ממרפסת הדירה הירושלמית של פרופ' ארווין קוטלר ורעייתו אריאלה, מתנופף דגל כחול־לבן. בסלון המוצף בשמש אביבית מתנצל הפרופסור מראש על חוסר האובייקטיביות שלו כשהוא אומר כי חבל בעיניו שהיושבת לצידו, מיכל קוטלר־וונש, כבר אינה חברה בפרלמנט הישראלי. פעיל זכויות האדם ששימש בעבר שר המשפטים של קנדה, סבור כי בתו מצוידת ביכולת לחבר את הסיפור הציוני לשיח זכויות האדם, הנחוצה כל כך היום בפורומים בינלאומיים.
קוטלר־וונש פרשה ממפלגת כחול־לבן לפני הבחירות האחרונות. היא מצידה לא מתגעגעת לאנדרלמוסיה הפוליטית שאפיינה את תקופתה בכנסת, אבל לדיונים שהובילה – דווקא כן. אימה של קוטלר־וונש נישאה לארווין כשמיכל הייתה ילדה צעירה, והוא גידל אותה כבת לכל דבר ועניין. השניים חולקים לא רק קשרים משפחתיים קרובים אלא גם השקפת עולם ציונית מאוד וליברלית לא פחות, שנדמית כמעט יוצאת דופן בדיכוטומיה שהולכת ומשתלטת על השיח הפוליטי בישראל – זה שבו זכויות אדם הן עניין ל"שמאל", ולא חלק אינטגרלי מההגנה המדינית על עמדותיה הצודקות של ישראל.
התזוזה הימנית בדעת הקהל הישראלית, אומר קוטלר, איננה מובנת היטב בעיני יהדות העולם המערבי. "האינתיפאדה, ההתנתקות, הטילים של חמאס – אנשים לא מבינים שישראל הפכה להיות ימנית יותר בגלל חוויות החיים של תושביה בעשרים השנים האחרונות. מפספסים את זה לגמרי". קוטלר־וונש מוסיפה: "עושים מהמתרחש כאן תמונת מראה של הפוליטיקה בארה"ב, של טראמפ והחברה החצויה שם. וזה שגוי לחלוטין, זה לא מה שמתרחש פה".
מצד שני, הם אומרים, בישראל לא מפנימים את עומק השינוי בדור הנוכחי של יהדות התפוצות. זה שכבר לא רואה את הקמתה של מדינת ישראל כנס. זה שאם הוא מזדהה עם המדינה, עושה זאת באמצעות ארגון שמאל כמו ג'יי־סטריט.
לפני כחצי שנה מונה פרופ' קוטלר לשליח מיוחד לענייני המאבק באנטישמיות מטעם ממשלת קנדה. השיחה עם האב ובתו מתקיימת זמן לא רב אחרי שברשתות החברתיות נפוצה תמונתו של מנכ"ל ישיבת ההסדר ביפו מוכה בידי תושבים ערבים. בישראל, הם אומרים בדאגה, לא מבינים מהי אנטישמיות. "אין הבנה של חשיבות הגדרת האנטישמיות של IHRA, שהיא משאב, היא כלי", אומרת קוטלר־וונש, ומכוונת להגדרת העבודה לאנטישמיות שניסח כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה שהקימה ממשלת שוודיה ב־1998 (International Holocaust Remembrance Alliance). על פי ההגדרה, גם אנטי־ישראליות נחשבת אנטישמיות.
פרופ' ארווין קוטלר:
"בעבר ישראל עמדה בחזית הבינלאומית של מאבק בעד אסירים פוליטיים. גם היום יש אסירים פוליטיים בעולם, למשל באיראן ובוונצואלה, אבל ישראל אינה נמצאתנ ליד השולחן בדיון"
"זו הגדרה שאומצה לאחר 20 שנה של עבודה קשה, כולל של אבא שלי, עם רבים נוספים. יותר מ־30 מדינות אימצו אותה, וגם ליגות ספורט וחברות עסקיות. אבל יש היום גם תנועת־נגד גדולה שמתנגדת לה", זאת בין היתר מכיוון שההגדרה כוללת דה־לגיטימציה של מדינת ישראל כאנטישמיות. "יש ארגונים יהודים פרוגרסיביים שעסוקים במתקפה על IHRA. הם ככל הנראה הכוח המוביל מאחורי המתקפה הזו. לדעתי ההגדרה כבר נמצאת בסיכון, ואם אנחנו כמדינה לא נפעל לתמוך בה, נגיע לשלב שבו יהיה הרבה יותר קשה לתקן את הנזק.
