נסע למירון ולא שב: "הוא חי, זו רק הנשמה שלי שבוכה"

במשך שנתיים חלם משה לוי ז"ל להגיע להילולה של רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר במירון. הוא היה השני מבין שמונה אחים במשפחה, תלמיד כיתה ח'. בחודש כסלו חגג בר מצווה.

שעות ארוכות המתין דוד, אביו של משה, בתוך פקעת הלחץ האיומה של זיהוי החללים באבו־כביר ביום שישי שעבר. המשפחה ביקשה ברכות רבנים, כדי שיזכו לפחות להביאו למנוחות לפני כניסת השבת. כמה דקות לפני שלוש אחר הצהריים התקבל האישור לזיהוי. בשעה ארבע נערכה ההלוויה.

האם מלכה מתארת כי מוישי שלה קיבל על עצמו מאז בר המצווה להקפיד לומר בכל ערב עם קריאת שמע, את "הריני מוחל וסולח לכל אדם", התפילה הקצרה הכוללת מחילה מלאה לכל מי שאולי פגע בו במשך היום, ולהשקיע בכך כוונה. "הקפיד ללכת לישון בלב נקי", אומרת האם. את הצוואה הזאת שלו היה חשוב להוריו לקיים בשעת לילה מאוחרת של ליל שבת. הם יצאו מביתם והלכו אל ביתו של הרב אביגדור חיות, שגר בקצה הרחוב, ששכל בעצמו באסון במירון את בנו הבכור ידידיה משה חיות, בן ה־13. הרב חיות היה המורה של מוישי, והוא לקח אותו איתו לנסיעה למירון, עם שני בניו שלו.

הרב עצמו עוד היה מאושפז בשבת בבית החולים, אבל הוריו של לוי חששו שאולי משפחתו של הרב דואגת שהם כועסים עליו. אז הם באו במיוחד כדי לומר שאין בליבם דבר, "שהכול טוב, שאף אחד לא ילך לישון כשהוא מקפיד על אנשים, כמו שמוישי קיבל על עצמו בבר מצווה. צריך לוותר תמיד. לסלוח לכולם. רק לאהוב ולברך", אומרת האם בשבעה למנחמות המגיעות.

ממיטתו בבית החולים התראיין הרב חיות לחדשות 12, וסיפר: "היינו בהדלקה של חסידות תולדות אהרון, וברגע שראיתי שמתחיל להיות דחוס, פשוט התחלנו להתפנות מהאזור. הגענו לרמפה שמיועדת להליכה, וכשהגענו לקראת סוף הרמפה פשוט הגיע נהר שוטף של אנשים. נפלנו, ומרגע לרגע התווספו עוד אנשים, ואתה קולט שאין סיכוי לזוז".

מיד ליד עובר כאן אלבום בר המצווה של הבן, תמונות חגיגיות מהמסיבה הצנועה שקיימו רק לפני חודשים ספורים. "לפני שנתיים, אחיו הבכור נסע בל"ג בעומר למירון", מתארת רבקה, דודתו של משה, אחות־אימו. "מוישי היה אמור לנסוע בשנה שעברה, אבל בשל הקורונה לא התקיימה הילולה. בפסח, דוד האב נסע עם שלושת הבנים הגדולים למירון לטיול. הם ישנו שם בלילה. משה אמר שלמרות הביקור בפסח, הוא רוצה להגיע גם בל"ג בעומר. למלכי אחותי, היה קצת לב כבד לשלוח אותו", היא אומרת. "תמיד האימהות מפחדות. היא שאלה את הרב שלו אם יסכים לקחת אותו איתו".

לפני כשבוע, ביום חמישי, משה יצא מהבית בשמחה ובמהירות, כדי לא לאחר לנסיעה. אימו בקושי הספיקה לומר לו שלום. "אבל היא ראתה איך הוא סידר את התיק. הקפיד לקחת תהילים וספר על רשב"י", והתיק חזר אליהם מסודר כמעט כפי שיצא. "בערב שלפני כן, ביום רביעי, הוא ואבא שלו הלכו יחד להתפלל ערבית. לא בכל ערב יצא להם ללכת יחד, ובאותו יום כן. החליטו ללכת אחרי התפילה לעשות קניות לשבת. בשבת אכלנו פה את הממתקים שהוא קנה יומיים קודם לכן עם אבא שלו. את הברכות של עצמו הוא קנה, לכבוד שבת קודש".

