על רקע האוטובוסים המתפוצצים של שנות התשעים, חלפו מתחת לרדאר כמה שינויים גדולים המשפיעים על ישראל עד היום. חוקי היסוד ו"המהפכה החוקתית" שאותה יצרו, הם אולי הדוגמה המשמעותית ביותר לנקודת מפנה שחלה באותה תקופה, אך השלכותיה התגלו רק עשור ומחצה לאחר מכן. הקשיים הפוליטיים והחברתיים סביב הסכמי אוסלו, לא אפשרו לממשלה הצרה ההיא מרחב לתמרון בשום סוגיה אחרת. וכך, כשהמרצים באקדמיה הכריזו על שביתה בראשית שנת 1994 בתביעה להכפלת שכרם, איש לא רצה לעסוק בה.
אחד הטיעונים המרכזיים של השביתה ההיא היה איום ב"בריחת מוחות". ללא הגדלה משמעותית בשכרם, הזהירו המרצים והחוקרים במוסדות להשכלה גבוהה, הם ילכו לחפש את לחמם בשדות זרים ויצאו לאוניברסיטאות בנכר. לאחר שביתה ממושכת של שבעים יום, לראש הממשלה יצחק רבין נמאס מכאב הראש הזה, והמדינה חתמה על הסכם שכר נדיב עם הסגל האקדמי הבכיר. החוקרים, המרצים והפרופסורים בדרגות הגבוהות, שקיבלו העלאה דרמטית בשכרם, חזרו לכיתות ההוראה ולחדרי המחקר ובא לציון גואל.
אלא שאז התברר שהסגל הבכיר דאג לצרכיו וזנח מאחור את הסגל האקדמי הזוטר – המתרגלים ועוזרי ההוראה, שמבצעים בפועל חלק גדול מהעבודה היומיומית מול הסטודנטים. עוד הסתבר כי בריחת המוחות ממילא לא הושפעה מגובה שכרם של המרצים הבכירים. מי שהייתה לו אפשרות לנסוע להרווארד או לסטנפורד, היה עושה זאת בכל מקרה בשל היוקרה האקדמית, ורמות השכר שם לאקדמאים המוכשרים גבוהות ממילא עשרות מונים ממה שהאקדמיה הישראלית עשויה לשלם, גם לאחר ההעלאה. וכך, עבור מי שיכול לחשוב על חלופות מעבר לים, ההסכם לא באמת הציב תחרות רצינית, ומי שלא – קיבל העלאה נדיבה על חשבון הברון.
שביתה ארוכה יותר, שסופה עוד העלאת שכר, התרחשה בשנת 2007. מאז ועד היום נהנים חברי הסגל האקדמי הבכיר ממשכורות נאות בחסות זכות השביתה, ומהסכמים שמעניקים להם קביעות וחסינות מפני פיטורים. נכון לשנת הלימודים תשע"ח מועסקים בישראל כ־5,500 חברי סגל אקדמי בכיר בתחומים שונים, החל ממדעים מדויקים ועד מדעי הרוח והחברה. הם מהווים 19 אחוזים מעובדי המוסדות האקדמיים בישראל, אבל תודות לרבין ולשביתה הגדולה ההיא, עלות העסקתם היא כ־41 אחוזים מסך עלויות השכר של האוניברסיטאות, וכ־23 אחוזים מהשתתפות ות"ת (הועדה לתכנון ותקצוב) – כלומר חלקו של התקצוב הממשלתי בתקציב האוניברסיטאות.
