זה אירע בתקופת שירותי כקונסול הכללי של ישראל בניו־יורק. שיחת טלפון קשה, טעונה, בטונים גבוהים, ביני ןבין ידידי הטוב, נשיא התנועה הרפורמית הרב ריק ג'ייקובס. הנושא אינו חשוב לענייננו, אף שהעימות המסוים הזה בינינו התפרסם בהרחבה ניכרת. "אני נדהם עד כמה אינך מבין את הישראלים ואת רגישויותיהם", הטחתי בבן שיחי, והוא השיב: "ואני נדהם עד כמה אתה אינך מבין את יהודי ארה"ב ואת רגישויותיהם שלהם".
כנראה ששנינו צדקנו. בכל הצניעות המתחייבת, אני יכול לקבוע שהרב ג'ייקובס ואני מבינים כל אחד מאיתנו הרבה מעל הממוצע את הקהילה היהודית בארץ זולתו. אבל עם כל מומחיותנו בנושא יחסי ישראל והתפוצות והעמיות היהודית, אנו מסתכלים זה על הקיבוץ היהודי של זה כצופה חיצוני. ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר.
יהודי מדינת ישראל ויהודי ארה"ב מהווים כיום יחדיו למעלה משמונים אחוז מן העם היהודי. כציוני אדוק, אני דוחה מכול וכול את תיאוריות "בבל וירושלים" המודרניות, אך מאידך, כמאמין גדול בעמיות היהודית אני יודע שיהודי התפוצות הם חלק אינטגרלי מן העם שלנו.
שני הקיבוצים היהודיים הגדולים שונים מאוד זה מזה. אין טעם להכחיש או להסתיר זאת, וזה גם לא מתמיה. כל אחד מהם – יהודי ישראל ויהודי ארה"ב – היו צריכים לסגל לעצמם אסטרטגיה התפתחותית ואפילו הישרדותית שונה. בעוד שעלינו היה מוטל להקים כמעט מאפס ריבונות יהודית לראשונה מזה אלפיים שנה, להגן עליה באמצעים צבאיים ולבנות חברה יהודית הנושאת את עצמה, הרי שיהודי אמריקה היו צריכים להשתלב כמיעוט בחברה קיימת שלא תמיד – וזו לשון המעטה – קיבלה אותם בהארת פנים. זה היה מוזר ומפתיע אם בנסיבות אלו שתי הקהילות לא היו מפתחות איפיונים שונים מאוד זו מזו.
אכן, האתוס המרכזי, הערך היהודי הראשי העומד בבסיס החברה היהודית הישראלית הוא "שיבת ציון", בעוד שהערך העומד במרכז ההוויה היהודית האמריקנית הוא ככל הנראה "תיקון עולם" (ביטוי הנשמע לעיתים כל כך נדירות בישראל, עד כי פעם שאל מישהו כיצד אומרים "תיקון עולם" בעברית…). זהו כמובן רק אחד מני הבדלים רבים בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות בתבל.
אם מוסיפים להבדלים הסוציולוגיים הברורים גם את המחסומים הטבעיים הנוצרים עקב הבדלי השפה והמרחק הגיאוגרפי – ברור שהקושי להכיר אלה את אלה, ועוד יותר להבין אלה את אלה, הוא באופן אובייקטיבי גבוה מאוד. אך האם יש בידינו ברירה אחרת? האם אנו רשאים לוותר על המאמץ העילאי הנדרש כדי לשמר את אחדותו של העם היהודי? בעיניי, התשובה מובנת מאליה: יש להשקיע את כל המאמצים הנדרשים לשם כך. זאת ועוד: עיקר האחריות לכך מוטלת עלינו, על מדינת ישראל, על המדינה היהודית, האח הבכור במשפחה.
