פסיקת בית המשפט הגבוה לערעורים בצרפת שלא להעמיד לדין את קובילי טראורה, רוצחה של שרה הלימי, בנימוק של אי שפיות זמנית בשל צריכת מריחואנה, הפכה לנקודת מפנה דרמטית ביחסים שבין הקהילה היהודית בצרפת לממסד הצרפתי. מעבר לזעם העצום שהוציא רבבות אנשים להפגין ברחובות ולדרוש "צדק לשרה", נוצר משבר אמון גדול בין יהודי צרפת למדינתם.
אריאל קנדל, יו"ר עמותת "קעליטה", ארגון־הגג של יהודי צרפת בישראל, אומר לנו כי עד לפני עשר שנים, הן בקהילה היהודית והן בממסד הצרפתי התכחשו לקיומה של אנטישמיות במדינה. "הפיגועים בשנים האחרונות נגד הקהילה היהודית, שטרם נראו כמותם בעבר, שינו את הגישה. התקפות הטרור נגד בית הכנסת ברחוב קופרניק (1980) או במסעדה היהודית ברי רוזייר (1982) נקשרו בעיקר לסכסוך הישראלי־פלסטיני ובוצעו בידי מחבלים פלסטינים על רקע ההתנגדות לישראל. אבל בשנים האחרונות מדובר באנטישמיות נטו, בלי שום קשר למדינת ישראל. זה מצב חדש. אמנם הממסד הצרפתי אינו אנטישמי אבל הגיע הזמן להכיר בעובדה שבצרפת יש אנטישמיות, והפעם היא לא מגיעה מהימין הקיצוני אלא מהאסלאם הקיצוני".
אחרי הפיגוע בבית הספר היהודי בטולוז בשנת 2012 שבו נרצחו ארבעה, ובהיפר־כשר בשנת 2015 שגם בו נרצחו ארבעה, הגיע שלב חדש. שרה הלימי נרצחה ב־2017 אחרי שהוכתה והושלכה מחלון ביתה בידי שכנה המוסלמי. ביולי 2020 נדקרה למוות ניצולת השואה בת ה־85 מיריי קנול בידי שני מוסלמים.
"ראש ממשלת צרפת מנואל ולס הכריז בנאום נרגש בפרלמנט אחרי הפיגוע בטולוז כי 'בלי יהודים צרפת לא תהיה אותה צרפת'", אומר קנדל. "אז חשנו שהממסד עושה את כל המאמצים להגן על היהודים. הפעם 'התקדמנו' צעד נוסף, למצב שבו בית המשפט מחליט לשתוק. זה כמובן לא הופך את הממסד הצרפתי לאנטישמי, אבל בהחלט הופך אותו לגורם שמסרב להילחם באנטישמיות ושותק מול הטרור".
החקיקה הצרפתית נגד אנטישמיות לוקה בחסר?
"לכאורה לא. יש חוק שאוסר אנטישמיות, אבל צריך לשאול איך הוא מופעל פרקטית. בכל פעם הם מסבירים שמדובר ברוצחים שאינם שפויים. הדבר לא עמד למבחן מכיוון שרובם נהרגו ממילא במהלך הפיגוע. הפעם הסבירו שטראורה היה שפוי לפני הרצח ושפוי אחריו, ורק בשעת הרצח עצמו איבד את שפיותו מכיוון שעישן ג'וינט. החלטת בית המשפט מגוחכת: אם הרגת אדם בתאונת נהיגה אחרי עישון ג'וינט – תלך לכלא, כי ידוע שאם אתה מעשן אתה לא רשאי לנהוג. מה שכנראה לא ידוע לציבור, לטענת בית המשפט, הוא שאם אתה מעשן ג'וינט ואתה אנטישמי אתה יכול לרצוח".