"העובדה שבמחשבה שלנו אנטישמיות אינה רלוונטית לישראל, העובדה שאין סיקור תקשורתי של אנטישמיות בין אם היא בישראל ובין אם בתפוצות, העובדה שרק ועדת העלייה והקליטה יכולה לערוך דיון על אנטישמיות, כי אנטישמיות מבחינתנו זה דבר שנמצא במקום אחר – היא בעיניי חשיבה גלותית. כישראלים אנחנו לא יודעים לזהות אנטישמיות. התוצאה היא שבתוך מדינת ישראל קורים אירועים כאלה, ואין לנו אפילו הכלים לזהות אותם. תקיפת הרב ביפו היא הפרה של IHRA, ומשמעותי יותר לומר זאת כך מלצעוק שזו אנטישמיות, כי זו הגדרה מדויקת יותר".
קירחים מכאן ומכאן
הדיון שהזכירה חברת הכנסת לשעבר בוועדת הקליטה נערך ביולי אשתקד בהובלתה, ועסק בתכנים אנטישמיים ברשתות החברתיות. נציגי הרשתות זומנו והשתתפו וירטואלית, וקטע שסטה קצת מהדיון על אנטישמיות אך היה נגוע בצביעות, הפך ויראלי. רואים בו את ארסן אוסטרובסקי, חבר בקונגרס היהודי־אמריקני, שואל את נציגת טוויטר מדוע ציוציו של נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ סומנו בתיוג של "האדרת אלימות", בזמן שציוצים של מנהיג איראן חמינאי הקוראים להשמדת ישראל – נותרו כפי שהם. סרטון השאלה והתשובה המגומגמת משהו זכה לכ־850 אלף צפיות. "הסרת התכנים הבעייתיים מהרשתות היא לא הסוגיה המשמעותית. תחושת ההצלחה שלנו כאשר טיקטוק מסירה סרטון אלים מירושלים או מיפו היא חוסר הבנה של מה שאנחנו מתמודדים איתו", היא אומרת. "מדובר בעניין רחב הרבה יותר".
פרופ' קוטלר: "הטענה שלפיה אנטישמיות אינה נוגעת לאירועים בישראל כי ערבים הם המיעוט כאן או כי ישראל כובשת, הוא חוסר הבנה של אנטישמיות. לאנטישמיות אין גבולות, והיא יכולה להתרחש בישראל כמו בכל מקום אחר. ישראל צריכה להיות חלק מהשיח הבינלאומי בכל הנוגע לאנטישמיות. לצערי היא אינה חלק מהשיח לא רק בעניין הזה, אלא גם בזירות חשובות נוספות. למשל, ב־2019 קנדה ובריטניה מימנו יחד את הכנס העולמי הראשון על תקשורת חופשית. היו שם נציגים של מדינות מכל העולם: נציגי דמוקרטיות, נציגי מדינות טוטליטריות, אבל ישראל לא הייתה שם. 45 מדינות חתמו על התחייבות לחופש עיתונאי, וישראל לא שם".
השאלה אם מדובר בחוסר מודעות, או אולי בצעד הגנתי של ישראל כדי למנוע התקפות עליה כאילו היא עצמה מפֵרה חופש עיתונאי של אנשי תקשורת זרים.
קוטלר־וונש: "זו הגישה של 'או"ם שמום'. מאותה סיבה לא הצטרפנו לאמנת רומא (שמכוחה הוקם בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, הכ"ח). גם אם זה נכון, זה לא פוטר אותנו מלהיות מעורבים בשיח. האויבים שלנו אוחזים במקל בשני קצותיו – למשל, מצד אחד הפלסטינים מפירים את הדין הבינלאומי בכך שהם מחזיקים בשני חללי צה"ל ובשני אזרחים ישראלים בעזה באופן בלתי חוקי, ומצד שני הם משתמשים בעקרונות החוק הבינלאומי כדי לקבל סיוע למטרותיהם הפוליטיות. אנחנו לעומתם, קירחים מכאן ומכאן: אנחנו גם מכבדים את החוק הבינלאומי וקובעים את הסטנדרט שלנו במקום גבוה מאוד כדי לא לפגוע בו, ומצד שני אנחנו לא משתמשים או מדברים בשפת הזכויות אלא בשפת הביטחון שאיש בעולם אינו מבין.
