"כשמישהו מאתנו מעז לצאת, הערבים מתקהלים סביבו בצרחות"

*** פורסם לראשונה ב-13 במאי 2021

קטע מצהיב מעיתון הארץ, לפני 85 שנה, 12.5.1936, שאיתר ישראל מידד, מדווח על התנכלויות ליהודים בלוד, ברמלה ובעיר העתיקה בירושלים, וגם על התקרית הזו: "בשכונת שמעון הצדיק בירושלים נעשה אמש נסיון להצתה. דרי אחד הבתים הרגישו באש על יד דלת בבית שממול. יצאו וכיבו את האש".

הרבה מאוד השתנה מאז, ובכל זאת בשכונת שמעון הצדיק, ממש כמו בלוד, ברמלה ובירושלים העתיקה, עדיין מתנכלים ליהודים. באופן מדהים למדי, חמאס כרך את ירי הטילים לירושלים השבוע, אשר פתח את סבב הלחימה הנוכחי – דווקא בפינוין של משפחות ערביות בשכונת שמעון הצדיק, שייח' ג'ראח, לטובת משפחות יהודיות בצו בית המשפט.

מוריה ודביר כהן מתגוררים בשכונת שמעון הצדיק זה כשש שנים. הם הורים לארבעה ילדים, מגיל שנה ועד ארבע. מוריה היא מורה בממ"ד הר נוף, ודביר אברך בישיבת עטרת כהנים שבעיר העתיקה. 17 משפחות גרות בשמעון הצדיק, ולמרות התדמית הסוערת של המקום שהפך בחודש האחרון לחזית, קדימון לסופה ששטפה את הארץ כולה, מוריה מתארת את המתחם כ"שכונה נעימה בלב ירושלים".

מוריה כהן: "כשמישהו מאתנו מעז לצאת, הערבים מתקהלים סביבו בצרחות והתחושה לא בטוחה. אנחנו משתדלים לשדר לילדים ביטחון ולומר שהמשטרה שומרת עליהם, אבל הם בכל זאת חוששים"

"אני אוהבת מאוד לגור כאן, וכך גם דביר", אומרת מוריה. "הקהילה כאן מגוונת מאוד מבחינת הסגנון, וזה יוצר עניין. אנחנו דתיים־לאומיים, אבל גרים כאן גם חרדים. יש מקום לילדים בתוך השכונה לטייל, והם הולכים לחברים. לא לבד, אמנם, אנחנו מלווים אותם. היציאה והכניסה לשכונה נעשית באופן חופשי ביום־יום, בלי ליווי של מאבטחים. אין אצלנו כלל אבטחה במתחמים. כשמתרחשות מהומות אנחנו מתקשרים למשטרה ומקווים שהיא תגיע. לא תמיד היא מגיעה, ולפעמים לוקח לשוטרים המון זמן. אנחנו סומכים עליהם", היא מעדנת את נימת הביקורת, "אבל בזמן האחרון הם הראו קצת רפיון וחוסר היענות".

לא בגלל הקבר

חלק מתושבי השכונה היהודים הגיעו להתגורר בה מתוך קשר נפשי לציונו של שמעון הצדיק, חכם יהודי שהיה "משיירי כנסת הגדולה" כנאמר במסכת אבות, בן המאה השלישית לפנה"ס. כנראה היו שני "שמעון הצדיק", כאשר שמעון השני היה נכדו של הראשון. לפי תיאורי התלמוד, שמעון הצדיק קיבל את פני אלכסנדר מוקדון כשכבש את ארץ ישראל.

העדות הידועה הראשונה למסורת בדבר קבורת שמעון הצדיק במקום נמסרה בשנת 1235 בידי רבי יעקב, שליחו של רבי יחיאל מפריז, שכתב: "וסמוך לירושלים מערת שמעון הצדיק ותלמידו". בשנת 1641 מסר הקראי שמואל בן דוד על "מערה אחת, ובתוך המערה באר מים, ואמרו הרבנים ששם קבורת שמעון הצדיק ואשתו, והבור הוא טבילת אשתו". נראה שהמסורת הזו מסבירה מדוע כינו הערבים את מערת רבי שמעון "ביר אל יהודיה", כלומר "הבור של היהודייה".

המחקר הארכיאולוגי, לעומת זאת, מתארך את הקבר לסוף התקופה הרומית או לתחילת התקופה הביזנטית, כלומר כ־500 שנה אחרי תקופתם של שמעון הראשון והשני. בקבר עצמו נמצאה כתובת בלטינית המכריזה עליו כעל קברה של יוליה סבינה. הכתובת הושחתה, והפרוזדור שבו היא נמצאת חסום כיום לגישה בדלת מודרנית.