"שתיקת בית המשפט והמציאות הפוליטית הופכים את החיים של יהודי צרפת לקשים מבעבר. הוסף את מגפת הקורונה ותקבל מצב שבו היהודים איבדו אמון ברשות השופטת והמבצעת וגם במערכת הבריאות הצרפתית"
פסק הדין חלוט ואי אפשר לערער עליו. כעת מנסה משפחת הלימי להגיש תלונה נגד הרוצח בישראל ולהביאו למשפט כאן. "בארץ יצטרכו להחליט אם בפעם הראשונה מאז משפט אייכמן ירצו לשפוט פושע שאינו ישראלי על רצח יהודים שלא על אדמת ישראל", אומר קנדל על האפשרות הזו. "זה מעניין מבחינת הזהות, מכיוון שמשמעות הדבר הוא שיהודי צרפת איבדו את האמון שלהם במערכת. היהודים רואים שעד כה הממסד היה לוחמני כלפי האנטישמיות והיה ברור בעניין הזה, עכשיו אנחנו מדברים על משטר ששותק".
מה פשר השתיקה?
"השתיקה נובעת מפחד ממהומות. אם יתחילו לשנות את החוקים ויצאו בגלוי נגד האסלאם הקיצוני, יש חשש שהמוסלמים יצאו לרחובות ויחוללו מהומות כמו שעשו באוקטובר 2005 ושלום הציבור ייפגע. השופטים והממסד מפחדים ולכן חשבו שלא כדאי להתעסק בסיפור הזה".
לא גרים בשאנז אליזה
אריאל קנדל (47) בא מבית שהוא מגדיר "ציוני מובהק". הוא התחנך במוסדות יהודיים וידע שהוא מכוון לעליה לארץ. בגיל 17 חווה התקפה אלימה מצד צעיר מוסלמי שחבט בפניו במטרו הומה אדם בפריז. "מצאתי את עצמי על הרצפה, אך מה שהדהים אותי היה שאיש לא ניסה למנוע את האלימות הזאת או לסייע לי", הוא מספר. "אז הבנתי שאין לי מה לחפש כאן".
ב־1991 עלה לארץ, "יחד עם הגל הגדול של העלייה מרוסיה. לרגע התבלבלתי וחשבתי שבמקום עברית אני צריך ללמוד רוסית", הוא מחייך.
הוא גר בירושלים עם אשתו איזבל ולהם ארבעה ילדים, "כולם צברים, כמובן". אחרי תואר שני בחינוך היה ראש משלחת העלייה של הסוכנות היהודית, וכיום הוא המנכ"ל של "קעליטה". "זה לא ביידיש", הוא מסביר, "אלא שילוב בין קליטה ועלייה, ובכתיב בצרפתית מתקבלת המילה 'איכות'".
ארגון־הגג של עולי צרפת, שהוקם לפני שש שנים, נועד לסייע לעולים מול הרשויות. "אנחנו מרכזים כחמישים עמותות שעוסקות בקליטה של עולי צרפת. הארגון מסייע לצעירים המתכוונים לשרת בצה"ל או בשירות הלאומי. הקמנו מרכזי תעסוקה בירושלים ובתל־אביב שבהם אנו מסייעים בשילוב בעבודה. אנו נלחמים נגד חסמי עלייה ונאבקים על כך שכל התקציבים הקשורים לקליטת עלייה יחולקו באופן פרופורציונלי לפי ארץ המוצא ולא רק לקהילות מסוימות".
המשבר המחריף בין יהודי צרפת לרשויות עשוי לבוא לידי ביטוי בגל נוסף מצרפת לישראל. קנדל מכניס למשוואה גם את הבחירות שיתקיימו בצרפת בשנה הבאה, שבה מארין לה־פן מהימין הקיצוני עלולה לזכות בנשיאות.
"אנחנו פחות מחצי מיליון יהודים. המוסלמים הם עשרה מיליון. שני הצדדים לא מצביעים ללה־פן, ולכן כל מתמודד ירצה לזכות באלקטורט המוסלמי הגדול. כל מתמודד מבין שאינו יכול לצאת נגדה. שתיקת בית המשפט והמציאות הפוליטית הזאת הופכים את החיים של יהודי צרפת לקשים מבעבר. הוסף את מגפת הקורונה – רק כעת החלו לחסן את בני ה־60 ומעלה – ותקבל מצב שבו היהודים איבדו אמון ברשות השופטת, ברשות המבצעת וגם במערכת הבריאות, שעד כה הייתה ידועה כאחת מהטובות בעולם".
איזו תחושה מעורר המצב שאתה מתאר?
