מגפת הקורונה החריפה את העוני בכל רחבי אמריקה הלטינית, החמירה את ההידרדרות שהחלה בעשור שעבר וגזלה ממיליונים את מטה לחמם. עוד 22 מיליון איש הפכו לעניים בתוך שנתיים, ואינם מסוגלים עוד לספק את צורכיהם הבסיסיים. כשליש מתושבי אמריקה הלטינית, 600 מיליון בני אדם, חיים כיום בעוני או בעוני קיצוני, ומתקיימים מפחות מ־1.90 דולר ליום.
אמריקה הלטינית נפגעה קשה במיוחד בגלל מחסור בחיסונים ובמיטות אשפוז, שהעצים את השפעת המגפה. כ־30 אחוזים מנספי המגפה בעולם מתו באמריקה הלטינית, אף שביבשת חיים רק 8 אחוזים מבני האדם; כלכלת האזור התכווצה בשנה שעברה ב־7 אחוזים, פי שניים מהירידה החמורה ביותר בכל יבשת אחרת.
המשבר מעוות את החיים בדרכים גדולות וקטנות. מתחם תרבות וספרות גדול בריו דה־ז'ניירו הפך לבית תמחוי הומה אדם. בבוגוטה מוזיקאים מובטלים שרים סרנדות לעשירים, ואלה זורקים להם שקיות ובהן שטרות קטנים עם מטבע או שניים, שמשקלם מסייע להן ליפול ממרפסות הדירות המפוארות. במקסיקו־סיטי, עורכי דין מחפשים עבודה בבתי מלאכה ומפעלים. עובדים שהשיגו יציבות כלכלית קלושה מוצאים את עצמם חסרי עבודה. רשתות מסורתיות של תעסוקה מזדמנת השתבשו. לאנשים רבים החיים הצטמצמו לכדי חיפוש מתמיד אחר אוכל.
ברחוב מונטה דה־פיאדד במקסיקו־סיטי המתינה עורכת הדין ג'וליאנה אורטגה אגילאר (36) סמוך לבניין ארגון הצדקה הנושא גם הוא את שם הרחוב. המוסד בן מאות השנים קם כדי לתת לעניים הלוואות משתלמות. בתוך החנות אמה של אורטגה מוכרת תכשיטים. משרד עורכי הדין של בעלה נסגר במגפה. "אנחנו בית מלא בעורכי דין, אבל אין עבודה", סיפרה אורטגה. "כולנו צריכים לשלם שכר דירה וחשבון חשמל. גם אם הילדים לא הולכים לבית הספר, הם צריכים לאכול, והם חולים".
בני מעמד הביניים מנסים לשרוד במעמדם. לאחר שנים של שכירות בלה־פלאטה שבארגנטינה, רומינה בראבו (44) ובעלה קנו בשנת 2017 בית עם שלושה חדרי שינה, שוולנטינו (14) ובניסיו (7) יוכלו לגדול בו. הם קיבלו משכנתא בעידוד הממשלה; התשלומים צמודים לאינפלציה, שהייתה אמורה לרדת. אבל האינפלציה זינקה, בגלל אי אמון בפסו וכישלון של מערכת הפיקוח על המחירים. ממש לפני המגפה איבדה בראבו את משרתה בבנק לאחר 22 שנים. בתפקידה החדש כמנהלת בית משפט היא משתכרת כ־320 דולר בחודש, פחות משכרה הקודם. הקפאת תשלום המשכנתא פגה זה עתה. בראבו הציעה את הבית למכירה במרץ. "זה או שאני אוכלת או שאני משלמת משכנתא", אמרה בראבו.