מיכל קוטלר־וונש:
"הפלסטינים מפירים את הדין הבינלאומי בכך שהם מחזיקים בחללי צה"ל ובאזרחים ישראלים בעזה, ומצד שני הם משתמשים בעקרונות החוק הבינלאומי למטרותיהם הפוליטיות. אנחנו משתמשים בשפת הביטחון שאיש בעולם אינו מבין"
"כמי שהייתה חברה בוועדת החוץ והביטחון, אני יכולה לומר שהיא עוסקת בביטחון 95 אחוז לפחות מהזמן, ואם יש לנו מזל, אז חמישה אחוזים מוקדשים לענייני חוץ. אין הבנה שחוץ הוא ביטחון. זו כל המלחמה שמנוהלת נגד ישראל, וזה הולך יד ביד עם ההבנה של אנטישמיות והיכולת לזהות מהי אנטישמיות. הרי לא ידידי ישראל הם שצריכים להיות מודאגים מהחקירה שנפתחה נגדה בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, אלו חברות בית הדין שצריכים להיות מודאגים מהחלטת התובעת. המדינות המייסדות של בית הדין, המממנות אותו, הן שצריכות להיות מודאגות. המוסד שהוקם כדי להיות מוצא אחרון לצדק בעבור נפגעי הפשעים הכי נוראיים בעולם, נדחק לחקירה כזו של מדינת ישראל. זה שיבוש מהותי של המנדט של בית הדין. עד שלא נבין את זה, לא נוכל כמדינה לקום מספסל הנאשמים", היא פוסקת.
בימיה בכנסת מונתה קוטלר־וונש בידי היו"ר יריב לוין לתפקיד ראשוני מסוגו – מתאמת לענייני בית הדין הפלילי הבינלאומי, והספיקה לקיים כמה תדרוכים לחברי הכנסת בנושא.
"אנחנו אוהבים להשתמש במילה 'ריבונות'. ריבונות היא לא רק גיאוגרפיה, היא תודעה. אנחנו עדיין מדינה צעירה, אבל זה נושא שחייבים להתייחס אליו. אבא שלי היה עוגן מרכזי ביצירת המכניזם המשפטי שלפיו החזקת חללי צה"ל נוגדת את החוק הבינלאומי. הנושא הגיע לאו"ם. משפחת גולדין ואבי הגיעו למזכ"ל האו"ם והגישו לו מזכר שמסביר מדוע זו הבעיה שלו, ומדוע השליח שלו למזרח התיכון צריך לעקוב אחרי העניין. ומי לא הגיע לשם? נציגי ישראל. כל אלה דוגמאות לאותו נושא. יש קו מחבר בין מה שקרה ביפו ובין החקירה בהאג. ישראל, מתוך דפנסיבה, מרשה לעצמה לא להיכנס לדיון, אבל כתוצאה מכך היא מרשה לעצמה גם לא לדעת ולא להנגיש לשיח את מה שנכון ואמיתי".
"בית הדין הפלילי הבינלאומי הוא דוגמה נפלאה", מוסיף פרופ' קוטלר. "אני תומך שנים רבות בהקמת בית דין כזה. הייתי ברומא ב־1998 בדיוני הייסוד, כשעוד הייתה נציגות ישראלית ששקלה להצטרף. אני חשבתי שישראל צריכה להצטרף, אם כי הבנתי מדוע בחרה בסופו של דבר שלא; אבל לא להצטרף זה עניין אחד, ולא להיות מעורב זה עניין אחר. החקירה נפתחה עכשיו מול ישראל אף שישראל אינה חברה בבית הדין, אף שהרשות הפלסטינית אינה מדינה ריבונית ובעצם פנייתה לבית הדין היא אומרת שאינה מדינה, ואף שבהסכמי אוסלו מובהר כי לרש"פ אין שיפוט בשטחי C. אבל התובעת הראשית בבית הדין דילגה מעל כל זה ופתחה בכל זאת בחקירה. הייתי שותף בזמנו לקבוצת משפטנים שטענו כי יש לחקור את ונצואלה על שבעה פשעי מלחמה, אך חקירה בעניין מעולם לא נפתחה. ישראל הייתה צריכה להעלות את מקרה ונצואלה במענה לבית הדין".
