אלפים ליוו היום (ה') למנוחות את יהודה גואטה, 19, תושב קריית-משה בירושלים, שנרצח בפיגוע הירי שאירע בצומת תפוח ביום ראשון. שלושה ימים היה יהודה מאושפז במצב אנוש בבית החולים בילינסון, נלחם על חייו עד שנפטר מפצעיו.
בלוויה, שיצאה מבית הכנסת "היכל יעקב" בירושלים, סיפרו על צעיר אהוב, שהיה מקפיד להשכים לתפילה. יונתן פולארד שנכח בלוויה, אמר: "מעולם לא ציפיתי לחזור לישראל ולעמוד בפני כזו טרגדיה. יש לעשות הכול, כדי שטרגדיות כאלו לא יתרחשו יותר".
יהודה היה השני מבין שבעת ילדי המשפחה, בנם של אלישע ומילכה. צביאל אחיו הבכור, המשרת כעת בצבא, מתאר כי נפגשו קצרות ביום שישי האחרון. "בשבת האחרונה הייתה שבת חיילים בישיבת שדרות בה למדתי. יהודה גם היה באזור עם חברים, ואמר – 'בוא תגיד שלום'. אמרתי שאין זמן, כבר שעתיים לפני שבת, שכבר אראה אותו בהמשך. אבל הוא אמר – 'מה אכפת לך'. נפגשנו. זה היה מאוד קצר, חיבוק של שבת שלום, ופרידה".
שני האחים נהגו לטייל יחד בשביל ישראל. "טיילנו כבר הרבה מהשביל. הוא גם המשיך המון לבד, היה עושה לפעמים שני מקטעים ביום, לא ראה בעיניים. וגם לקח על עצמו ללמוד דף יומי, הספיק לסיים את מסכת פסחים ואת שקלים. מתישהו הגיע למסקנה עם עצמו שדף יומי זה לא מספיק, הוא רצה להמשיך ללמוד, להספיק יותר".
גואטה שסיים בשנה שעברה כיתה י"ב בישיבת אהבת חיים בכוכב-השחר, החל השנה ללמוד בשיעור א' בישיבה באיתמר. ביום ראשון, היה בדרך אל הישיבה עם חבריו. "בתחילת השנה היה לו לא קל", מספר אחיו. "היו לו חברים והיה טוב, אבל לקח קצת זמן להיכנס לעולם החדש הזה של לימוד בישיבה. אבל הוא היה רציני – התמיד ופרח. בשלושת החודשים האחרונים הוא לקח על עצמו כל כך הרבה, כל הזמן עשה ועשה ועשה".
במשפחה מספרים על ילד שבגיל צעיר לא אהב מאוד ללמוד, אבל בשנות התיכון החל להצטיין. נער בעל ידי זהב וסקרן, ששאף תמיד להתקדם. "הוא היה גאון", אומר האח צביאל. "היה מוכשר בכל דבר, אבל בעיקר בעבודות בברזל ובעץ. הדבר האחרון שבנה היה שולחן עבודה. הוא היה סקרן מאוד". בחדר שלו בבית, יושבים עדיין שלושה מנועים, אותם בחן לאחרונה. "הוא למד על חלקי מנוע, התחיל להרכיב ולפרק, בנה רכב קרטינג נוסע. היה מאוד חרוץ, תמיד אהב לעבוד". צביאל מתאר כי אחיו הצעיר ממנו חלם להתגייס לשייטת 13, או לפחות לאחת הסיירות. "הוא שאף גבוה. רצה לשרת שירות הכי משמעותי שיש. היו לו עוד הרבה תכניות".
באוגוסט 2004, נורה בראשו בציר פילדלפי, לוחם גולני יוסי פש. אחיה הצעיר של מילכה גואטה, אמו של יהודה. הכדור חדר אז את הקסדה, ויוסי היה במצב אנוש. ימים ספורים אחר כך, לאחר תפילות מרובות, החלים באורח נס. במשפחה קיוו כל כך שנס דומה יקרה ליהודה, אחיינו של יוסי, שפציעתו הייתה דומה.
הרב יהושע ון-דייק, ראש ישיבת איתמר, תיאר בלוויה עד כמה היה קשה לראות בבית החולים את פציעתו הקשה של יהודה. הוא מתאר לנו את תלמידו כ"בחור מופנם וצנוע, אבל יסודי מאוד בבית המדרש. בחור אכפתי מאוד". לאחר דבר פטירתו הלילה, הסתכל הרב במחברות הלימוד שהותיר יהודה בבית המדרש. "הוא היה בחור עם שאיפות. היה רושם לו ככה עם עפרון, מה עוד הוא צריך לעשות. המחברת מלאה סיכומים, כל מה שלמד בכל יום, סיכם לעצמו. זה לימוד משמעותי". על כריכת המחברת, כתב לעצמו יהודה החלטות אישיות. "כמו – 'להשאיר את הטלפון על שקט בבית המדרש'. ואז מחק, וכתב שם – לא נכנסים עם פלאפון לבית המדרש'. או, 'להגיע בזמן לבית המדרש, לעבוד על איחורים'. גם לחופשת חנוכה, כתב לעצמו שם תכנית יומית מוקפדת. איפה לטייל, מה ללמוד. היה חשוב לו לנצל את הזמן. אפילו בימי הקורונה כשאי אפשר היה להגיע לישיבה, הקפיד להמשיך ללמוד עם החברותא שלו בטלפון".
הרב מתאר כי ביום ראשון היו בתחנה שבצומת תפוח שמונה או תשעה מתלמידי הישיבה, שהיו בדרכם חזרה אליה. "הם בחורים צעירים בשיעור א' שמצאו את עצמם בזירת קרב. הם עצמם הגישו טיפול ראשוני לחברים שלהם שנפגעו. ראו את המחבל, אחד מהם תיאר לי אותו בדיוק. היו שם צעקות, קריאות שמע ישראל, זו חוויה קשה. על הישיבה עבר שבוע לא קל, אבל יש אצלנו קשר טוב בין הר"מים לתלמידים. התכנסנו יחד, דיברנו. הגיע גם פסיכולוג של מועצה אזורית שומרון שדיבר עם התלמידים". במשך השבוע, רבני הישיבה ותלמידיה התחלקו בין הפצועים, ליוו את המשפחות בבתי החולים. יהודה גואטה ובניה פרץ ("שעוד זקוק להרבה תפילות") בבילינסון, ופצוע נוסף שהשתחרר ואושפז למחרת שוב בבית החולים זיו.
הרב ון-דייק מוסיף: "בית המדרש שלנו נוסד על ידי הרב אביחי רונצקי ז"ל שהיה מלא באהבת ישראל ואהבת הבריות, ואנחנו נמשיך בכך ולא נישבר. בית המדרש שלנו בישיבה קרוי על שם משפחת פוגל, שהשנה ציינו עשר שנים לרציחתם. אני מאמין שמבית המדרש שלנו תמשיך לצאת תורה של אהבת חסד, תורה שמאירה ומשמחת. זה קשה וכואב, זה צער גדול. לא קל להתנחם. אבל אנחנו מאמינים שנוסיף אחיזה ביתר שאת, נתחזק, נאסוף שברים ונקווה שקול התורה ימשיך ויתעצם, שההתיישבות תמשיך. בבניין הארץ נתנחם, בעזרת השם".
