רכישת המתחמים החדשים בשכונת כפר השילוח (סילוואן) על ידי עמותת עטרת כהנים עלתה לכותרות. העמותה פועלת ב-43 השנים האחרונות לחידוש ההתיישבות יהודית בכל רחבי העיר העתיקה וסביבותיה. פעילותה הביאה להתיישבות היהודית ברובע המוסלמי, הנוצרי, הר הזיתים, כפר השילוח ועיר דוד. בשטח מתגוררות מאות משפחות, לרוב בתנאים מאתגרים. החל מהעברת סלי קניות לבתים ועד לאירועי ביטחון בגזרה.
אחת מהן היא משפחת קנדל, שמתגוררת סמוך לשער האריות, אחד מסמליו של יום ירושלים שחל היום (ב'). הגענו לבית המשפחה שממוקם בין שער הפרחים לשער האריות עד לבית גיטה, מתחם גדול בהתיישבות היהודית ברובע המוסלמי. מהחלון שבסלון הבית ניתן לראות את כיפת הזהב מנצנצת. האב נחשון והאם דפנה מגדלים יחד 11 ילדים מתוכם תשעה בנים ושתי בנות.
סבתו של נחשון נולדה בעיר העתיקה לפני 1948 ואביו השתתף בשחרורה כצנחן בחטיבה 55. "כשאנחנו מרימים את דגל ישראל גם ברובע הזה אנחנו לא רק זוכים להמשיך את המורשת", אומר נחשון קנדל ומוסיף: "אנחנו עושים בעיקר צדק היסטורי ומשחזרים את היישוב היהודי הגדול שהיה קיים כאן עד שחאג' אמין אל חוסייני החליט לפגוע בו, תוך התעלמות של הממשלה הבריטית".
נחשון מוסיף פרט היסטורי שלא ידוע לרבים: "היישוב היהודי שקדם לנו כאן היה חשוף, וכדי להגן עליו גייסה ההגנה לוחמים מוסווים, ביניהם היו ההורים של יצחק רבין. כשרבין עמד בראש צה"ל בששת הימים הוא נכנס דרך שער האריות הסמוך לביתנו וגם הוא כמונו סגר מעגל בשחרור העיר עם משפחתו".
תחושת השליחות שניכרת בשיחה עם נחשון, כך נראה, מחלחלת גם לדור הצעיר. "לגדול כאן זו חוויה מאוד מיוחדת, קרוב לכותל ולקסם של הישן", אומר הבן עמיחי (22). "לפעמים אני שוכח כמה זה מיוחד, אבל זה חוזר אליי כשאני רואה את מיליוני המבקרים שמתרגשים בכל פעם מחדש".
לשיחה מצטרף גם יהודה קנדל, אביו של נחשון. יהודה הוא תושב המושב כפר פינס לאחר השירות הסדיר שובץ יהודה כלוחם בגדוד 66 בחטיבה. עם פרוץ הקרבות ב־1967 נקרא יהודה יחד עם חבריו להתכונן לצניחה בסיני. "שלושה שבועות חיכינו לפקודה תוך כדי אימונים והכנות, עד שקבלנו את ההוראה לצאת לירושלים".
התרגשת?
"לאחר שעלינו לאוטובוס נרדמתי. התעוררתי ברחוב יפו בירושלים והמשכנו בנסיעה עד לרחוב שמואל הנביא. משם יצאנו לכיבוש גבעת התחמושת. המחלקה שלי הייתה הראשונה להיכנס לבית הספר לשוטרים. טהרנו את היעד ומשם הצטרפנו לסייע לכוח שלחם בגבעת התחמושת. במהלך הקרב זחלתי לכיוון בונקר שמתוכו נורו לעברנו יריות, וזרקתי רימון שאפשר לכוח להמשיך להתקדם".
על פעולה אמיצה זו קיבל יהודה את עיטור העוז. משם, כך הוא מספר, הוא התקדם דרך הר הצופים לעיר העתיקה, ונכנס דרך שער האריות להר הבית ולכותל המערבי.
מה עשיתם לאחר מכן בתוך העיר העתיקה?
"לאחר הלחימה ישבנו בסמטת אל־בוראק, המכונה היום רחבת הכותל, והצפיפות הייתה גדולה. כולם שמחו אבל אני הייתי מוטרד ממה שעלול לקרות אם נשאר חשופים לירי או לרימון שיושלך לעברנו. הייתי חייל פשוט והשארתי את החששות בתוכי. נשארנו לישון ברחבה תוך כדי שמירות".
לסיום, מבקש יהודה לקשר את ההתיישבות היהודית למורשת המשפחתית וללחימה לשחרור העיר ב־67: "אמא שלי נולדה בעיר העתיקה ובמלחמת השחרור כבר שירתה בהגנה. סגרתי מעגל משפחתי וזכיתי להיות בין משחררי העיר העתיקה. זכיתי שהבן שלי נחשון, שגדל על המורשת המשפחתית והלאומית של המשפחה, חזר להתגורר בין חומות העיר העתיקה וכאן הוא מגדל את ילדיו ב־25 השנים האחרונות.
"המשפחות שגרות ברובע המוסלמי ובהתיישבות היהודית במקום עושות עבודה יותר חשובה ממה שאני וחבריי בצנחנים עשינו בכ"ח באייר תשכ"ז. אנחנו זכינו לשחרר את העיר ולחמנו לילה שלם בגבעת התחמושת נגד הליגיון, לעומת הבן שלי ומשפחתו שבכל לילה ובכל יום משחררים וגואלים בפועל את סימטאותיה ובתיה של העיר העתיקה מהכתם ההיסטורי של חורבן וגלות".