זה היה מסייע במשהו? הרי חווֹת דעת של שבע מדינות שהוגשו לבית הדין טענו שאין לו סמכות לחקור את ישראל, ובכל זאת החקירה נפתחה.
קוטלר־וונש: "זה עזר מאוד. כי עכשיו יש שבע מדינות שבית הדין התעלם מעמדתן, וזה משמעותי בדיון על הרפורמות שנדרשות בו. גרמניה היא המממנת השנייה בגודלה של בית הדין. למרות זאת, חברי פרלמנט גרמנים שעימם שוחחתי לא היו מודעים לכך שיש רשימת המלצות לרפורמות בבית הדין. אף אחד לא הביא זאת לידיעתם. כשציינתי זאת בפניהם הם התייחסו לכך מאוד ברצינות, כי הם נציגים של גוף מחוקק שדורש תשובות מהגוף המבצע על המתרחש במוסד שהם מממנים. הניסיון שלי עם פרלמנטרים זרים הוא שהם בסך הכול מקשיבים, אבל חשוב מאוד להביא את הדברים לידיעתם, מתוך עולם המושגים הנכון. להסביר שדווקא מכיוון שהם מכבדים את האוטונומיה של בית המשפט, עליהם לוודא שהוא ממלא את תפקידו".
פרופ' קוטלר: "התגובה של נתניהו וגם של לפיד לפתיחה בחקירה בבית הדין הפלילי הבינלאומי, הייתה שזו אנטישמיות. ואני מאזין להם ואומר לעצמי – אין לכם ביקורת נוספת מלבד זה? זה כל מה שיש לכם לומר? זה נראה כאילו אין לישראל טיעונים נוספים, וזה גם פשטני ופוגע בעניין הגדרת האנטישמיות". הוא מציין כי חוות הדעת המשפטית של מנדלבליט בעניין הסמכות של בית הדין, וגם המכתב ששלחה ישראל לבית הדין לאחר ההחלטה לפתוח בחקירה, היו דווקא טובים בעיניו. לשכת ראש הממשלה פרסמה כמה ציטוטים מהמכתב, אך לא את המכתב במלואו.
קוטלר־וונש: "ההחלטה להגיב במכתב היא טובה, אבל הטיעונים הללו לא צריכים להיות חסויים. הטיעונים המשפטיים שלנו מנותקים מאלה הדיפלומטיים, ולא ממנפים אותם. זה לא מגיע לתקשורת בעולם. אנחנו לא ממלאים את הפוטנציאל של פעולה שיכולה לדייק את תפקיד בית הדין. זה יוצר נרטיב שיהיה הרבה יותר קשה להתמודד איתו בהמשך, אם לא נעמוד על עקרונותינו עכשיו; אם לא נאמר כעת למשל שאם זו חקירה בשל 'כיבוש' של יהודה ושומרון, לא ייתכן שהיא מופנית רק כלפי ישראל. הרי יש בעולם עוד אזורים שנויים במחלוקת. איך יכול להיות שחקירה כזו נפתחת רק נגד ישראל? בנוסף, מעולם לא אתגרנו את העובדה שהתובעת שמה אותנו באותו מקום עם ארגון טרור: מצד אחד מדינה דמוקרטית עם מערכת משפט, ומצד שני ארגון טרור מוקע כמו חמאס באותה חקירה. אנחנו צריכים לומר את זה, והעולם צריך להתמודד עם זה. האם בריטניה או צרפת יסכימו שיציבו אותן ואת דאעש באותה נקודה? ברור שלא, ואנחנו לכאורה מקבלים את המשוואה שלנו ושל חמאס, כשאנחנו לא משמיעים קול ברור נגד.
"או למשל כשסאיב עריקאת פנה לבית הדין וביקש את החקירה, הוא אמר בפירוש שהוא משתמש בבית הדין בשל חוסר הצלחה בזירות אחרות. טעינו כשלא הגבנו אז מיד ואמרנו שזו הפרה של הסכמי אוסלו. אנחנו לא משתמשים בכלים שיש לנו, ויש לך השלכות רבות על מעמדה של ישראל בעולם, וגם על הקשר עם יהדות התפוצות. זה לא אומר שיהודי התפוצות תמיד צודקים בטענות שלהם נגד מדינת ישראל, אבל צריך להקשיב להם".