"חלק מהתושבים כאן קשורים למערת שמעון הצדיק ובגלל זה באו לגור כאן. אנחנו פחות קשורים, זה לא העניין שלנו", מודה מוריה. "מה שהביא אותנו לכאן הוא הקרבה לעיר העתיקה ולכותל. זו חוויה, ללכת עם הילדים לכותל. אני לא גדלתי בירושלים אלא בפתח־תקווה. ההורים והמשפחה שלי באים לכאן באופן חופשי. זו שכונה נגישה ונוחה, ועד הרמדאן הזה לאף אחד לא הייתה בעיה להגיע אלינו. זה לא דומה למצב בשכונות יהודיות מסוימות בעיר העתיקה ובעיר דוד שסגורות ולא נגישות. אנחנו במרחק הליכה קצרה מכביש מספר 1 ומהשכונות החרדיות.

"אבל בחודש האחרון הערבים החליטו לתקוף אותנו, והמצב נעשה מורכב מאוד. זה החל כשהערבים החלו להצטרף להפגנות של השמאל. השמאל הפגין כאן במשך שנים ולא הייתה לנו בעיה עם זה. אנחנו אמנם לא מבינים את ההתנגדות שלהם למגורים שלנו כאן, אבל ברמה היומיומית זה לא איים עלינו ולא הפריע לנו. מאז שהערבים הצטרפו להפגנות הן הפכו להפגנות טרור. הם תולים על שער המתחם שלנו דגלי אש"ף, זורקים חפצים על חלונות הבית, מטפסים על המכוניות שלנו ומנסים לפרוץ למתחם. טרור ממש.

"עד כה הם לא נכנסו למתחם, ברוך ה', כי הם לא מצליחים לפתוח את השער. כשהשמאל הפגין כאן אף פעם לא חשבנו לנעול את השער, אבל מאז שהחלו ההפגנות של הערבים אנחנו נועלים אותו".

את יכולה להסביר מדוע לדעתך השמאל מפגין דווקא כאן ולא במעוזים יהודיים אחרים במזרח העיר. מה בשכונת שמעון הצדיק מוציא אותם משלוותם?

"זו שאלה טובה שאני לא יודעת את התשובה לה. אני לא מכירה את כל התהליך המשפטי. אני דיירת שנהנית לגור כאן ויודעת שאני גרה כאן כחוק, משלמת מה שצריך, ומה שמעבר לכך לא מעניין אותי יותר מדי. אנשי השמאל שמפגינים נגדנו טועים, אבל כל עוד הם לא הפריעו לי לחיות פה את חיי זה לא העסיק אותי כל כך".

עצת אחיתופל

"המערה והחצר אשר סביבותיה", 17 הדונמים שעליהם בנויה שכונת שמעון הצדיק, נרכשו בשנת 1875 בידי ועד העדה הספרדית בירושלים באישור מיוחד שניתן מהסולטן. בתשרי תרנ"א, 1890, הוקמה שכונה יהודית סביב קבר שמעון הצדיק, "בתי מחסה לעניים ואביונים אלמנות ויתומים". בשנת 1916 התגוררו בשכונה 13 משפחות, שמנו 45 נפשות. בסמוך לשמעון הצדיק נבנו בעידן ההוא שתי שכונות יהודיות נוספות, נחלת יצחק שעל מקומה ניצבים כיום המלונות גרנד קורט, עץ הזית ולאונרדו, ושכונה נוספת, נחלת שמעון, מצפון למלונות. מאורעות תרצ"ו, 1936, הביאו לעזיבת שלוש השכונות הללו, אולם לאחריהן שבו התושבים היהודים למקום.

עם פרוץ מלחמת השחרור סבלו התושבים היהודים מרה מהתקפות ערביי שייח' ג'ראח. בראשית 48' נרצחו בה שלושה יהודים בירי. בג' באדר־ב' תש"ח הורו הבריטים לתושבי שמעון הצדיק ונחלת שמעון לעזוב במהירות את בתיהם, כביכול מתוך דאגה לחייהם. חודש אחר כך, ד' בניסן, נרצחו בצמוד לבתי שמעון הצדיק הנטושים 78 מנוסעי שיירת הדסה. כוחות הפלמ"ח שניסו לסייע להם נהדפו בידי הבריטים.

בחול המועד פסח תש"ח כבר כבש הפלמ"ח את שייח' ג'ראח כולה ובתוכה גם את השכונות היהודיות, אולם הבריטים הכריחו את לוחמי הפלמ"ח לסגת בטענה שהם זקוקים לתנועה חופשית בציר התחבורה העובר במקום. הבריטים הבטיחו לעדכן את הפלמ"ח כשהעברת כוחות הצבא במקום תסתיים, אולם בסופו של דבר עדכנו רק את הערבים, שהשתלטו על האזור למשך 19 שנים ארוכות.

