"אנחנו לא צריכים פצצת אטום", אמר פעם מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה, "יש מאגר אמוניה בחיפה". והוא צדק לחלוטין. מאז נעשו כמה מהלכים למזער את הסכנות הטמונות במתקנים תעשייתיים בזמן מלחמה.
בימים האחרונים קיבלו אזרחי ישראל שיעור מאלף על סדר הגודל של הסכנות הללו. מתקן של תש"ן, החברה הלאומית לתשתיות נפט ואנרגיה באשקלון, ספג פגיעה ישירה של רקטה ששוגרה מרצועת עזה. ככל הנראה מדובר ברקטה מחוזקת, שהצליחה לחדור את קירות הבטון של המכל. התוצאה: צובר הדלק הענקי התלקח. העלויות הישירות, כמו גם הזיהום והנזק הסביבתי, אדירים. למרבה המזל מדובר במכל מרוחק מאשקלון. אך אם הפגיעה הייתה באזור חיפה, שם נמצאים מכלי דלק במרחק מאות מטרים בלבד מבתי מגורים, זה כבר היה סיפור מסוג אחר לגמרי.
תש"ן היא חברה ממשלתית האחראית לספק את צורכי משק האנרגיה בשגרה ובחירום. אחד מתפקידיה העיקריים הוא פריקה, אחסון וטעינה של נפט גולמי ומוצריו, והזרמת הדלק ברשת קווים תת־קרקעיים לאתרים כמו נמלי הים ובתי הזיקוק, ולאתרי האחסון והצרכנים הסופיים כמו חברת חשמל, מערכת הביטחון ונתב"ג.
מבחינה זו יש קשר הדוק בין חברת תש"ן ובין קצא"א, חברת קו צינור הנפט אילת־אשקלון. שמונה חודשים חלפו מאז שקצא"א חתמה על מזכר הבנות עם חברת Red Med להפעלת "גשר יבשתי לשינוע נפט בין הים התיכון לים האדום".
בחתימה הזו הייתה הבטחה למציאות אזורית חדשה, שבה ישראל כבר איננה אי אנרגטי בודד במזרח התיכון, אלא חלק בלתי נפרד ממערכת הולָכַת האנרגיה הערבית, המחוברת גם ליצרניות הנפט הגדולות כמו אזרבייג'ן וקזחסטן. הדבר יאפשר לישראל שינוע נפט ותוצריו לשוקי הענק במזרח הרחוק ובאפריקה, וגם לאירופה. וזה לא הכול; ישראל הופכת בדרך זו למרכז לוגיסטי בינלאומי לזיקוק נפט ואחסונו.
בטהרן קלטו את המציאות החדשה והתפוצצו. ההתפתחות הזו מעניקה חלופה בינלאומית מושכת – ביטחונית וכלכלית – לאוניות ומכליות נפט, המעדיפות להימנע ממעבר במצרי הורמוז, שהם הנכס הגאו־אסטרטגי הגדול ביותר של איראן. התרגילים שעשו האיראנים בשנתיים האחרונות, בהם פיצוצים מסתוריים במכליות הנפט שחלפו מעבר למצרי הורמוז, שלא לדבר על מתקפת הרחפנים על מתקני הנפט הסעודיים, גרמו ללא מעט חברות בינלאומיות לחשב מסלול מחדש. ליתר דיוק, לחפש ברצינות חלופות לחוויה המפוקפקת של חציית מצרי הורמוז.
הגשר שמציעה כעת מדינת ישראל באמצעות צינור נפט יבשתי, באורך 260 קילומטר בלבד, המחבר בין הים האדום לים התיכון – הוא חלופה מצוינת כזו. לא משנה מאיזה כיוון מסתכלים על ההסכם, אי אפשר להפריז בחשיבותו האסטרטגית. במציאות החדשה של עידן הסכמי אברהם, קו צינור הנפט אילת־אשקלון הוא שינוי של כללי המשחק.
אין פלא, אם כן, שכבר עם החתימה על הסכמי אברהם החלו בטהרן לחשוב כיצד לסכל את שיתוף הפעולה החדש בין ישראל לאמירויות. באוקטובר האחרון הזכרנו כאן מאמר ארסי במיוחד שהופיע בסוכנות פארס האיראנית, וכותרתו: "האם קו צינור הנפט אילת־אשקלון בטוח מפני מתקפות ההתנגדות?". צינור הנפט הישראלי, קובע המאמר, הוא בעצם הבסיס לאסטרטגיית הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות. הנה כי כן, האיראנים היטיבו להבחין בכך שהנכס האסטרטגי החשוב ביותר שלהם, מצרי הורמוז, פשוט נעקף בסיבוב.
וזו רק ההתחלה. מכאן עובר המאמר לדון בשאלה כיצד לנקום את "בגידתן" של נסיכויות המפרץ בעניין הפלסטיני – באמצעות התנגדות ואש שתגיע מלבנון, מסוריה או מהפלסטינים עצמם? התשובה היא כמובן גם וגם וגם.