גם במהלך תקופת הקורונה התעקשו המרצים לקבל את ההקצבות שנועדו לסייע להם להשתתף בכנסים בינלאומיים, אף שכאלה לא התקיימו
טיסה לשום מקום
אבל השכר הבסיסי איננו סוף הסיפור. על פי דו"ח הממונה על השכר שהתפרסם בימים האחרונים, לסגל האקדמי הבכיר בישראל יש דרכים יפות להגדיל עוד את שכרו. דרך אחת, חיובית ותורמת, היא קבלת תקציבי מחקר. כל חוקר באקדמיה רשאי להתחרות על זכייה במענקים לטובת ביצוע מחקרים. המענקים ניתנים על ידי קרנות חיצוניות מהארץ ומחו"ל, וההחלטה על זכאות לקבלתם מבוססת על קריטריונים אקדמיים. חוקר מוכשר, או כזה שהמחקר שלו יוצר עניין באקדמיה או בקרב התורמים, זוכה למענק, וזה מזכה אותו גם בתוספת שכר. תוספת השכר מתואמת לגובה המענק, כך שככל שהמענק גבוה יותר – כך תוספת השכר עולה. זהו מנגנון חיובי המעניק תמריץ ממשי למצוינות אקדמית. כיוון שישנם הבדלים בהיקף המענקים הניתנים לתחומי ההשכלה השונים, וכן בין החוקרים בהתאם לכישוריהם ותרומתם, המענקים הללו יוצרים תעדוף בריא וראוי, בעולם שהתחרות בו מוגבלת כפי שנסביר בהמשך.
אבל מגדל השן האקדמי מכיל גם דרכים אחרות, עקיפות יותר, להגדיל את ההכנסה. חברי הסגל הבכיר באוניברסיטאות זכאים להקצבה שנתית הניתנת ל"קרן קשרי מדע בינלאומיים", שעומדת לרשותם. מטרתה הרשמית של הקרן היא החזר הוצאות השתלמות לחברי הסגל האקדמי הבכיר, ובעיקר היא מממנת נסיעות לכנסים אקדמיים בחו"ל. סך ההקצבה השנתית לחברי סגל עומדת על כ־44 מיליון דולר בשנה, כאשר כל חבר סגל בכיר מקבל הקצאה ממוצעת של כ־8,000 דולרים בשנה (כ־26 אלף שקלים) לטובת נסיעות לכנסים בחו"ל. סכום ההקצבה משתנה לפי הדרגה – מרצה מקבל הקצבה שנתית בגובה של כ־5,000 דולר, ופרופסור מן המניין מקבל כ־12 אלף דולר.
עם השנים התירו האוניברסיטאות שימושים נוספים בכספי הקרן הזו, כמו רכישת ציוד מחשבים אישי, השתלמויות וכנסים בארץ ועוד. אבל הבוננזה האמיתית היא ההטבה המיוחדת והחריגה של הקרן: אם לא נעשה שימוש בכספים, הם נצברים עבור החוקר משנה לשנה, ובעת היציאה לפנסיה החוקר פשוט מקבל את הכספים כחלק מחבילת הפרישה שלו. הגדילו לעשות חלק מהאוניברסיטאות, והן מעבירות את הכספים הנצברים בקרן גם ליורשיו של חבר סגל שמת. כל זאת מכספים ממשלתיים שאמורים לשמש את צורכי המחקר של אנשי האקדמיה, ולסייע להם להשתתף בכנסים בינלאומיים ולקדם שיתופי פעולה וחילופי רעיונות עם עמיתיהם בעולם.
גם לאחר הנסיעות, הכנסים ורכישת הציוד האישי, חברי הסגל מנצלים בממוצע מדי שנה רק כ־67 אחוזים מסך ההקצבה שהם זכאים לה. על פי דו"ח הממונה על השכר שפורסם בימים האחרונים, כשליש מהכספים המיועדים להשתתפות בפעילות מדעית בינלאומית אינם מנוצלים, ולפיכך נצברים לטובת פדיון עם היציאה לפנסיה. מהחישוב שערכו באגף השכר, עולה כי היתרה הממוצעת של חבר סגל אקדמי עם יציאתו לפנסיה עומדת על כ־260 אלף שקלים.
נכון לשנת תשע"ט, היתרה הממוצעת שצובר חבר סגל אקדמי בדרגת מרצה בקרן לקשרי מדע לאורך שנות עבודתו – גבוהה פי 1.4 מההקצבה השנתית שהוא מקבל. בדרגת פרופסור מן המניין, היתרה הממוצעת גבוהה פי 3.5 מההקצבה השנתית. לשם המחשה, פרופסור מן המניין קיבל בשנת תשע"ט הקצבה של כ־11,500 דולר מקרן קשרי מדע, בזמן שברשותו נצבר כבר סכום של כ־41,000 דולר משנים קודמות. באותה שנה עמד סך היתרה הצבורה באוניברסיטאות על כ־150 מיליון דולר, כשההקצבה השנתית עמדה על כ־43 מיליון דולר.