"אתן לך עובדה אחת: לפני כמה חודשים ראינו עלייה דרמטית, כמעט 400 אחוז, בפתיחת תיקי עלייה בסוכנות היהודית. אנשים אומרים שאולי הגיע הזמן לחשוב להגיע לישראל".
זה קרה גם אחרי הפיגועים הקודמים.
"נכון, כבר היינו בסרט הזה, אבל יש שינוי. מערכת הבריאות לא עשתה את עבודתה ומערכת המשפט שותקת. בשנים האחרונות עלו 40 אלף יהודים, ובמחקר שנערך בהזמנת נשיא צרפת אחרי הפיגוע בהיפר כשר ענו 43 אחוזים מתוך 40 אלף (!) נשאלים כי הם רוצים לעלות לישראל. בצרפת יש היום 470 אלף יהודים על פי ההגדרה ההלכתית וכמיליון זכאים מכוח חוק השבות, כך שמדובר בלפחות 200 אלף איש המעוניינים לעלות. 13% מתוכם אמרו שכוונתם רצינית. זה בערך 65 אלף. מאז הגיעו 15 אלף, כך שיש בצרפת פוטנציאל של 50 אלף איש שמעוניינים מאוד לעלות".
האם גם המצב הכלכלי מהווה מרכיב בשיקולי העלייה?
"הישראלי הממוצע מאמין שכל יהודי צרפת גרים במגדל אייפל או בשאנז אליזה. זה לא בדיוק המצב. נכון שכמעט לכולם יש בגרות ולחמישים אחוז יש תואר אקדמי. מצד שני, אם לפני עשר שנים חשבו שמחיר הדיור בישראל עולה בגלל הצרפתים העשירים שקונים דירות בלי חשבון, היום מבינים שהסיפור מורכב בהרבה. החיים של היהודים כלל לא פשוטים. רובם במה שנקרא המעמד הבינוני: שליש במצב כלכלי טוב מאוד, 40 אחוז במצב בינוני ועוד שליש נזקק לסיוע מהמדינה".
דרוש פתרון חינוכי
קנדל קובל על כך שלמדינת ישראל אין תוכנית כוללת בעבור עליית יהודי צרפת. הבאים זוכים לסל קליטה וללימודי עברית באולפן, ואחר כך צריכים להסתדר בעצמם.
"הקהילה הממוסדת באמת רוצה לעלות, אלה שהולכים לבית הכנסת או שולחים את הילדים לבית הספר היהודי. השאלה היא אם המדינה אכן רוצה אותם.
"מרכזי הקליטה אינם קולטים עלייה מצרפת אלא רק מחבר העמים או מאתיופיה", אומר קנדל. "החלוקה של עולים ממדינות מצוקה ועולים ממדינות רווחה – שגויה. נכון יותר לחלק את הבאים מאזורי מצוקה או מאזורי רווחה. צרפת נחשבת מדינת רווחה ויהודים רבים בה באים מאזורי רווחה, אבל יש גם אזורי מצוקה, שבהם יש גילויי אנטישמיות יומיומיים". בין היתר מציע קנדל להנהיג תוכנית תעסוקה שבמסגרתה כל עולה ידע שבתוך שנה יקבל מקום עבודה ראוי, ושתכלול פתרונות חינוכיים לילדי העולים מצרפת.
"לילדים קשה מאוד להשתלב. כמה עיריות כמו ירושלים, תל־אביב ונתניה הבינו שיש לעשות מאמץ לקליטת העולים מצרפת מבחינה תעסוקתית, אך מה שבהחלט חסר הוא תוכנית ממשלתית מסודרת לתעסוקה וחינוך. אם נשקיע, נוכל להביא 50 אלף עולים והם יכניסו למדינה פי 15 בתוך כמה שנים", משוכנע קנדל.
"אני רוצה להיות אופטימי", הוא מסכם. "אנחנו צריכים להילחם על אהבת חינם. זה נכון גם בפוליטיקה ובמיוחד אחרי מה שקרה במירון. הייתי קורא לכל משפחה ישראלית שיש בשכנותה משפחת עולים: עשו את המאמץ הקטן, צאו מהבית, תגיעו לאנשים פעם בשבוע ותשאלו מה נשמע. זה כבר יעשה להם טוב".
