אסון מתחת לחלון: "רשויות האכיפה אינן מתפקדות במירון"

נירית ונסובר, תושבת המושב מירון, התעוררה באמצע ליל ל"ג בעומר בתחושה מוזרה. היא כבר התרגלה שבלילה הזה יש להגיף את החלונות והתריסים מחמת קולות הנגינה והשירה הרמים המגיעים מן ההר. הלילה שרר מין שקט בלתי רגיל. שום קול לא נשמע.

"מה זה השקט הזה, שאלתי את עצמי והערתי את בעלי דוד", מספרת נירית. "משהו לא הגיוני כאן. לפתע התחלנו לשמוע את יבבות האמבולנסים והבנו שמשהו רע קורה. מיד התקשרנו לנכדים שהיו על ההר, וברוך השם הם בסדר.

"בתחילת הערב עלינו כמנהגנו לחזות בהדלקה הראשונה של בויאן, וכבר אז הרגשתי שמשהו אינו כשורה. כמה פעמים עצרו את הטקס ואמרו לכולם להיזהר, לא להתקרב לגדרות, כי הדוחק רב. זו הפעם הראשונה ששמעתי אזהרה כזו. כשהצפיפות גברה החלטנו להיפרד מנכדינו שהיו עימנו בהר ולחזור הביתה. ההרגשה מאוד קשה", היא מוסיפה. "עברו כמה ימים אבל הדמעות עדיין בעיניים".

הוונסוברים, כמו תושבים רבים באזור, משכירים צימרים נאים לבאים ליהנות מחבל הארץ הירוק והיפה הזה, כמו גם מהילת הקדושה האופפת את ההר. ביום רביעי ביקשה נירית מדוד לעלות ולהראות לה היכן אירע האסון. "אני מגיעה באופן תדיר לרשב"י אבל לא לכל הכוכים והחצרות. אם דווקא באירוע יפה ושמח כל כך, עם חאפלות ואוכל, כשמגיעים מכל חלקי העם, קורה דבר כזה – זה דין גדול על עם ישראל. צריכים לעשות כאן תיקון גדול".

בימים שאחרי האסון שורר באתר מין שקט מעיק. בין הטריבונות המפורקות ושרידי הגדרות, עומדים קציני משטרה שכבר החלו במלאכת התחקיר. לצידם, אנשי המשרד לענייני דתות, חרדים נושאי טליתות שיצאו מציון רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר, וגם כאלה שבאו רק מתוך סקרנות להבין מה בדיוק קרה פה. על גשר המתכת המוביל אל המסדרון מתגודדים אנשים רבים. עומדים, מתווכחים, ומשחזרים את הרגעים הנוראיים.

שנים רבות הייתה הילולת ל"ג בעומר מטרד לא קטן לתושבי מושב מירון. "לקראת החגיגה היו השערים ננעלים ועל התושבים הוטל מעין סגר", אומר לנו דוד קליין, יו"ר ועד המושב. בשנים האחרונות אנחנו משתדלים שבמושב תהיה כמה שפחות תנועה והמשטרה מסייעת לנו בכך".

"לנו אין שליטה באתר אחרי שהוצאנו את מתחם הקבר ממשבצת המושב", אומר דוד קליין, יו"ר הוועד של מירון. "זה לא מונע את ההרגשה האיומה והעצובה. אבל ברור ש'למעלה' אין שליטה"

המושב מירון הוקם בידי חיילים משוחררים דתיים ממלחמת העצמאות וניצולי שואה מהונגריה ומרומניה, וחלק מהם עדיין גרים בו. "מדובר באנשים שכבר ראו מוות וידעו אסונות בחייהם", אומר לנו רב בית הכנסת, הרב אברהם אנגל.

"לנו אין שליטה באתר אחרי שהוצאנו את מתחם הקבר ממשבצת המושב", אומר קליין. "זה לא מונע את ההרגשה האיומה והעצובה. אבל ברור ש'למעלה' אין שליטה, אין שלטון, איש הישר בעיניו יעשה. אינני יודע מי אישר את הקמת כל המתקנים שם. הכול נראה כמו מכלאות בקר. היה ידוע שבל"ג בעומר השנה יבואו אלפים רבים וחששתי שמשהו יקרה. אני מתקומם על אותם אנשים הרוקדים היום על הדם ומפזרים מידע לא נכון". אגב, קליין עצמו מנהל בימים אלה תהליך משפטי בקשר לכמה מבנים שבנה על ההר.