גם העולים הם דור המייסדים
פרופ' קוטלר מביא דוגמה נוספת: "יש הצהרה של האו"ם על זכויות עמים ילידים. זכויות הילידים הן עניין חשוב מאוד כיום בשיח. ישראל אינה חלק מהקהילה הזאת, אף על פי שהיהודים הם אבטיפוס של עם ילידי. בדיון על ההתיישבות ביו"ש זה חיוני, כי הדיון על כך צריך להיות מתוך מקום אנטי־קולוניאליסטי, שמדבר על הזכויות של עם ילידי לשוב למקום שבו התגורר ושבו עוצבה תרבותו. אבל אם אנחנו עצמנו איננו מתייחסים לעצמנו כעם ילידי ואיננו נוקטים את המושג הזה, איך אנחנו מצפים שהעולם יתייחס אלינו כך?" ובינתיים, מוסיפה בתו, מי שמקבלים מעמד של עם ילידי בארץ ישראל הם הבדואים.
"ועוד דוגמה", מציין הפרופסור, שלחם בעבר למען שחרורו של נתן שרנסקי מהגולאג בבריה"מ. "ישראל הייתה פעם בחזית הבינלאומית של מאבק בעד אסירים פוליטיים. שרנסקי ואחרים היו הסמל של מאבק כזה. גם היום יש אסירים פוליטיים בעולם, למשל באיראן ובוונצואלה, אבל ישראל אינה נמצאת ליד השולחן בדיון, אינה טוענת בזכותם. ישראל יכולה לנהל מהלכים משמעותיים, כמו למשל בעניינו של הבלוגר הסעודי ראיף בדאווי", הכלוא בסעודיה באישום כי העליב את האסלאם. "ישראל צריכה לומר לנסיך הכתר הסעודי ששחרורו הוא אינטרס של הסעודים עצמם, כי ממשל ביידן בוחן אותם וזה יהיה עניין חיובי בעיני ארה"ב. אם ישראל הייתה פונה לסעודים בעניינו של בדאווי, כולם היו מרוויחים מזה".
קוטלר־וונש: "זה מצריך שינוי פרדיגמה, לדבר בשיח הזכויות ולא רק הביטחון. גם כשבאים לשיחות על חידוש הסכם הגרעין עם איראן, אפשר לומר לארה"ב ולמעצמות – אתם לא יכולים לדבר רק על הנשק הגרעיני. חייבים לדבר עם האיראנים גם על הטילים ועל מימון הטרור האזורי, וצריך לדבר על זה מזווית זכויות האדם. לחשוף את הצביעות של המדינות האירופיות שמנהלות את השיחות בווינה ומאפשרות בכך מימון של טרור במזרח התיכון, ואיש לא אומר להן דבר. אנחנו יכולים להיות הכי צודקים בעולם, אבל אם אנחנו לא משתמשים בשיח המתאים, במושגים המתאימים, הטיעונים שלנו פשוט לא נשמעים".
ובצורך הדחוף הזה לשנות את השיח, יכולים בעיניה דווקא ובמיוחד עולים חדשים להשתלב מצוין. כמי שבעצמה נולדה בישראל אך חייתה במשך שנים בקנדה וחוותה את חוויית העלייה לארץ עם משפחתה וילדיה, היא מודעת היטב לקשיי העולים אך גם מציבה בעבורם חזון חשוב: "רבים מהעולים מחפשים את התפקיד שלהם כאן, ואני אומרת להם שהם עדיין נחשבים חברים בדור המייסדים. המדינה שלנו צעירה, רק בת 73. רוב היהודים בעולם חיים כיום בישראל, וזה אומר שיש לנו המון אחריות. אי אפשר לדחוק סוגיות מהותיות כמו הגיור למשל אל פתחו של בית המשפט. אנחנו נמצאים בצומת מאוד מאתגר מבחינת הסוגיות הפנימיות שלנו כאן, מבחינת יחסי ישראל והתפוצות וגם מבחינת האתגרים החיצוניים של ישראל, שאנטישמיות היא רק אחד מהם. אם לא נייצר אסטרטגיה הוליסטית שיודעת להוביל ולא רק להגיב, שיודעת לייצר שיח נכון שמציג את עמדותינו – נהיה בבעיה גדולה. בעיניי זו המשימה הכי דחופה של הדור שלנו".
הכתבה במסגרת גיליון עם עולם 2
הוועידה הבינלאומית השנייה, מקור ראשון
