ה בספר ויקרא הוא מלאכת מחשבת מילולית. הוא מהווה הזמנה להקשיב לאופן שבו בחרה התורה לנסח את המצוות התלויות בארץ, ולהתבונן על המשמעות שמחוללת בחירה זו.
כבר מקריאה מרפרפת בפרק ניתן להבחין במילים המנחות המהדהדות בלשון הכתוב. אחת הבולטות שבהן היא הכינוי "אח", המופיע באיסור ההונאה במכירת השדה, בחובה לתמוך במי שירד מנכסיו ואיבד את אדמתו או את חירותו, וכן בהימנעות מניצול באמצעות נשך ותרבית או על ידי הרדייה בפרך. כשאנו קוראים את ההטיות השונות של המילה "אח" ברי לנו כי אין מדובר בבני משפחה שיש ביניהם קשרי דם, אולם עלינו לזכור כי פרק כ"ה הוא בית היוצר של מטאפורת האחווה, ומה שמובן מאליו לאחר שנים של פרשנות צריך להיות מונכח בפסוקים באופן מובהק.
כיצד זה קורה? ראשית, על ידי יצירת דמיון בין המילים "אח" ו"עמית", למשל בעזרת ההקבלה הבאה: "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" / "לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (פסוקים יד ו־יז). אך לא פחות מכך באמצעות שימוש ענייני במילה "משפחה", למשל בתיאור השיבה הביתה בשנת היובל: "וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (י). שימוש זה מבליט את מעמדו המטאפורי של הכינוי "אח", שאיננו אלא נטילת מילה משדה אחד (קבוצת אנשים בעלת קשרי דם) והטלתה להקשר חדש ומפתיע של עַם.
גאולת האדמה והאדם
זאת ועוד, הרעיון של חובות המבוססות על השתייכות לעם אחד קיימות בפרק הן באופן ישיר, בהבחנה בין שני סוגי עבדים: "וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם… בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ, וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ" (פסוקים מד־מו); והן בצורה עקיפה, הקושרת בין האיסור להלוות את האח שירד מנכסיו בנשך ובתרבית ובין ההוראה הבאה, בספר דברים: "לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיך" (כג, כא). הווה אומר, האפשרות לכונן את מערכת היחסים הראויה בין בני ישראל על בסיס זיקה לאומית הייתה לגמרי על השולחן, ובכל זאת מבכרת התורה את החלופה המטאפורית של האחווה המשפחתית.
הפרק מתאר קשרים כלכליים בין בני אדם ואת האפשרויות השונות המסתעפות מהם. מדובר ביחסי קונה ומוכר, והתורה איננה מהססת לנקוט בפעלים הקשורים למקח וממכר ולציין מעמדות כלכליים, דוגמת השכיר והעבד. יחד עם זאת, באה המטאפורה "אח" וצובעת את רכישות השדות ובתי מושב, את המִלווה או העבדות, במשמעות החורגת מיחסים ממוניים בלבד ותובעת היענות לרף מוסרי גבוה. מטאפורה זו איננה מקרית, שכן היא מתכתבת עם הסיפור המכונן שלנו, שנים עשר שבטים שאינם אלא בניו של אב אחד, ושלמרות העליות והמורדות שידעו כאנשים פרטיים שחיו בכנען ובמצרים וכשתי ממלכות שהתקיימו זו לצד זו במשך מאות שנים, עדיין המשיכו לחשוב על עצמם כחלק משלם משפחתי אחד.
שתי מטאפורות נוספות מצטרפות אל יחסי האחווה הקיימים בפרק. האחת היא גאולת הקרקע והשבתה לבעלים המקוריים, ולצידה גאולת האדם והוצאתו לחירות. כאן מדובר אמנם בהושטת יד מסייעת, אלא שהשורש גא"ל, המופיע פעמים רבות בפרק, שולח אותנו לגאולת בני ישראל הנאנקים תחת שעבוד מצרים, ומכאן לזיקה בין מעשה החסד שעשה הקב"ה עם בניו, וחובת כל אחד מישראל להושיע אף הוא את אחיו ממצוקתם.
המטאפורה הנוספת היא המילה "אחוזה", המציינת את השדות והבתים, אולם למעשה מלמדת על האחיזה האיתנה בקרקע ותחושת השייכות העמוקה שמרגיש האדם כלפי אדמתו.
מחויבות אינטימית
המצוות המופיעות בפרק כ"ה נשענות, אם כן, על שני יסודות. האחד עניינו היחסים בין ה"אחים" השייכים למשפחת "בני ישראל", והשני הוא הזיקה לאדמה שהנחיל הקב"ה לעמו, נחלה שיש בה אחיזה אמיצה ושאותה יש לגאול. קריאת הכיוון העולה מכאן היא שזכויות וחובות כלכליות קשורות לזהות הנוצרת בקהילה ובמקום נתונים. וכאן חשוב לדייק. לא זו בלבד שהתורה סבורה כי לכל אדם באשר הוא מגיעות זכויות, אלא שהיא חלוצה בתחום זה, כפי שעולה מההשוואה לתרבות הרווחת במזרח הקדום בנושאים דוגמת מוסד העבדות או הענישה הפלילית. גם ההיבט האוניברסלי לא נפקד מספרי התורה, בוודאי בחלקו הראשון של ספר בראשית שפניו אל האנושות כולה.
ועדיין, ההנחה הטמונה בפרק כ"ה היא שמחויבות יכולה להיווצר רק בין חברי קהילה אינטימית החיים זה לצד זה באותו חבל ארץ וחולקים תחושות שותפות וערבות הקיימות בין בני משפחה אחת. זו התודעה שאליה חותרות המטאפורות המשמשות כאבני היסוד של הפרק, והיא רחוקה מאוד מהתפיסה של זכויות ליברליות הניתנות ליחידים שאינם אלא דייריו של הכפר הגלובלי רב הממדים וחסר הגבולות.
על גבי הנחה זו נבנית קומה נוספת המגולמת בקריאה המופיעה שלוש פעמים בפרק: "וְיָרֵאתָ מֵאֱ־לֹהֶיךָ". שכן המקום והקהילה האנושית אינם עומדים בפני עצמם. הם אמנם תנאי הכרחי לקיומם של יחסים ראויים בין בני האדם, אולם הם זקוקים לעוגן מוסרי שתוקפו נובע מהאמת שהנחיל הקב"ה לבניו, אמת שאיננה נתונה לשינויי המקום והזמן ושיש בה מן הנצח.