נרות במקום מנגלים

הנה סיפור אישי. בן עשר הייתי כשאבי לקח אותי בפעם הראשונה להדלקה במירון. נסענו באוטובוס בכביש הצר והמפותל והגענו לפנות ערב. המתנו שעות להדלקה בשדה הפתוח שלמרגלות ציון הקבר. עד להדלקה בחצות כבר הספקתי להירדם. 20 שנה לאחר מכן הגעתי שוב כתושב האזור. בתחילה לא היה למקום "ביקוש" כה רב. רוב העולים לרגל היו בני עדות המזרח, שנטו אוהלים ושהו במקום לפחות שבוע ימים. כמעט לא ראית חסידים אשכנזים, ואם באו הרי שמספרם היה קטן. לאורך הכביש העולה לציון היו מפוזרים דוכנים, בעיקר לממכר אוכל, תימרות עשן עלו מהמנגלים ומאחורי האוהלים נשחטו כבשים ללא פיקוח בריאותי. רק כעבור שנים רבות, עם התרבות הזרמים שהפכו את ל"ג בעומר לחגם, החליטו למסד את העניין.

המשכתי להגיע בכל שנה עם משפחתי וילדיי, גם כדי להעביר את ההילולה בשידור חי ל"קול ישראל". בשנים אלה חסידויות רבות אימצו את מירון כמקום פולחן ברמת קדושה גבוהה, והחלו להנהיג "הדלקות" עצמאיות שמספרן רק הלך ועלה. הדוכנים המסחריים נעלמו, השחיטה הועברה לבית מטבחיים עד שנאסרה כליל, והותרו רק ביתנים לממכר נרות וחפצי קדושה. נסלל כביש גישה נוסף והתחבורה הוגבלה לבעלי היתרים בלבד. מתברר שעד היום ההגבלה הזאת אותגרה בדרישות תקיפות מצד "פרוטקציונרים", כפי שמספרת לנו דוברת מחוז הצפון של המשטרה לאה לשם.

"קיבלתי שיחות טלפון שמתברר שהיו ממתחזים, שביקשו היתר בעבור הרב קנייבסקי והרב פירר. הבנתי לאחר זמן שהשטף רק בתחילתו והפסקתי לענות לטלפון".

מרדכי הלפרין, ששימש שנים רבות יו"ר ועד המושב מירון, זוכר היטב את ימי התום. "לפני שישים שנה היו מגיעים לכאן עשרה 'ברסלבים' והיו קוראים לי להשלים מניין בליל שבת. היום יש כאן בכל שבת אלפים. הילודה החרדית, הרצון להישען על צדיק, וגם התפתחות האמונה בתורת הקבלה והחסידות עשו את שלהם".

חסידות בויאן קנתה את ה"קושאן" על ההדלקה מזה 150 שנה, עם עליית החסידות לצפת. האדמו"ר שלה זוכה להדלקה הראשונה ממש על ציון הקבר שנבנה לפני 400 שנה. אט אט הצטרפו גופים וחסידויות שונות ואף הם דרשו לקבל זכות הדלקה.

"השנה, למרות הגבלות הקורונה, קיבלה המשטרה לא פחות מ־22 בקשות להדלקה", אומרת לשם. "לא יכולנו להיענות לכולן כי היה חשוב לרווח בין ההדלקות השונות, שלכל אחת מהן באים אלפי אנשים. בשל הגבלות הקורונה בכל מתחם הותרה כניסה של שלושת אלפים איש בלבד. לתולדות אהרן ניתנו שלושה מתחמים. מי שהחליט בסופו של דבר מי מדליק ומי לא היה המרכז הארצי למקומות הקדושים של משרד הדתות".

מתברר כי גם שרים היו מעורבים בלחצים שלא להגביל את מספר המשתתפים. ואולם, בשטח נראה כי לא מספר המשתתפים הגדול הוא שהביא לאסון. את האשמה יש לחפש במקומות אחרים. לא פחות מארבעה "הקדשות" שונים, שניים אשכנזיים ושניים ספרדיים, טוענים לבעלות על המבנה, כולל החלקה שבה נמצא "מסדרון המוות". הלפרין מספר שכאשר ביקשה המדינה להלאימו כדי להסדיר את השימוש בו כמו ביתר המקומות הקדושים, היא נתקלה בהתנגדות שהביאה לפסיקת בית המשפט העליון. הוא קבע כי המקום ינוהל בידי ועדה שבה חברים נציגי ארבעת ההקדשות והמדינה תמנה יו"ר. היום משמש בתפקיד הרב שמואל רבינוביץ', רב הכותל.

"אין קשר בין הבעלים לבין מה שמתרחש במקום מבחינת בינוי ופיתוח. מעלינו נמצא מבנה של משפחה פרטית, שהשתלטה על השטח כדי להפוך אותו לצימרים להשכרה, והם בנויים על התוואי שתוכנן להיות יציאת החירום הגדולה והתקנית של כל הרחבה הגדולה הזאת". במקום רחבה לקליטת אלפי אנשים במתחם תולדות אהרן ממוקמים גם חדרי האירוח והצימרים של משפחה אחרת, אף שבית המשפט הורה להורסם ואף קנס אותם משלא עשו כך. "איש אינו אוכף. רשויות האכיפה אינן מתפקדות במירון, ומי ממונה עליהן? היועץ המשפטי לממשלה. אפילו צו איסור שימוש לא הוציאו להם", קובל הלפרין.