במהלך שנות החמישים התיר חוסיין מלך ירדן לפליטים פלסטינים להתיישב על מקומן של השכונות היהודיות הנטושות. כך קרה שכאשר מדינת ישראל שבה למקום ב־1967, בתי השכונה כבר היו תפוסים בידי מוסלמים. ההתיישבות היהודית בשכונה חודשה רק החל משנת 2001, אט אט, דירה אחר דירה.

דיונים משפטיים סביב המקום מתנהלים כבר עשורים רבים, אולם שרשרת הדיונים הנוכחית נסובה בעניין שמונה דירות שדייריהן הערבים פנו לבית המשפט כדי למנוע את פינוים מהן. בית המשפט, בכמה וכמה ערכאות, דחה את דרישותיהם מכול וכול. רק בשנה האחרונה, בשמונה ערכאות משפטיות שונות, נקבע שעל התושבים הערבים לצאת מהדירות. ביום חמישי שעבר נדון העניין בבית המשפט העליון. השופטת דפנה ברק־ארז אמרה לעותרים הערבים: "אין לי איך לעזור לכם".

הדיון בעליון התקיים לאחר שלפני שלושה חודשים נדחתה עתירתם של הערבים המתגוררים במקום בבית המשפט המחוזי, ובסתיו האחרון נדחתה דרישתם בבית משפט השלום. שופטי השלום הורו לתושבים הערבים לפנות את דירותיהם בשכונה עד לשבוע שעבר, אולם העליון אפשר לשני הצדדים להגיע לפשרה שבמסגרתה יכירו הדיירים בבעלותם של יהודים על השטח, וזאת עד יום חמישי שעבר. נכונות כזו לא נרשמה מהצד הערבי, ובכל זאת, "לאור המתיחות", ביקש השבוע היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט מבית המשפט לדחות את המשך הדיון בשבועיים.

הפלסטינים ותומכיהם בשמאל הישראלי, שזכו פעם אחר פעם לכתף קרה בבית המשפט, פנו אפוא לאפיק חלופי: אלימות. התעוזה הערבית בשטח צמחה לממדים כה מופרכים, עד שביום ירושלים ניסו חברי הכנסת של הרשימה המשותפת למנוע את הגעת הח"כים מרשימת הציונות הדתית לשכונה.

הסיבה להשלכת העותרים מכל מדרגות בית המשפט פעם אחר פעם, היא גם התנהלות שגויה שלהם. למעשה, בית המשפט הישראלי הכיר כבר לפני כארבעים שנה במעמדם של התושבים הערבים כדיירים מוגנים. אלא שחלק מהעותרים, בעצת אחיתופל שקיבלו מעורכי דינם, ניסו לטעון שהם אינם דיירים מוגנים אלא הבעלים עצמם. על פי ההגדרות המשפטיות, דיירים מוגנים שטוענים לבעלות שומטים את הקרקע מתחת רגליהם ומאבדים את זכויותיהם. הדיירים גם לא שילמו שכירות לבעלים היהודיים מעולם, ואם בכך לא די, הם חרגו מהשטח הראשוני שבו הוגדרו כדיירים מוגנים ובכך איבדו סופית את הגדרתם זו.

החמור בסיפור, מלבד הפנייה לאלימות כמובן, הוא שבצר להם פנו התושבים הערבים לכל אפיק אפשרי וניסו לרתום את דעת הקהל הבינלאומית, כולל בית הדין הבינלאומי בהאג, האו"ם ומחלקת המדינה האמריקנית –

הכול כדי להותיר אותם בקרקע שאינה שלהם. בשטח שסביב הקבר קיימים כיום עוד 22 מבנים שבהם מתגוררים ערבים.

עד שתיים בלילה

אבל נחזור ממרומי הדיונים המשפטיים אל משפחת כהן, שנאלצת לספוג את סופת הזעם הפלסטינית על גבה: "מאז ראשית הרמדאן הנוכחי החלו כאן הפגנות שהן למעשה התפרעויות, בתדירות גבוהה בהרבה משהכרנו עד אז, והפעם כבר לא מדובר באנשי שמאל יהודים אלא רק בערבים", מתארת מוריה. "אנשי השמאל היו מגיעים להפגין נגדנו רק ביום שישי אחר הצהריים, בשעה מדויקת ומסוימת. הם היו מפגינים והולכים וזה לא הפריע לנו. אבל כיום הערבים מתקהלים כאן לאורך שעות ארוכות. זה עלול להתחיל ביום שישי בארבע אחר הצהריים ולהסתיים בשתיים או שלוש לפנות בוקר בשבת, עם צעקות ובלגן. וזה כבר לא רק בימי שישי. בשבוע האחרון הם התפרעו כאן באופן יומיומי, צועקים ותולים דגלי אש"ף על השער שלנו, עומדים על המכוניות שלנו ואין אף אחד שמעז להעיר להם, זורקים לעברנו כל מיני חפצים.

