מתח עז. זוהי התחושה שהרגשתי אתמול (ב') ברחובותיה של ירושלים בסוף יום חגה, יום ירושלים. רחובות העיר היו קודרים, ניידות המשטרה הסתובבו בכל פינה ופרצופי האנשים היו מבועתים. כולם חיפשו שקט לאחר יום סוער וגדוש באירועים.
יריית הפתיחה נשמעה כבר בבוקר סביב העימותים בהר הבית והחלטת המשטרה שלא לאפשר ליהודים לעלות להר. ההמשך כבר היה גרוע יותר כאשר רקטות נורו מרצועת עזה לכיוון הבירה ובעקבות כך פונתה רחבת הכותל המערבי מחוגגים.
נסעתי לירושלים כדי לחוש מה קורה ברחובותיה השונים של העיר. עליתי על הרכבת הקלה, עוד זירת התנגשות בין יהודים לערבים, ונסעתי ממרכז העיר אל עבר שער שכם – מוקד ההתנגשויות בשבועות האחרונים בין המשטרה לבין מפגינים ערבים.
לוחמי משמר הגבול היו פרוסים לאורך הרחוב וכך גם כמה סוסים גדולים, כשהמטרה ברורה – להרתיע. בתוך מספר דקות ראיתי מספר מוחים ערבים יורים זיקוקים אל עבר הלוחמים שהגיבו בהשפרצת מים מהמכתז"ית, ריח הבואש היה חזק מאוד עד כדי כך שהיה קשה לעמוד ולדבר עם עוברי אורח. המוחים ברחו מהמכת"זית וכך גם אני.
באחת הריצות מפני ריחה הרע של המכת"זית פגשתי את ינאל ג'בארין סטודנט ירושלמי. שאלתי אותו מדוע החליטו למחות דווקא עכשיו והוא השיב לי: "מה שאתה רואה כאן בשער שכם זה מרכז העיר בשביל תושביה הערבים של ירושלים. המחסומים שהמשטרה הציבה לפני שבועיים גרמו לתסיסה. תחשוב שבכיכר ציון ישימו לך מחסום בלי סיבה באמצע פסח או מיד אחרי יום כיפור בכותל – ככה אנחנו הרגשנו".
מה לגבי ביטול הבחירות ברשות הפלסטינית?
זה לא באמת קשור. הצעירים שאתה רואה כאן איתי לא משויכים לאף צד פוליטי. זה נכון שחלק מהפוליטיקאים מנצלים את התסיסה ותופסים עליה טרמפ אבל אותם אתה תראה מחוץ למסגדים ולא בתוך המהומות".
מספר סטודנטים שהגיעו מחיפה כדי להשתתף בהפגנות לא הסכימו לדבר איתי אך אחת מהן שלא הזדהתה בשמה אמרה לי: "אנחנו כועסים כי מתנהגים אלינו כמו אל בהמות, סוגרים אותנו כאילו אנחנו חיות". היא אמרה בכעס ונטשה את השיחה.
"כל הערבים שמגיעים להפגין בירושלים מרגישים הזדהות עם בני העם שלהם בירושלים", אומר ג'בארין. סיימתי את השיחה איתו ועליתי על הרכבת הקלה שנוסעיה התחלקו באופן מאוד ברור לשני חלקים: בחלק הקדמי ישבו ערבים ובחלק האחורי דתיים וחרדים עם חולצות לבנות שמזכירות שחג היום.
כיכר השוק ריקה
לאחר נסיעה קצרה ברכבת הקלה ירדתי בתחנת שוק מחנה יהודה. בלילות רגילים השוק מפוצץ בצעירים שבאים לבלות, במיוחד בחגים כמו יום ירושלים אך הפעם השוק היה ריק למדי ורוב המסעדות היו סגורות. שוטרים הסתובבו בכל פינה בפרצופים חמורי סבר והזכירו לכולנו שאנחנו עדיין בתוך "אירוע מתגלגל" ושבכל רגע נתון יכול לקרות הנורא מכול.
שאלתי את בעלי העסקים מדוע השוק ריק והם אמרו לי: "הטילים שירו על העיר. אנשים מפחדים ונשארו בבית, אפילו ביום ירושלים".
בעל מסבאה ניסה לשכנע אותי לקנות בירה ב־20 שקלים, "תבוא, חג היום". סירבתי בנימוס ופילסתי את דרכי בין חוגגים שעוד ניסו להזכיר שמדובר בחג. זה לא ממש עזר להם.
פולארד מככב
ולצד כל אלה הייתה גם חגיגה דתית לאומית. ישיבת מרכז הרב ערכה את העצרת המרכזית השנתית לציון יום ירושלים. ראש הממשלה נתניהו נאלץ לבטל את השתתפותו בגלל האירועים הביטחוניים, והישיבה נאלצה להסתפק בנוכחותם של חבר הכנסת מתן כהנא (ימינה) ואופיר סופר (הליכוד).
הגעתו של כהנא נחשבה למיני סנסציה בעקבות הביקורת שנמתחה על ניהול המו"מ בין ימינה למפלגות המרכז והשמאל. ביקורת שנמתחת בעיקר בקרב החוגים היותר שמרניים של הציונות הדתית שמרכז הרב מהווה את אחת מספינות הדגל שלה.
"אווירה חגיגית־קודרת", אמר לי אחד מבוגרי הישיבה שדרש להישאר בעילום שם. "הסיבה לכך היא כי מעט אחרי תחילת העצרת המשטרה דרשה שיפונו כל התלמידים ורק הרבנים והאח"מים נשארו, זאת ככל הנראה מחשש שהישיבה עשויה להיות מטרה למתקפה. וזה גורם לתחושה לא פשוטה. מצד אחד חג מצד שני לא בטוח בשום מקום".
ובכל זאת מי שסיפק לא מעט כותרות הוא ג'ונתן פולארד שפתח את חרצובות לשונו והעביר ביקורת על חלק מממשל ביידן ועל הרשות הפלסטינית. פולארד זכה לתעודת הוקרה על תרומתו לעם ולארץ ישראל אותה העניק לו ראש העיר משה ליאון. לפחות הוא היה שמח.