למקרא הנתונים הללו, קשה שלא לתהות: מדוע יש לתת קצבה מדי שנה? ומדוע ההקצבות אינן ניתנות על פי צורך, אלא באופן אוטומטי ועל פי דרגה? כך כספים ציבוריים מורחקים מהשימוש המקורי שאליו נועדו – פעילות אקדמית בינלאומית – לטובת ריפוד כיסיהם של חברי סגל אקדמי, שעבודתם חשובה אך שכרם אינו נמוך כלל. יש להניח שהאפשרות לצבור את הכספים לשימוש אישי בעתיד, יוצרת דווקא תמריץ שלילי ומדרבנת שלא להשתמש בהם לטובת הייעוד המקורי.
התהייה הזו בדבר הענקת קצבה שנתית הגבוהה בבירור מעלותן של נסיעות אקדמיות לחו"ל, עלתה ביתר שאת בשנה האחרונה. עם פרוץ משבר הקורונה ביקש אגף השכר במשרד האוצר לעצור את ההקצבות לקרן קשרי מדע. הסיבה ברורה מאליה: מאז חודש מרץ 2020 פסקו הטיסות, והכנסים האקדמיים ברחבי העולם בוטלו. מדינה אחר מדינה נכנסה לסגר, ואירועים אקדמיים בינלאומיים עברו למרחב הווירטואלי.
החוקרים ניאותו לעצור את הסכומים לקרן קשרי המדע למשך סמסטר אחד, אך עם החזרה ללימודים בסמסטר השני של 2020 דרשו להחזיר את התשלומים לקרן. אלא שגם הסמסטר הזה התקיים בחלקו הגדול באופן וירטואלי, וכל השנה האקדמית ההיא – כמו גם הנוכחית – עמדה בסימן סגרים חוזרים ונשנים, ושמיים סגורים לסירוגין. האוניברסיטאות, שחוו קשיים כלכליים בעקבות ירידה בהיקף התרומות בשל המשבר, ביקשו להקצות כספים רק עבור כנסים המתקיימים בפועל, ולא על טייס אוטומטי. בתגובה הכריז הסגל האקדמי הבכיר על סכסוך עבודה, טען כי "ור"ה (ועד ראשי האוניברסיטאות; ר"מ) ומשרד האוצר מפירים ברגל גסה ובאופן חד־צדדי הסכמים", ואף הזהיר כי "הדבר יוביל לפגיעה קשה במחקר הישראלי ולמקומן של אוניברסיטאות בדירוגים הבינלאומיים".
הנושא עדיין מצוי בבירור בבית הדין לעבודה, ובארגון הסגל האקדמי טוענים כי כיוון שהיו כנסים בזום ובארץ – יש להקציב את הכסף כבכל שנה. בפועל, הנתונים מראים כי בשנה רגילה שלושה אחוזים בלבד מהקצאת הקרן הולכים לטובת כנסים בארץ. כ־60 אחוזים מהסכום יוצאים מדי שנה על כנסים אקדמיים בחו"ל, וכאמור כ־30 אחוזים נצברים על ידי אנשי האקדמיה הבכירים לטובת הפנסיה שלהם עצמם. אכן, נושא למחקר.
הקביעות מנוונת
סוגיית השכר איננה הבעיה היחידה באקדמיה הישראלית. עוד הרבה לפני שדיברנו על הטיה פוליטית ועל פרופסורים התומכים בחרם אקדמי על ישראל, כדאי לבחון את מערכת התמריצים למצוינות אקדמית, ומה עושה לה השילוב של קביעות יחד עם הטענה המושמעת תדיר בדבר "חופש אקדמי".