מלכודת הפריון
אמריקה הלטינית התקדמה בעשורים האחרונים. ב־2019, מחצית מהאוכלוסייה בגיל הקולג' הצטרפה למסלול כלשהו של השכלה גבוהה, לעומת 23 אחוזים בשנת 2000, על פי אונסק"ו. מעמד הביניים התרחב ל־46 מיליון משקי בית בשנת 2018, לעומת 33 מיליון עשור לפני כן. מדינות רבות חיסלו את האינפלציה המשתוללת. ההתייצבות סללה את הדרך להשקעות זרות ולצמיחת מקומות עבודה. ברזיל אירחה את האולימפיאדה ב־2016; ארגנטינה קיימה ב־2018 את פסגת ה־G20; מנכ"ל פייסבוק מארק צוקרברג בחר בקולומביה כדי להשיק בה את יוזמת האינטרנט החדשה שלו ב־2015.
המנוע הכלכלי של האזור הוא ייצוא חומרי גלם – סויה, בשר ומתכת. הביקוש של סין היה הזרז לצמיחה בשנות האלפיים, וכעת הוא מתגבר שוב, מעלה את המחירים ומעורר תקווה לצמיחה. אבל הממשלות נתונות בחובות כבדים – ארגנטינה, אקוודור, סורינאם ובליז הגדילו את חובותיהן הריבוניים בזמן המגפה – ורק למעטות יש כסף להוצאות חברתיות.
האירועים הנוצצים נעלמו. האלימות גוברת, במיוחד נגד נשים. ההתקדמות נבלמה. יותר מ־34 מיליון משרות אבדו ביבשת במהלך המגפה, ושעות העבודה קוצצו יותר מבכל אזור אחר בעולם, לפי ארגון העבודה הבינלאומי. במקום לקצור את התגמול הכלכלי של מחירי הסחורות הגבוהים, העניים משלמים אותם בעלויות מזון מאמירות. מיליוני פליטים מוונצואלה שנמלטו מהמדינה הכושלת התפשטו ברחבי היבשת ורק החריפו את האתגרים.
כעסו של הציבור גובר ומתפשט. בשעת התכווצות כלכלית קשה, קולומביה מנסה לרסן את הגירעון התקציבי ולדחות את הורדת דירוג האשראי, שתייקר את ההלוואות. השבוע גנזה הממשלה תוכנית להעלאת מיסים לאחר מחאת רחוב. "אלה בשורות רעות מכל כיוון. התחזית אינה אופטימית", אומר סנטיאגו לוי, בכיר במכון ברוקינגס בוושינגטון.
במרכז ההיסטורי של מקסיקו סיטי, בתי העבוט מלאים בחפצים מזמנים טובים יותר. אנשים השאירו בהם טבעות נישואין, מקררים ומכונות כביסה. בביקורי האחרון שם ראיתי קונסולות משחקי וידאו, מצלמות גו־פרו, מחליקי שיער ומכונות למדידת לחץ דם. עובדת אחת סיפרה שקיבלה בקבוקון אלכוהול זהוב עם כף זעירה, שנראתה כאילו היא מיועדת לקוקאין. "מעמד הביניים כבר אינו מעמד הביניים", אומרת אריקה גוארנרוס, סוחרת זהב בדוכן משפחתי. "הוא כבר הפך למעמד של עניים".
ממשלות רבות באמריקה הלטינית מספקות רשתות רווחה לאנשים שאינם עובדים באופן רשמי. במקביל, יותר ויותר מיסים מוטלים על חברות ועל אזרחים אמידים כדי לממן את ההוצאות. חוקרים מזהירים מכך שהחברות יעסיקו פחות, התפוקה תיפול והעובדים המיומנים פשוט יעזבו או יתחילו לעבוד בשחור כדי לחמוק ממסים. הממשלות יאבדו הכנסות, בשעה שהביקוש לסיוע הסוציאלי יתעצם.
"זה מעגל קסמים", אומר אגוסטין סלביה מארגון העוקב אחר חובות הממשלה בארגנטינה. "המגמה היא בסופו של דבר שיתוק כלכלי מבחינת יצירת מקומות עבודה, פריון ומשכורות במגזר העני ביותר".