כשגאולה כהן נבחרה לכנסת, היא גילתה שאין ועדה שעוסקת בתפוצות. היא פנתה ליושב–ראש יצחק שמיר ושאלה אותו: "היכן בכנסת שואלים בכל בוקר מה שלומו של העם היהודי?!". כך קמה ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
אחריות צולבת
כששבתי משליחותי בניו־יורק, הזמינה אותי שרת התפוצות עומר ינקלביץ' לשיחה. היא ביקשה את עצתי לגבי סדרי העדיפויות הנכונים למשרדה. השבתי לה שלו הייתי במקומה, הייתי מקדיש את חלק הארי של תקציב משרד התפוצות לפעילות כאן בישראל. בעיניי חיוני ודחוף לפתוח במסע שיחזיר לציבור הישראלי את התובנה ש"הים אינו גבול עמנו", כדברי מנחם בגין בנאום מכונן שנשא בירושלים עוד ב־1948. למרבה הצער והבושה, נער ישראלי מסיים את 12 שנות הלימוד במערכות החינוך הישראליות לסוגיהן (ממלכתית, ממלכתית־דתית כחרדית) ללא התחושה הזו. יותר ויותר הופכת מדינת ישראל למדינת הישראלים ותו לא. ישראל רואה עצמה, ללא ספק, מדינה יהודית, אך פחות ופחות רואה עצמה כמדינת היהודים.
צאו לרחובה של עיר (ואין נפקא מינה אם זו עיר גדולה או עיר פיתוח, קיבוץ או התנחלות) ושאלו עוברי אורח אקראיים מהם עשרת הנושאים הציבוריים החשובים ביותר בעיניהם. ספק אם מישהו יציב את יהדות העולם במקום כלשהו ברשימה. כשגאולה כהן נבחרה לראשונה לכנסת ישראל היא גילתה לתדהמתה שאין שום ועדה שעוסקת בעם היהודי. היא פנתה ליושב־ראש הכנסת יצחק שמיר ושאלה אותו: "היכן בכנסת ישראל שואלים כל בוקר מה שלומו של העם היהודי?!". כך קמה ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, העוסקת גם בנושאי יהודי התפוצות. אך נודה על האמת: החברה הישראלית אינה שואלת את שאלתה של גאולה כהן כמעט לחלוטין.
אינני פוטר כמובן את יהודי העולם בכלל ואת יהודי ארה"ב בפרט מהבעיות בתחום זה. חלק לא מבוטל מהאחריות למצב שנוצר רובצת עליהם. הרצון שישראל תקבל החלטות התואמות את השקפותיהם הוא לגיטימי, אבל ה"ברוגז" כשזה לא קורה – אינו לגיטימי. המשבר הקשה שעובר על מערכת החינוך היהודי באמריקה מאיים על עתיד הקהילה שם. אבל אותי לימדו קודם כול להכות על חזי שלי, באמירה "אשמנו, בגדנו, גזלנו", ורק כמוצא אחרון להכות על חזה זולתי ולומר "אשמתם, בגדתם, גזלתם".
המשברים הפוקדים מדי פעם את יחסי ישראל והתפוצות מדאיגים, אך אינם העיקר. מה שמדיר שינה מעיניי אינו, עם כל הכבוד ויש כבוד רב, מה ייכתב על היחסים האלה בגיליון "מקור ראשון" של השבוע הבא. מה שמדאיג באמת הוא מה ייכתב בספר ההיסטוריה היהודית שיודפס בעוד מאה שנה. ואם חלילה ייאמר שם שבמאה ה־21 העם היהודי התפצל לשני שבטים בלתי קשורים זה לזה, או גרוע מכך, שאחד השבטים נעלם – זו תהיה טרגדיה.
שתי מצוות נוספות לתרי"ג המקובלות, יש ליהדות בת־זמננו: האחת היא להבטיח את קיומה, שגשוגה וחוזקה של מדינת ישראל, והשנייה היא להבטיח את המשך שלשלת הקיום היהודי בכל אתר ואתר. יש סכנה שכל אחת מן הקהילות היהודיות הגדולות – ישראל ואמריקה – תראה עצמה אחראית לאחת המצוות הללו בלבד, ותתנכר לשנייה. אסור שזה יקרה. הסולידריות היהודית מחייבת אחריות צולבת. שתי המצוות הללו גם יחד הן של כל יהודי ויהודי.
דני דיין כיהן כקונסול הכללי של ישראל בניו-יורק