סביב הקבר ניצבים באי־סדר כטלאי על טלאי, מבנים רעועים, פחונים, רמפות וגשרים שמובילים משום מקום לשום מקום. על הרצפה ערימות זבל שהותירו החוגגים ושטרם פונו כי לא ברור מי אמור לפנות מהמתחמים הפרטיים. הלפרין נמנע מלהצביע על מבנים מסוימים. "כבר שרפו לי פעם את האוטו", הוא צוחק.

הרב יהודה אשלג עומד ב"כולל הרב טדגי" הצמוד לבניין הקבר, אחד המבנים שאת הרישיון לבנייתם עדיין מחפשים. בליל הבלהות הוא היה בתפקיד: חילק מגדנות ושתייה לבאים. הוא התכוון לצפות בהדלקה של תולדות אהרן אך נקרא למשימה אחרת וכך בעצם ניצל. "לדעתי, היו צריכים לקחת את כל הכסף שזורם לכאן ו'לשַטח' את כל המבנים האלה. אם היו מסדירים את השטח האסון היה נמנע".

המבקר ביקש לשמוע

התחלנו לרדת במדרון התלול של הרמפה שבה התרחש האסון. קשה לרדת בה בלי לאחוז במשהו. הרצפה עשויה מתכת וחלקה. "הרמפה הזאת קיימת במתכונת כבר זו שנים רבות. המקום הזה חי בניסים עד היום", אומר דוד כהן, הצלם שלנו.

הוא מצלם את מירון כבר כמה שבועות, "את כל המבנים הבלתי חוקיים, את המסדרונות והמעברים. המגמה של הקמת המחסומים הייתה ליצור שליטה ולווסת את המעבר. כבר בבוקר היו עימותים בין החרדים והמשטרה על רקע 'גדרות הנחש' שהמשטרה הציבה בכניסה לאזור הנשים, כדי לווסת את התנועה. הם טענו שמתייחסים אליהם כאל תרנגולות בלול וסילקו את הגדרות. השוטרים היו  חסרי אונים. הבנתי שיש רצון במשטרה להציב מחסומים כדי לשלוט בתנועה.

"בתחילה אמרו שכמה טריבונות נפלו. רצתי למקום וראיתי אלונקות מגיעות. עליתי על הספסלים מעל לרחבה והתחלתי לצלם. הנה מביאים עוד גופה ועוד גופה ועוד אחת, זה לא נגמר. הבנתי שלנגד עיניי מתרחש אירוע בלתי רגיל, קטסטרופה בממדים שאיש לא משער".

אחרי 50 מטרים, הדרך מתעקלת ימינה לגרם מדרגות קצר וממנו אל המסדרון המוביל החוצה. הראשונים החלו ליפול עוד על הרמפה, אחת הגרסאות טוענת כי הכול החל באדם שלקה בליבו והתמוטט, וגרם לכל הדבוקה ליפול איש על רעהו. גרסה אחרת היא כי הכול נגרם מאותו מחסום משטרה שהוצב לכאורה בסוף המסדרון. "צריך להבין שבחושך אנשים לא רואים בדיוק לאן הם הולכים, וכשהראשון נופל, כולם נופלים אחריו", מסביר דוד. בקושי רב הצליחו כמה מהנוכחים לפרוץ את גדר הפח ולפתוח פתח מילוט נוסף אל עבר המסדרון. השבוע מישהו הניח ליד שברי העצים והברזלים, מגש גדול ועליו נרות דולקים, זכר לנספים.

כהן נשאר שם כל הלילה. את הגופות ריכזו בתחתית ההר, בבניין החדש של "אור הרשב"י". "לרחבה העליונה הגיעו שתי משאיות של זק"א לפנות את הגופות", מספר כהן.

"בינתיים בשטח אנשיהם החלו ללקט בשטח את החפצים שנותרו: מגבעות, נעליים, כיפות, מעילים, ציציות קרועות, משקפיים. זה היה מחזה קשה. לא הייתה טיפת דם, כי כולם נפגעו מחנק או מעיכה. פשוט טירוף".

ביום שלישי הגיע לשטח מבקר המדינה מתניהו אנגלמן. הוא שוחח עם קציני המשטרה ואנשי המרכז למקומות הקדושים. הוא הבטיח לבדוק ולפרסם את הממצאים. תוך כדי הביקור התפרץ לעברו אדם חרדי והשוטרים ניסו לעצור אותו. המבקר עצר, וביקש לשמוע אותו. השוטרים נסוגו. "אני ברוך", אמר האיש. "בכל שנה יש כאן דוחק אבל הפעם המשטרה קיבלה פקודה להציב שני מחסומים. המחסומים האלה הפסיקו את זרימת האנשים. כמו במפל אנשים נפלו איש על רעהו. אם היו נוהגים בחוכמה הכול היה נגמר אחרת".

