בוקר יום שלישי, בדרך למועצה אזורית אשכול. קצת לאחר בסיס צאלים, הווייז מתעקש שאעשה פרסה. הסיבה – כבר חצי יממה שכל הצירים ממערב לכביש 232, כביש האורך המרכזי של הנגב המערבי, סגורים לתנועה, מה שאומר שלפחות באופן רשמי לא ניתן להגיע לבנייני המועצה הממוקמים מערבית לכביש. אני מסתמך על תעודת העיתונאי שלי וממשיך בדרכי. בצומת גבולות שעל כביש 232, אני כבר פוגש מחסום מאויש בחיילים, אחד ממחסומים רבים שאיאלץ לעבור בבוקר הזה.
בבנייני המועצה האזורית אשכול כבר מתורגלים למצב, עד כמה שניתן להתבטא כך. המועצה, ששוכנת על משולש הגבולות ישראל־עזה־מצרים, חולקת 40 ק"מ עם עזה, ו־32 יישוביה ניצבים בחזית של כל התלקחות מדרום. 11 מתוכם מוגדרים יישובים צמודי גדר, וחשופים, מלבד לאיום הטילים, גם לאיום החדירות. ביום שני אחר הצהריים הועלתה הכוננות הביטחונית בשטחי המועצה לדרגת שיא. כל הפעילות החינוכית ביישובים, הפורמלית והבלתי פורמלית, הושבתה. רכזי הביטחון של היישובים קיבלו הוראה לעצור את כיבוי השריפות, מחשש לירי נ"ט ולחדירות.
במחלקת הביטחון של המועצה מתקיימת הערכת מצב. ראש המועצה גדי ירקוני מנהל את הדיון. הוא מעריך שהסבב הנוכחי לא יהיה סבב קצר של יומיים אלא יימשך מספר ימים, לפחות עד סוף השבוע. מנהלי האגפים דנים על תסריט אפשרי של פינוי יישובים שלמים מהמועצה למלוניות. "יישוב שירצה להתפנות ויש לו לאן, נפנה אותו, גם לפני שנסדר את ההיבט הכלכלי", מבהיר ירקוני. "לא נשאיר פה בני ערובה".
גלעד גבאי, רשות הטבע והגנים: "אנחנו כבר רגילים לשריפות של בלונים ועפיפונים, אבל הפעם היה פה שילוב של נסיבות שהקשה עלינו להשתלט על האש, ולכן רוב השמורה נשרפה"
מיכל עוזיהו־פלג מנהלת בימי שגרה את המרכז הקהילתי של המועצה. בזמן חירום, הגדרת התפקיד שלה היא מנהלת מכלול קהילה. "אנחנו עדיין לא יודעים מה האופי של הסבב הזה. בינתיים, ב־24 השעות הראשונות אנחנו מקיימים תמונת מצב ונערכים", היא אומרת. מבחינתה, המטרה שלה ושל אנשי צוותה היא לייצר תחושת לכידות בקרב התושבים. "המרכיב הכי חשוב ליצירת חוסן הוא לשדר לתושבים שהם לא לבד. יש ערך גדול בהתכנסות ובהסתכלות אחד לשני בעיניים. לשתף, לתמוך, לצחוק ולבכות יחד. זה מסייע באופן משמעותי לעבור את התקופה".
באופן מעשי, עוזיהו־פלג מחפשת לייצר לתושבים הפוגות מסוגים שונים בתוך היישובים, ובהמשך אולי גם מחוצה להם. "בזכות הקורונה, יש לנו בסבב הזה את הזום שלא היה לנו בסבבים הקודמים. זה כלי אדיר גם למערכת החינוך, שיכולה להמשיך לפעול כשבתי הספר סגורים, וגם לחיזוק החוסן הקהילתי. יש לנו תכנים קהילתיים רבים, חוגים וסדנאות שניתן להעביר דרך הזום לא רק לילדים אלא גם לתושבים הוותיקים".
הצוות של עוזיהו־פלג, שמתכנס במרכז הקהילתי, מורכב כולו מנשים. את הישיבה היא פותחת בעדכון על הלילה החולף. 50 שיגורים היו לעבר שטחי המועצה. "בינתיים אנחנו פחות אטרקטיביים בסבב הזה. החזית הרותחת לא אצלנו אלא יותר צפונה, אבל אנחנו עדיין לא יודעים לאיזו מערכה אנחנו נכנסים. זה כנראה לא יהיה ספרינט, אלא יותר מרתון". בניגוד לסבבים קודמים, היא מזכירה לצוות שלה, הפעם גם הוצאת תושבים להפוגה של מספר שעות מחוץ לשטחי המועצה, צריכה להיעשות בזהירות. בלילה שחלף היו התפרעויות של תושבים בדואים במספר צירים בנגב. אף אחד לא רוצה לצאת להתרעננות מאיום הטילים והחדירות, ולמצוא את עצמו מאוים על ידי סכנה ביטחונית אחרת.