"במהלך הפגנות השמאל היינו יוצאים באופן חופשי מהמתחם, כעת זה כבר לא כך. כשמישהו מאתנו מעז לצאת, הערבים מתקהלים סביבו בצרחות והתחושה לא בטוחה. אנחנו משתדלים לשדר לילדים ביטחון ולומר שהמשטרה שומרת עליהם, אבל הם בכל זאת חוששים. כשהם רואים שנוצרת שם התקהלות ערבית, הם רצים מיד הביתה.

"הילדים צופים בהפגנות דרך החלון ומבחינתם זה גם סוג של אקשן, אבל לאחרונה הם החלו להתעורר בלילות. אנחנו סופגים אבנים לבית, ועל החלון שלנו נזרק כיסא ברזל. יצאנו מזה בנס. זה קרה בליל שבת לפני שלושה שבועות, והילדים ישנו. למזלנו הם לא התעוררו מהרעש. מכיוון שחדר הילדים הוא החיצוני מבין שני חדרי השינה בבית, העברנו אותם מאז לחדר השינה שלנו וכבר שלושה שבועות הם ישנים איתנו. מעבר לסכנה, קשה להם להירדם שם בגלל הצרחות מבחוץ. על אחת הבנות שלי השליכו זיקוק שהתפוצץ בצמוד אליה. באינסטינקט של ילדים, שאני לא יודעת להסביר, היא ידעה לברוח ממנו".

הנימוק של חמאס לירי על ירושלים השבוע הוא "לסלק את המתנחלים משייח' ג'ראח".
"אני לא יודעת אם זה בגלל הבתים המסוימים של שמעון הצדיק. זה בגלל הרמדאן והרצון הנוכחי שלהם להתסיס את ירושלים. אז יש להם תירוצים. הערבים רוצים להרוג אותנו ושלא נהיה פה, ומנסים להשליך את זה על נושא כזה או אחר. אנחנו מסיקים מהאיומים שלהם שירושלים היא הלב, ובסוף שמעון הצדיק זה מרכז ירושלים".

בשמאל טוענים שאין כאן סימטריה. בעוד שמוציאים ערבים מבתיהם במזרח העיר, לצאצאים ערבים של פליטי 48' לא מניחים לחזור לבתיהם המקוריים.
"אני לא מספיק בקיאה בטענות האלה ובהליך המשפטי. זה לא התחום שלי. מה שאני יודעת הוא שאני חיה כאן כחוק. מי שמפריע לו מה שקורה בשכונה שלנו, שיפנה לבית משפט. מה הוא רוצה ממני?"

גם בעוד עשרים שנה תגורו בשמעון הצדיק?
"אנחנו רוצים מאוד. אם יהיה פה מקום להרחיב את המשפחה, בהחלט נמשיך לגור פה. היום כל התושבים היהודים פה חיים בצפיפות, כי ברוך ה' נולדים עוד ועוד ילדים ומגיעות משפחות נוספות. אנחנו באכלוס כמעט מרבי בכל השכונה, והבתים אינם גדולים מספיק".

לאן הולכים כשצריכים לקנות חלב או לחם?
"זה קצת מורכב. אין לנו מכולת באזור, ואנחנו נדרשים לחצות את כביש מספר 1 לשכונות החרדיות, מרחק של כעשר דקות הליכה. בשכונות החרדיות מכירים אותנו. אנחנו גם שולחים את הילדים הקטנים ללמוד במוסדות החרדיים. בן אחד שלנו לומד בגן 'בית יעקב' בשמואל הנביא, ושתי הבנות לומדות במעון של חסידות זוועהיל. בננו הגדול לומד בתלמוד תורה הדתי־לאומי 'מוריה' ברובע היהודי".

אין רגעים של שבירה?
"יש שכנים שקשה להם יותר ויש שפחות. אנחנו לא שופטים אף אחד. היו שנסעו לשבת כי הרגישו שזה קשה להם, וזה לגמרי בסדר. חיזקנו אותם. ברור לנו שצריך לתמוך במי שרוצה לצאת מכאן וגם במי שנשאר, כי לאחרונה יש כאן גם רגעים קשים מאוד. בסופו של דבר יש לנו ילדים. כאימהות אנחנו לא רוצות שהילדים שלנו יראו את הפגנות השנאה האלה, אבל הם מקבלים עולם מושגים עשיר שאנחנו פחות מאושרים שהם למדו: בקת"בים, רימוני הלם, מכת"זית. לא תמיד הם רואים את הצבא ואת המשטרה מתפקדים. מצד שני, אני עונה לעצמי, הם נחשפים למושגים גדולים מאוד. הם מבינים שארץ ישראל שייכת לעם ישראל ושירושלים היא המרכז. הם מבינים את החשיבות של ירושלים".