שירת המרפסות
לפחות מחצית מכוח העבודה באמריקה הלטינית הם אנשים שעובדים באופן לא רשמי, לעיתים קרובות תמורת כסף מזומן. המשבר שיבש את שוקי העבודה המסורתיים הללו. בבוגוטה מוזיקאים הצליחו במשך שנים להשתכר בשיווק שירותיהם מפה לאוזן, ואפשר היה לשכור להקות מריאצ'י ישירות מהרחובות. מאז פרוץ המגפה, שכונות אמידות התמלאו בנגנים נודדים שמנגנים כל דבר – ממוזיקה עממית ועד אופרה.
מקצוע ה"בלקוניו" – שירה לעבר מרפסות – לא היה קיים לפני 18 חודשים, לפי עדותו של אנריקה גוטיירז, נגן קואטרו בלהקה מקומית. "אנחנו מקווים שאנחנו לא מפריעים לכם", קורא זמר הלהקה מריוריס קורדרו לעבר החלונות הריקים של דירת יוקרה אחת, וצליליו של נבל פושטים בשכונה ומלווים שירי ינרו ממישורי מרעה הבקר. אחרי שש שעות של הליכה וניגון, כל אחד מארבעת חברי הקבוצה מקבל הביתה כשבעה דולרים.
לדברי נגן הנבל אליו מטרן, הנשוי לנגנית המארקס קרלה ריברו, בתם בת התשע קרלייט כבולה ללוח הזמנים שלהם. "היא כמעט תמיד הולכת איתנו, כי אין לנו עם מי להשאיר אותה", הוא אומר. "כשיש לה שיעורים וירטואליים היא נשארת עם אמא שלה, ואני יוצא עם שאר חברי הלהקה".
הסבירות שילד עני יסיים את לימודי התיכון באמריקה הלטינית צנח בשנה שעברה בכ־20 אחוזים, הרמה הנמוכה ביותר מאז שנות השישים, לפי פרופ' נורה לוסטיג מאוניברסיטת טוליין. "זה הלם עצום שעלול להפוך לצלקת מתמשכת", היא אומרת. ההכנסה מתאוששת בעקבות צמיחה כלכלית, "אבל הנזק להון האנושי לא מתוקן".
החלפת התקוות בייאוש ברורה בספריית פרקה אסטדואל בריו דה־ז'ניירו. לפני המגפה היא השאילה ספרים לאלפי קוראים, עכשיו היא מארחת מבצע הזנה מקיף. חוקרי ביטחון תזונתי מדווחים שכמעט 19 מיליון ברזילאים חוו רעב בשנה האחרונה – פי שניים כמעט מהנתון ב־2018. מענקי חירום סייעו לתזונתם של רבים, אך הסיוע צומצם ופסק כליל בשלושת החודשים הראשונים של 2021, בשעה שממשלת הנשיא ז'איר בולסונרו נאבקת במשבר פיסקלי מחריף.
כ־4,500 ארוחות מחולקות מדי יום בספרייה. הנזקקים – חסרי בית, קשישים, עובדי תעשיית המין, חולי נפש ומובטלים – מתגודדים מאחורי מחסומי מתכת לפני ארוחת הבוקר, הצהריים והערב. ליאונרדו ביספו דוס־סנטוס, בן 44, נהג להגיע לספרייה כדי לצפות בסרטים ולהשתמש באינטרנט. מאז קרס עסק הובלת הרהיטים שלו, ועכשיו הוא בא לכאן כדי לאכול. "אחרי ארוחת הבוקר, אני פונה ישר לארוחת הצהריים", הוא אומר כשהתור מתחיל לנוע. "אם אתה לא מגיע לכאן מוקדם, אתה לא אוכל".
במשך כמעט שעה הרעבים מתקדמים, בשעה ששוטרים שומרים על הסדר. ביספו דוס־סנטוס נדחף לעבר עובדי הסיוע, ולוקח מהם חמגשית עם אורז ושעועית. הוא לא פותח אותה אלא דוחף אותה לתרמילו. "זו הישרדות", הוא אומר, ופונה לזנב התור המתפתל כדי להמתין למנה נוספת.