שמורה שחורה
מבנייני המועצה אני נוסע צפונה לשמורת בתרונות בארי. השמורה, המפורסמת בעיקר בזכות מרבדי הכלניות שמכסים אותה בחודשי החורף, עלתה באש ביום ראשון בערב, לאחר שעשרות בלוני תבערה שוגרו אליה מרצועת עזה. גלעד גבאי, מנהל מחוז דרום של רשות הטבע והגנים, מספר שהנזק העיקרי איננו לפרחים החד־שנתיים שישובו ויפרחו גם בחורף הבא, אלא לצמחייה הרב־שנתית ולבעלי החיים בשמורה. "השריפות לא חודרות לעומק הקרקע, אבל הן פוגעות בעיקר בבעלי החיים האיטיים שאינם מסוגלים לברוח, וגם בעצים ובשיחים שכושר ההתחדשות שלהם נמוך יותר".
הייחודיות של השמורה, מסביר גבאי, היא במפגש שמתקיים בה בין הצומח הים־תיכוני שהשמורה היא הגבול הדרומי שלו, ובין הצומח המדברי שהשמורה היא גבולו הצפוני. "המפגש הזה מייצר שמורה מאוד מגוונת ועשירה מבחינה ביולוגית, עם 175 מיני צומח. בגלל הפגיעה המתמשכת של השריפות, אלו שמתאוששים מהן ראשונים הם המינים היותר אגרסיביים, וכך השמורה הופכת לצערנו לפחות מגוונת".
צירוף של כמה תנאים הביא לכך שתוצאות השריפה ביום ראשון היו קשות במיוחד. החום הקיצוני, היובש בשמורה שנבע ממיעוט הגשמים באזור בחורף האחרון, וגם הכמות הגדולה של בלוני התבערה, הקשו על מאמצי הגורמים הרבים שהיו שותפים בניסיונות הכיבוי – רט"ג, כיבוי אש, קק"ל ותושבי בארי. "אנחנו כבר רגילים לשריפות של בלונים ועפיפונים", אומר גבאי, "אבל הפעם היה פה שילוב של נסיבות שהקשה עלינו להשתלט על האש, ולכן רוב השמורה נשרפה".
את הבתרונות השחורים של בארי נאלצנו, אני והצלם צפריר, לראות מרחוק. מחסום צבאי שהוצב בכניסה לשמורה, בסמוך לקיבוץ בארי, מנע מאיתנו להיכנס אליה ולצלם. במחסום אנו פוגשים בדואי שטרוד בהעברת עדר הכבשים שלו מהשטח הצבאי הסגור, מזרחה. ברקע נשמעים כל הזמן הדי פיצוצים.
בארי, הקיבוץ הסמוך לשמורה, הוא היישוב הצפוני ביותר של המועצה האזורית אשכול. ממנו אני נוסע ליישוב שבקצה הדרום־מערבי שלה, כרם־שלום. למעשה מדובר ביישוב המערבי ביותר במדינת ישראל. חלק מבתי הקיבוץ רחוקים 50 מטרים בלבד מהחומה בקצה היישוב שמסמנת את הגבול עם רצועת עזה. חמש דקות לפני בואי נשמעת בקיבוץ אזעקת צבע אדום, השנייה באותו בוקר. התושבים סגורים בבתיהם כבר כמעט יממה, והחיילים הרבים שמסתובבים בשבילי הקיבוץ משווים למקום מראה של בסיס צבאי.
רוני קיסין פוגשת אותי מחוץ לביתה. 11 שנים היא מתגוררת בקיבוץ, אבל מכיוון שהוא עבר גלגולים רבים מאז הקמתו, היא נחשבת לוותיקה. יחד עם עופר בן זוגה וארבעת ילדיה, היא חוותה כאן את מבצע עמוד ענן, את צוק איתן ואת הסבבים הקצרים בשנים האחרונות. "יש עכשיו מתח גדול באוויר, ומדי פעם אזעקות צבע אדום שכבר הספקנו לשכוח בשנה וחצי האחרונות, בגלל הקורונה. באופן כללי בשנתיים האחרונות יורים יותר צפונה מכאן, אולי בגלל שהם רוצים לפגוע בריכוזי אוכלוסייה. ואולי זה בזכות הדתיים שהצטרפו לקיבוץ שלנו…". ובכל זאת, קיסין זוכרת היטב שהיא מתגוררת עשרות מטרים מהגבול. "גם כשיש הפגנות על הגדר אנחנו שומעים אותן. הקרבה מאוד פיזית והכול מאוד מוחשי".
קיסין, עובדת המועצה, מפעילה מועדונית באחד היישובים הסמוכים, ובין שאר תפקידיה אחראית גם להפעלת המרכז הקהילתי של הקיבוץ. "ביטלתי אתמול את חוג הקרמיקה שהיה אמור להתקיים, כי אנשים לא יוצאים מהבתים. כיפת ברזל לא מכסה אותנו, וכשאתה יוצא החוצה אתה חשוף. מפה ועד קצה הרחוב שלי אין מיגונית, ואם אתה יוצא עם ילדים קטנים זו ממש סכנת חיים".