אבל בניגוד לערפל היחסי סביב ההתנגדות הסורית והלבנונית, השבוע נרשמה תגובה פלסטינית ראשונה, בהשראה איראנית ברורה. אותו מאמר איראני המליץ כבר בסתיו שעבר לשלב בין יכולות הירי תלול־המסלול של חמאס בעזה, ליכולות המתקדמות של יחידת הקומנדו הימי של חמאס. הוא שב והדגיש כי מתקני קצא"א וצינור הנפט נכללים בטווח הירי של חמאס, וכפי שחמאס הוכיח כבר ב־2014 כי המתקנים בחוף זיקים בהישג ידו, כך גם קו צינור הנפט אילת־אשקלון. לא זו בלבד, חותם המאמר האיראני, צינור הנפט מצטרף למטרות נוספות במפרץ חיפה, שקל לטווח אותן באמצעות כוחות ההתנגדות בלבנון. "ואם הצבא הישראלי לא מסוגל להתגבר על בלוני תבערה", טען המאמר בלעג, "איך יוכל להגן על ייצוא הגז הישראלי לאירופה?"
נחצה קו אדום
מאז חלפו שמונה חודשים, ונראה שבעזה הפנימו היטב את המסר. המאמר ההוא אמנם קרא לחמאס לפעול ולפגוע בקו הנפט, אבל מי שאימץ השבוע את האסטרטגיה הזו הוא דווקא הג'יהאד האסלאמי, שקשור לאיראן עוד יותר.
וזה המקום לומר: הפיגוע במכל של תש"ן והתלקחות של קו הולכת דלק הם פגיעה אסטרטגית. אז נכון, הלב נמצא עם המשפחות שאיבדו את יקיריהן ואת ביתן, אבל הסכנה האמיתית טמונה בפיגועי תשתית כמו במכל הדלק באשקלון השבוע. זו פגיעה איכותית ראשונה בתשתיות אסטרטגיות, ויש בה סימן אזהרה לממשלה וחשש גדול שישראל אינה ערוכה להגנה על תשתיות חיוניות. חברות כמו תש"ן וקצא"א נמצאות על הכוונת, והמשמעויות לא פשוטות.
אסון זיהום החופים הוא כאין וכאפס מול פגיעה תשתיתית מכוונת שעלולה להרוג, להרוס ולפגוע באיכות החיים של תושבי ישראל לאורך שנים
במבט לאחור, תנועת מכליות הנפט לנמל אילת גברה מאוד בחודשים האחרונים. גם בהיעדר חשש לפיגועים עלו חששות כבדים שלפיהם ישראל אינה ערוכה אקולוגית ובטיחותית לקלוט נפט ותוצריו בימי שלום, כל שכן להגן על כמויות עתק מאוחסנות בעיתות מלחמה.
פיגוע אחד עלול להחריב את שונית האלמוגים של אילת ולהרוס את התיירות בה לשנים ארוכות. פיגוע בצינור עלול להחריב אתרי טבע שאין להם תחליף. וזה לפני ששאלנו האם לא נחצה פה השבוע קו אדום, שעלול להביא את הפלסטינים לכוון ליעדי תשתית אסטרטגיים רגישים בריכוזי אוכלוסייה צפופים. ברור שמדובר במגמה. לאחר שנפילות אותרו השבוע באזור המרינה באשקלון, ההודעה של גדודי עז א־דין אל־קסאם כי יתקפו את אסדת הגז שמול חופי אשקלון במטח רקטות, אינה מפתיעה. ואכן, חברת שברון מסרה כי השביתה את פעילות אסדת הגז תמר בהתאם להנחיות חדשות שהתקבלו ממשרד האנרגיה.
בישראל יצטרכו לחשוב היטב כיצד להגיב לפיגועים מסוג זה. המשמעויות האסטרטגיות מרחיקות לכת. ואם רוצים לפתוח את הצוהר להסתכלות אזורית רחבה, זו כנראה הפעם הראשונה שכוחות פרוקסי איראניים תוקפים את ישראל בהשראה איראנית ישירה. במקביל טורקיה, באמצעות עמותות למיניהן, מממנת כנראה את האוטובוסים לירושלים להפגנות שהבעירו את הר הבית. ואם בבחירות הקודמות חמאס הצליח לגרום לראש הממשלה לרדת למקלט בסיור בחירות, הפעם מדובר בעליית מדרגה מהסוג שאי אפשר להתעלם ממנו.
בחודשים האחרונים אפשר היה לראות את ההשפעה של אסון זיהום החופים בזפת. המטען ששפכה האונייה אמרלד מול חופי ישראל הוא כאין וכאפס אל מול פגיעה תשתיתית מכוונת שעלולה להרוג, להרוס ולפגוע באיכות החיים של תושבי ישראל לאורך שנים. נראה שמשהו יסודי השתנה בסבב הנוכחי בינינו ובין הפלסטינים, ולא מן הנמנע שהמשהו הזה הוא חלק רחב יותר מטכניקת המשא ומתן של איראן על הסכם הגרעין.