"אף לא אחד מהמבנים כאן הוא חוקי", אומר הלפרין מוועד המושב. "על המבנה העתיק בנו בלי כל תכנון או אישור קומה נוספת. את הרמפה הזאת, שהביאה למותם של ארבעים וחמישה איש, בנה המרכז למקומות קדושים שהיא זרוע של מדינת ישראל. זו שערורייה גדולה. שום תכנון שלה לא קיבל תוקף, למרות התרעותינו ומכתבינו לכל העולם".

חברי הכנסת החרדים מעדיפים להפנות את האצבע המאשימה לבג"ץ. "היו בעיות משפטיות", אמר השר אריה דרעי בכנסת, והתכוון להחלטה שקיבל בית המשפט למנוע מהמדינה את הפקעת השטח על מנת להסדיר את תנאי הבטיחות. מה שדרעי לא מספר הוא שבג"ץ בעצם נענה לבקשת המדינה והעותרים מההקדשות החרדיים להקפיא את המצב הקיים בשל הליך גישור שנפתח ביניהם.

הלפרין סבור שבדיקת מבקר המדינה אינה מספקת. "זה תרגיל שנועד למנוע הקמת ועדת חקירה ממלכתית הדרושה לאירוע כזה".

לומדים מרבי עקיבא

רחובות המושב שקטים כעת. נראה שגם כאן הורידו הילוך. ליד המרכול הקטן מתגודדים כמה נערים, חלקם בכיפות סרוגות גדולות, ומדברים על מה שאירע. הם לא ששים לדבר עם התקשורת ורק ניאותו לומר שההרגשה קשה ביותר מהאסון שאירע כה קרוב לביתם.

בדרשת השבת האחרונה, יומיים אחרי האסון, הזכיר הרב אברהם אנגל בבית הכנסת של מירון את הסיפור על רבי עקיבא שידע לנסוך ביטחון אחרי החורבן. "רבי עקיבא לימד אותנו להיות מחושלים מאסונות". אמר הרב. "כשעולים למעלה להדלקה שומעים חמישים אלף איש שרים 'בר יוחאי אשריך'. שאלתי את עצמי, מה חשב לעצמו רבי עקיבא כשקם מהשבעה על 24 אלף תלמידיו? הוא לא התייאש ולא נזקק לשום טיפול טראומה. 'אני ממשיך הלאה' אמר לעצמו ומצא חמישה תלמידים אחרים ובהם רבי שמעון בר יוחאי. שאלתי את רבי עקיבא במחשבתי: לך היו 24 אלף תלמידים, האם העלית בדעתך ש־240 אלף איש ירקדו בהילולה של תלמידך רבי שמעון בר יוחאי? זה רבי עקיבא וכולנו בני עקיבא. הוא לימד אותנו לא להיבהל לא משועל שיוצא מבית קודשי הקודשים ולא מקול המונה של רומי, שהיום ממשיכתה כורעת באשפתות אירופה תחת מגפת הקורונה, וראה איפה אנחנו נמצאים".

הרב אנגל, שהיה ראש ישיבת בני עקיבא במירון במשך כשלושים שנה, שיגר ביום ראשון מכתב חיזוק למפקד המחוז ניצב שמעון לביא. "אחרי שנטל על עצמו את האחריות לאסון כתבתי לו שהמשטרה היא האחרונה להיות מואשמת. משנה לשנה היא רק משפרת את הביטחון, הנגישות והסדר. מי שמפיל את האחריות על המשטרה הם אותם אנשים שרצו לסלק אותה מעל עצמם".

מי אלה?
"כל אותם גופים שניכסו לעצמם את רשב"י ובנו מבנים מכוערים כאוות נפשם", עונה הרב אנגל. "המדינה הייתה יכולה להפוך את האתר למקום היפה בארץ, אבל הם הכשילו אותה כל הזמן. לכל אחד יש פה 'חזקות' ואי אפשר לקדם את העניין. הם לא רצו שזה יהיה אזור תיירות, והפכו אותו לפח אשפה של פחונים וסלאמס".

"ביום חמישי עברתי מול אזור ההדלקה ושאלתי את עצמי מה היה קורה אילו  ששת האדמו"רים, שלכל אחד מהם 'הדלקה' משלו מול טריבונות משלו, היו עומדים איש ליד רעהו ומעבירים את הלפיד מיד ליד להדלקה אחת מאוחדת. אתה יודע מה היה קורה? באותו רגע היה המשיח מגיע".