נכון, האקדמיה הישראלית מגיעה להישגים נאים ומביאה כבוד למדינת ישראל בעולם, אבל נראה שהפוטנציאל אינו ממומש כל צורכו. כמו בכל תחום עם ועד עובדים והסכם שכר קיבוצי, חברי הסגל האקדמי הבכיר מקבלים שכר על פי טבלאות שכר אחידות, בלי משמעות להיצע וביקוש, או לתחרות מחוץ לאקדמיה. בתחומים כמו כלכלה ומנהל עסקים קיים מחסור בחברי סגל, אבל הטבלאות הללו אינן מאפשרות לשכר לעלות בהתאם לצורך. במדעי המחשב מתקיימת תחרות עזה על כישרונות מול עולם ההייטק, אך אף שהשכר במחלקה בפועל, כולל תוספות השכר ומענקי המחקר, גבוה משל המקבילים במדעי החברה והרוח, הוא עדיין לא מספיק כדי למשוך אל המחלקות די חוקרים ומרצים. מספר הסטודנטים במדעי המחשב גדל בכל שנה בכ־10 אחוזים, אבל הסגל גדל בשיעור שנתי של שני אחוזים בלבד.
ארגון הסגל האקדמי הבכיר מתנגד נחרצות לכל צורה של חוזים אישיים, גם לא בשוליים, וגם לא בתחומים שבהם נדרשת תוספת שכר כדי למשוך סגל איכותי או דמות בעלת מוניטין בינלאומיים שעשויה להעלות את הפרופיל האקדמי של המחלקה. כוחו של הארגון, ושימור ההעסקה הקיבוצית – חשובים יותר מכל דבר אחר.
הצד השני של הבעיה הוא המיעוט שלא באמת עובד, אבל חוסה תחת הסדרי ההעסקה הקיבוציים והקביעות ששומרת אותו במקום. הניתוח שעשו באגף הממונה על השכר, העלה כי אחוז לא מבוטל של חברי סגל "נתקעים" בדרגתם, ככל הנראה משום שהפעילות האקדמית שלהם לא מספקת. כדי לעלות דרגה ממרצה למרצה בכיר, ואז ממרצה בכיר לפרופסור חבר, יש צורך במספר מסוים של פרסומים ובשאר הישגים אקדמיים. מי שאינו עומד בדרישות, יישאר ברמת הוותק המקסימלי הניתנת למרצה (שש שנים) ולמרצה בכיר (11 שנים).
מספר גבוה יחסית של חברי סגל הממוקמים בתקופות הוותק הללו (34% ו־15% בהתאמה), אינם זוכים לקידום וגם שכרם פחות משל עמיתיהם. במשרד האוצר מניחים שהסיבה העיקרית היא שהם אינם מקבלים מענק "הקדשת זמן מלא", ולמעשה אינם עובדים באופן בלעדי או עיקרי באוניברסיטה. להערכתם, בין 5 ל־7 אחוזים מהסגל האקדמי הבכיר אינם פועלים מחקרית כמו מקביליהם החרוצים יותר, אינם מעורבים די הצורך באוניברסיטה או שעובדים בהיקף משמעותי ביותר מחוץ לה. אבל השכר, שמוגדר כאמור לפי טבלאות אחידות, ממשיך לזרום כהרגלו גם אם התכלית האקדמית אינה ממומשת.
גופי העבודה המאורגנת באוניברסיטאות מטאטאים מתחת לשטיח את התופעה, הפוגעת ביוקרה האקדמית, אבל גם אם ממדי התופעה אינם רחבים, אין סיבה שתתקיים. כמו במקומות רבים במגזר הציבורי, הקביעות מנַוונת, וגמישות תייצר אפשרויות רחבות יותר ומצוינות גדולה יותר. לסגל האקדמי הבכיר אולי אין שלטר חיוני, אבל זעקות "חופש אקדמי" ותמיכה בחוגים הליברליים והתקשורתיים יש גם יש. עד כה הם מינפו את זה יפה לצורכיהם, אבל אולי הנתונים שיוצאים כעת ממשרד האוצר יקדמו מסר שונה.