"שק של נחמות"

מודעות אבל גדולות תלויות בכניסה לבניין שבו מתגוררת משפחת לוי. בעצם, על כל עמודי הרחוב הן תלויות, משתלבות באווירה הכבדה השוררת בכל השכונה הבני־הברקית. באוהל לבן, למרגלות הבניין, יושבים האב והאחים ומקבלים את המנחמים. מלכה, אימו של משה, יושבת בדירה שבקומה הראשונה. לא רק מכרות מגיעות לנחם אותה; כמו בכל בתי האבלים מהאסון, גם לכאן באות שטף מנחמות משלל גוונים בציבור הישראלי. גם כאלה שלא מכירות בכלל, אבל באו להביע את ההשתתפות בכאב, בצער. האם מתארת את ערמות הצעצועים שבחדר הפנימי, "עם ישראל הצדיק שלח לילדים שלי בלי סוף". על הדלת תלויה רשימה של "קבלות" שקיבלו עליהן בנות בית ספר להתחזק במצוות, לעילוי נשמת הנפטרים. "זו המתנה הכי גדולה", אומרת האם, מפצירה בנוכחות להתחזק בצניעות. "אישה שרוצה להתעלות, מעלה את כל עם ישראל", היא אומרת, "השם אוהב את הצניעות".

על הדלת תלויה רשימה של "קבלות" שקיבלו עליהן בנות בית ספר להתחזק במצוות, לעילוי נשמת הנפטרים. "זו המתנה הכי גדולה", אומרת האם מלכה

אחת המנחמות אומרת למלכה, האם, שהיא צריכה לבקש ממנה סליחה. הן לא נפגשו מעולם, אבל גם בנה של האורחת היה במירון. "וכששמעתי שהוא בסדר, שמחתי כל כך. ואז כעסתי על עצמי. ועכשיו אני רוצה לבקש סליחה ממך, על ששמחתי כשיש אימהות שקרה להן אסון", היא אומרת בקול נסדק. "כל אחד והתפקיד שלו", משיבה לה האם השכולה. "אל תבכי", היא מוסיפה, ומעטירה על ראשה שלל ברכות לשלום בית, שמחה וגידול ילדים קל.

מאור פנים מיוחד עוטף את מלכה. אחותה מתארת כי שתיהן מתכנתות במקצוען, ובעוד היא עצמה עדיין עובדת בתחום, מלכה שעבדה בעבר ב"מטריקס", החליטה לפני כמה שנים שלא טוב לה רוחנית לעבוד מחוץ לבית, בסביבת עבודה חילונית וגברית. "היא החליטה שהיא רוצה להיות מאה אחוז אימא, עזבה את הכול כדי לגדל את הילדים שלה בשמחה". הן בנותיו של ד"ר משה שרם, רופא מוכר בבני־ברק, שנפטר לפני כשנה.

אחת המנחמות היושבות בסלון הקטן, היא הרבנית ימימה מזרחי. העוזרת שלה, אילה, מתארת בלחש כי הן נוסעות בימים האחרונים לכל המשפחות האבלות שביקשו כי הרבנית תגיע. רק באותו יום הן מתעתדות לפקוד שש משפחות אבלות נוספות. גם הן נכחו בל"ג בעומר במירון, הצליחו להיחלץ משם ממש כשהחל הדוחק הגדול בעקבות האירוע רב־הנפגעים. הרבנית מזרחי מדברת כאן עכשיו על פסוק בפרשת השבוע של השבת הקרובה, "וכשלו איש באחיו". היא מזכירה את פירוש רש"י על כך שירוצו לנוס ואז יהרגו זה את זה. "רש"י לא מסתפק בכך ומביא עוד פירוש, 'ומדרשו: וכשלו איש באחיו – זה נכשל בעוונו של זה, שכל ישראל ערבין זה לזה'", היא אומרת, ומוסיפה מילה של כעס עצמי על חוסר הביקורת מול אירועי מירון. "בכל שנה אני כמעט נחנקת שם. מאז יום חמישי אני אומרת לעצמי 'ימימה למה שתקת? למה לא דיברת?'".

ביום שלישי בערב, היא מזכירה, ערב ראש חודש סיוון, נהוג לומר את תפילת השל"ה הקדוש (רבי ישעיהו הלוי הורוביץ) על הבנים. "אנחנו מבקשים בה שתהיה להם קומה ויופי והדר, ואז בתוך התפילה מופיע הפסוק שבו התחנן אברהם אבינו על חייו של ישמעאל 'לו יחיה לפניך'. אנחנו מבקשים על תורה, על מידות, ואז – לו יחיה. צריך להתפלל על הילדים לא רק שיצליחו, אלא גם שיחיו", אומרת הרבנית מזרחי. "הוא חי", אומרת האם ודומעת. "זו רק הנשמה שלי שבוכה. הוא בגן עדן. אחרי השבעה, עוד תהיה כאן ישועה גדולה לכל עם ישראל". "את מחזקת אותנו", משיבה לה הרבנית. "כולכן אומרות לה – מסכנה היא לא קולטת", אומרת מזרחי לנוכחות. "שק של נחמות ממתין לך".

