כשהצטרפתי לזרם האנשים הנוהר לכיכר טרוקדרו בפריז בלפני כשבועיים, הבנתי מהר מאוד שהאירוע הזה יהיה שונה לגמרי מעשרות עצרות אחרות של הקהילה היהודית בצרפת. האווירה והסמלים בעצרת "צדק לשרה הלימי" ב־25 באפריל, לימדו אותי שהקהילה היהודית בצרפת עברה לשלב חדש בתהליך בן עשרות השנים שבמהלכו איבדו חבריה את אמונם בעתיד הצפוי להם בצרפת.
20 אלף איש השתתפו בעצרת, שהייתה אחת ההפגנות הקהילתיות הגדולות בצרפת זה עשורים, במחאה על הכרעת בית המשפט העליון בצרפת מ־14 באפריל שלפיה קובילי טראורה, מוסלמי בן 31, אינו כשיר לעמוד לדין משום שעישן מריחואנה לפני שרצח ב־2017 את שרה הלימי; הסם, טענו השופטים, גרם לו לאי שפיות זמנית.
רצח הלימי, רופאה וגננת בת 65, היה חלק מסדרת מעשי רצח אידיאולוגיים שביצעו מוסלמים; לפחות עשרה יהודים נרצחו בידי מוסלמים בצרפת בעשור שעבר. אולם בניגוד למחאות קודמות רבות של יהודי צרפת בנושאים הללו, העצרת ב־25 באפריל לא עסקה כלל בשאלת האנטישמיות, אלא הייתה זעקה על מחדלי הרשויות בצרפת, שיהודיה רואים בהן, על פי רוב, בעלי ברית חשובים במאבק כנגד הג'יהאדיסטים והאנטישמים.
הקהילה שחשבתי שמוכרת לי היטב, הראתה בעצרת פנים אחרות. הפגנות כאלה הן בדרך כלל גם הזדמנות חברתית לקהילה המלוכדת, ואחרי שנה של סגרים, אנשיה אמורים להיות שמחים למפגש עוד יותר. אך בין האנשים שראיתי בכיכר טרוקדרו לא ראיתי את חוסר הרשמיות החביב המלווה לרוב את ההפגנות האלה. המוחים גם לא היו רק עצובים או כועסים. דמם רתח. הם היו חדורי זעם, אולי נואשים. ניכרה תחושה חדשה בקרבם: השלמה עם המתחולל, השלמה שלא חשתי במהלך 15 שנותיי בסיקור יהדות צרפת.
זה בלט בשיחותיי עם המפגינים. "הסתכלו בכל מי שנמצא כאן – עד שנת 2031 נהיה כולנו בישראל", אמר לי אחד המוחים, שחקן ששמו אנטוניו סוניגו. אבל היה אפשר לראות זאת גם בשלטים ובנאומי המארגנים. לראשונה ניכר בדבריהם הומור שחור, בעוד בעבר ניכרו תמיד ביטויי אחדות ונחישות בלתי מתפשרת להחזיק מעמד. על כמה מהשלטים שהונפו בעצרת נכתב: "שני ג'וינטים ימסטלו אותך, עשרה ג'וינטים ישחררו אותך".
על מסך הענק בעצרת הוקרנו סרטונים חריגים. באחד מהם הכריז השחקן הצרפתי היהודי ארתור – זהו שם הבמה שלו, שמו האמיתי ז'אק אסבאג – שהוא "החליט להתחיל להשתמש בסמים כי בצרפת אפשר לעשות הכול, גם להרוג את השכנה שלך אם אתה לא סובל אותה, אם לפני כן השתמשת בסמים". והוא הוסיף: "לאן הגיעה המדינה הזאת?"
בסרטון אחר נראו ארבעה אנשים צוחקים צחוק פרוע וממלמלים: "לא נכון, לא יכול להיות", לשם הדגשה עד כמה רבים מיהודי צרפת סבורים שהכרעת בית המשפט אינה סבירה. הם מצביעים על דבריו של טראורה עצמו לאחר שרצח את הלימי ועל מנוסתו לאחר מכן, כהוכחה לכך שלא היה בלתי שפוי.