היא לא אופטימית בנוגע למצב הביטחוני. "אין לנו ממשלה יציבה ואין לנו באמת מנהיגים. אנחנו אוכלים אחד את השני, והצד השני מנצל את החולשה הזאת. לשמחתי המועצה שלנו חזקה מאוד מבחינת החוסן שלה, הישוב שלנו מלוכד ויש בו הרבה עשייה קהילתית. רק הבוקר ארגנו כאן פינה חמה לחיילים. הילדים ציירו להם ציורים, וכולם הביאו עוגות וממתקים".
בבוקר היא התרעמה על מגיש באחת מתוכניות הטלוויזיה, שבמהלך שיח באולפן אמר שאנשים שעוברים לגור בדרום דנים את ילדיהם לפוסט־טראומה. "איך הוא מעז לדבר כך? בזכותנו הוא ישן טוב בתל־אביב. במקום להגיד כל הכבוד, הוא מפיל עלינו את המצפון על הפוסט־טראומה של הילדים? הוא מחליש כך, לא מחזק. יש דברים שלא אומרים, בטח לא כמגיש בטלוויזיה".
ואחרי הכול, קיסין אוהבת מאוד את החיים בכרם־שלום. "יחד עם כל האתגרים של המצב הביטחוני, בסך הכול מאוד כיף פה. לילדים פה יש גאוות יחידה שהם גרים במקום משמעותי. הם יודעים שהם עושים דברים חשובים ולא סתם חיים פה. אפילו בבית הספר האזורי של המועצה הם נחשבים גיבורים, כי גם באזור שלנו יש תושבים שלא מעיזים להיכנס לפה. אני לא רוצה שירחמו עליי. בחרתי לחיות פה ואני מאוהבת במקום ובילדים שגדלים כאן, עם כל הפוסט־טראומה שיש להם. מי שאין לו כוחות, שלא יבוא לגור פה. צריכים לגור פה אנשים שיכולים להתמודד, ולשדר חוסן לילדיהם".
שכנים לצרה
כרם־שלום עבר בשנים האחרונות שינוי באורחות חייו והפך מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מתחדש, כלומר מופרט. בחדר האוכל הישן עדיין אוכלים מדי פעם ארוחות קהילתיות. "אנחנו מנסים להחזיר עטרה ליושנה. רק הערב הייתה צריכה להתקיים שם ארוחה קהילתית, והיא התבטלה כמובן בגלל המצב. יש לנו שותפות בשטחים החקלאיים ובמבני הציבור, יש מיסי קהילה, ובעיקר יש ערבות הדדית". כשקיסין הגיעה לכרם־שלום, היא זוכרת הרבה הזנחה. "כשהגעתי לכאן, כל הרחבה פה מסביב הייתה מלאה קוצים ולא ראו מרצפות. היו פה 17 משפחות בסך הכול. ובכל זאת, ברגע הראשון שנכנסתי לכאן התאהבתי. אמרתי לעופר בן זוגי, הגענו הביתה".
לפני שלוש שנים קיבלו חברי הקיבוץ החלטה להפוך מיישוב חילוני לקהילה מעורבת של משפחות דתיות וחילוניות. 13 משפחות הצטרפו בעקבות ההחלטה, תשע מתוכן דתיות. אחת מהן היא משפחת פיניש, שהגיעה לכרם־שלום ממצפה־רמון. מאיר הוא עובד סוציאלי שעובד בבאר־שבע. אשתו אחינועם היא מורה באזור, ולהם שלושה ילדים קטנים. "גדלנו ביישובים דתיים וחיפשנו יישוב חלוצי", מספר מאיר. "ככל שעובר הזמן והתחברנו פה לשכנים, ההיבט החברתי כאן הופך עבורנו למשמעותי יותר מההיבט הביטחוני. מרגישים את זה במיוחד בימים כאלו, כשכולנו באותה צרה. מרגישים הרבה יותר את השכנים".
זה לא סבב הלחימה הראשון של משפחת פיניש בכרם־שלום. לפני שנתיים נפל טיל ישירות על רכבם, ששהה ליד הבית. כמנהג המקום, בבור שנוצר הם נטעו עץ זית. את הריאיון, שמתקיים בביתה של קיסין, פיניש מבקש לקיים בזריזות כי בנו הגדול בן החמש מסרב לצאת מהממ"ד. "ככל שהוא מתבגר יותר, הוא סוחב על עצמו את הסבבים הקודמים. לכן אני בלחץ לחזור אליו". קיסין, שלמדה אומנות משקמת, מציעה לפיניש לתת לילד לפסל בפלסטלינה או בחמר את הדברים שהוא פוחד מהם. "זה עוזר לילדים לשחרר את הפחדים".
פיניש מקווה שישראל תגיב הפעם באופן חריף יותר. "לא אכפת לי שתהיה פה תקופה קשה ושאפילו יפנו את הקיבוץ לזמן מה, אם נדע שנגמור עם זה. לצערי אני לא באמת חושב שזה יקרה, כי כל פעם מדברים על קו אדום חדש ולא עומדים בו". אשתו גדלה במושב קטיף שבגוש קטיף, והוא מאמין שהפתרון האידיאלי הוא לחזור לשם. "לצערי, זה לא כל כך בתוכניות".