לנו מוסיפה הרבנית מזרחי שבכל השנה החולפת הייתה בני־ברק מוקד של עימות עם החברה הישראלית. "האירוע של מירון שבר חומות. החומות בין בני־ברק לתל־אביב, בין בני־ברק לרמת־גן, נפלו. אישה נהדרת כזו, מישהו יכול לומר עליה שהיא קטנה? מושפלת? שהיא מכונת ילודה? היא מנהיגה. נפגעות ההדף של התקרית הזאת, הן הנשים. מדברים כל הזמן על הגברים, אבל הנשים משמעותיות כאן", היא אומרת ומצטטת ממגילת רות: "'ותישאר האישה (נעמי) משני ילדיה ומאישהּ'. היא ורות, הכי לבד בעולם, לא עלינו. והן מוציאות משיח. זה דבר שצריך לשמוע. עכשיו החברה הישראלית צריכה לשמוע".

האם מבקשת שהרבנית תספר על בנה שלה. "כשנפטר הילד שלי האהוב יוסף חי, לא הסכמתי בעוונותיי לומר 'השם נתן והשם לקח יהי שם השם מבורך'. אבל לבן שנולד אחרי הפטירה קראתי נתן. כדי שתמיד אזכור מה ניתן".

תשמרו על הבית

ביום חמישי, ל"ג בעומר, יצא משה מהבית בלי טלפון. רבקה מתארת כי "אחותי לא רצתה שתדאג סתם אם הבן שלה לא יענה. העדיפה שיהיה בלי. באחת־עשרה וחצי בלילה התקשרה לרב חיות, והצליחה לדבר עם מוישי. שמעה שהכול בסדר וביקשה ממנו שיתפלל שם על כל המשפחה. זו הייתה השיחה האחרונה ביניהם".

רבקה היא שהודיעה לאחותה ולגיסה על האסון שאירע לבנם מוישי. "הקרינו פה ברחוב את ההילולה בלילה. צפינו עד מאוחר ובשלב מסוים המשפחה של אחותי הלכה לישון. לא חשבו שמוישי יחזור מוקדם, זה תמיד לוקח זמן. בבוקר, דוד הלך להתפלל מוקדם. בתפילה אמרו 'שיר המעלות', הוא שאל למה והשיבו לו שקרה אסון במירון. הוא חזר הביתה, התקשר לרב חיות והוא לא ענה".

לשתיים יש אחות נוספת, והיא ילדה השבת בת. "אחותי הנוספת התקשרה אליי בשבע וחצי בבוקר, ואמרה – 'אל תשאלי מה קרה במירון'", מספרת רבקה. "אחרי כחצי שעה אח שלי התקשר. מנהל החיידר של מוישי התקשר אליו וסיפר לו. אחי אמר – 'רבקה, מירון קשור אלינו'. אמרתי לו – 'תגיד כבר מי'. ענה – 'מוישי'. התחלתי לבכות. הוא אמר שאי־אפשר עכשיו, שאני צריכה לבוא איתו להודיע להם, שלא ישמעו מהרחוב. לא באמת רציתי, אבל לא הייתה ברירה. הגענו לכאן. אחותי עוד ישנה. ישבנו עם דוד גיסי במטבח. לא אמרנו כלום. היא התעוררה. אחי דיבר. אמר שמוישי במצב קשה בבית החולים. היא רצתה לרוץ אליו, אמרה 'לאן? בואו ניסע מהר'. הושבתי אותה. אמרתי לה שהמצב מאוד קשה. ואז הם כבר הבינו. לראות את הפנים שלהם באותו רגע – זה היה נורא.

"בשבת היינו פה, איתם. זו משפחה צדיקה. לא הסכימו שתהיה אווירת דיכאון. שרו שירי שבת, ישבו לסעודות. אחותי הראתה לי ציור שמוישי צייר. רואים בו בית מוקף בשבילים וכבישים רבים, עם הרבה חדרים, אחד מהם הוא צייר עם תריסים סגורים. כשראתה את הציור לראשונה, שאלה את מוישי – 'נכון זה החדר שלך?' כזה הוא היה. עניו, צנוע. תמיד מצטיין. כשראיתי את הציור של הבית, עכשיו בשבעה, אמרתי לה – 'הוא אומר לך כאן שהוא הלך לדרכו, אבל אתם – תישארו בית, בית על כל הפרטים שבו. תמשיכו את החיים. ברור שצריך להסיק את המסקנות. אבל תמשיכו בדרך'. אחר כך התבוננתי שוב בציור. ראיתי ששביל אחד שם מוביל אל השמיים".