עוד אות למפנה יכולתי לראות בעשרות הדגלים הצהובים בעצרת, דגלי "הליגה להגנה יהודית", ארגון ימין קיצוני מיסודו של מאיר כהנא שהאף־בי־איי האמריקני רואה בו ארגון טרור. סמליו בדרך כלל אסורים להצגה באירועי הזרם המרכזי של יהדות צרפת; לא בעצרת הזאת.
הבחנתי גם בשינוי ממשי באופן הדיון בנאמנות לצרפת – ובאפשרות לעזוב אותה. בעשור החולף לפחות 50 אלף יהודים החליטו לעזוב את צרפת ולעקור לישראל. גלי העלייה גברו אחרי 2012, כשג'יהאדיסט רצח ארבעה יהודים בבית ספר יהודי בטולוז, והגיעו לשיאם ב־2015, אחרי הפיגוע ב"היפר כשר" בפריז ב־2015, שגם בו נרצחו ארבעה יהודים, ולאחר הטבח במערכת שרלי הבדו, שגם בין קורבנותיו היו יהודים.
הטרגדיות הללו זרעו תחושת אי ודאות בליבות יהודי צרפת, ולאחריהן ביקש הרב הראשי במדינה, הרב חיים קורסיה, לשדר מסר של הרגעה בנוגע לעתיד היהודים. ב־2016, לאחר דקירת יהודי במרסיי, אמר קורסיה באחד מנאומיו שגם ההתלבטות אם לחבוש כיפה ברחובות צרפת "היא בעייתית. אסור לנו להיכנע ולו במקצת, וצרפת והיהודים בה לא ייכנעו ולו במקצת". קורסיה, שהאופטימיות שלו היא ממאפייניו הבולטים, לא חזר על המסר בעצרת ב־25 באפריל, ותחת זאת הסתפק באמירת קדיש לזכר הלימי.
יונתן בהר, יזם הייטק בן פריז ומיוזמי העצרת, ניסה לעודד את הקהל בנאומו בצעקות "אנחנו כאן, אנחנו ננצח", אבל אפילו הוא הוסיף בהתרסה: "אם המשטרה אינה מסוגלת להגן עלינו, אם מערכת המשפט אינה מסוגלת להגן עלינו, מה צופן לנו העתיד?". עשרות מפגינים צעקו לו בתשובה "עלייה", לקול צחוק הנוכחים.
הפטליזם הזה אינו אופייני לקהילה. באירועיה, הרוויים פאתוס לעיתים, מופיעים בדרך כלל גילויי פטריוטיות ספונטניים כמו שירת ההמנון הצרפתי. אבל גם נאומו של ז'ואל מרגי, נשיא הקונסיסטואר, הגוף האחראי לשירותי הדת האורתודוקסיים בקהילה היהודית בצרפת, היה חסר תקדים. "אני מבין את ספקותיכם ושאלותיכם בנוגע לעתיד ואני שותף להן", אמר לקהל. "איני יודע אם להרגיע אתכם או לזעוק חמס. כן, זעקו את כאבכם!"
והקהל זעק – באופן שלא הכרתי ולא ראיתי בעבר; גם לא באירועי הזיכרון לנרצחי טולוז או היפר כשר. שאלתי את המפגינים אם פרשת הלימי שינתה את דעתם על צרפת. "לא כשלעצמה", ענתה לי אליס לוי, סטודנטית בת 18 מאזור פריז. "כל מתקפה וכל כישלון גורמים להתפכחות מסוימת. אז הנה אנחנו כאן, עודנו צרפתים, עודנו יהודים, עודנו מחויבים ומאוחדים דיינו כדי להגיע לכאן. אבל התפכחנו מאשליות". "זעקו את כאבכם". ז'ואל מרגי, מבכירי הקהילה היהודית בצרפת, נושא דברים בעצרת צילום: כנען ליפשיץ
