רבים רואים את תפקידה של הדמוקרטיה בשמירת זכויותיו של הפרט מפני פלישתו של השלטון ומפני כפייה חזקה מדי של החוק. זהו אכן פן אחד של הדמוקרטיה, שאותו ניתן להגדיר כטיפול בענייני ה"מיקרו". למרבה הצער, כולל הוא לעיתים גם הגנה מוגזמת על זכויותיהם של גנבים, רוצחים ומבצעי פשעים לאומניים. אולם לדמוקרטיה יש גם פן אחר, של טיפול בענייני ה"מאקרו", והוא עלול לעורר קונפליקטים לא קלים. אנסה להבהיר את הדברים בעזרת שני מודלים המייצגים צדדים אלו של הדמוקרטיה.
המודל הראשון הוא זה של רשת הכבישים וחוקי התנועה. חִשבו על רשת כבישים שבה נעות מכוניות פרטיות, כאשר המטרה העיקרית היא לאפשר לנהגים להגיע למחוז חפצם ללא תאונות. לשם כך נקבעים חוקי התנועה, המכוונים קודם כול למנוע פגיעות הדדיות על ידי קביעת סדרים והגבלות, זכויות קדימה וכדומה, ובנוסף לאפשר הגעה מהירה ונוחה של הפרט אל מחוז חפצו – עד כמה שהדבר אפשרי. על מערכת חוקים זו ניתן לומר בקלות "הווה מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את אחיו חיים בלעו". תפקידה של ה"מלכות", של המסגרת המדינית, היא למנוע מאדם להזיק לרעהו, בזדון או בין בשגגה. לא פחות מכך, יש למנוע מצב שבו האדם ייבלע בלועה של המלכות עצמה, הבאה לכאורה להצילו מרעהו המסוכן.
מודל זה מתייחס לפן הראשון, הפשוט יותר, של הדמוקרטיה. הוא יכול היה להיות מספק אילו הייתה לפנינו מדינה אידיאלית בעולם אוטופי, שדי לה בכך שהיא מסדירה ומאפשרת את החופש למימוש העצמי האינדיווידואלי. אולם בעולמנו האמיתי, המדינה הדמוקרטית צריכה להתמודד עם הרבה יותר מכך. היא מפעילה את סמכותה, קובעת מדיניות לאומית ומקבלת החלטות המשפיעות על רבים, כגון בפינוי יישובים וביציאה למלחמה. במציאות כזו, ניצבים אנו בפני דילמות חדשות.
חוזה בלתי כתוב
הנחת היסוד של הדמוקרטיה היא שאין שום אפשרות לקבוע את מסלולה של המדינה לפי החלטה אינדיווידואלית. אין אפשרות להישמע ולהיכנע לכוחנותו של אדם זה או אחר. ההחלטות חייבות להיות קולקטיביות. וכאן טמונה אולי בעייתה המרכזית של הדמוקרטיה. אתאר אותה בפניכם באמצעות המודל השני, שאותו אכנה "דילמת המשאית".
חִשבו על משאית ובתוכה קבוצת אנשים, שחייבת לעזוב מקום מסוכן ולהגיע בחשכת הלילה, בדרך הררית ומסוכנת, ליעד כלשהו. אחד הנוסעים משוכנע שהמסלול שנקבע מוביל אל תאונה בטוחה. ברור לו לחלוטין שהמשך הנסיעה במסלול הנוכחי – משמעותו מוות שלו ושל שאר הנוסעים. מה עליו לעשות?
אין ספק שזכותו וחובתו היא למחות, להסביר ולנסות לשכנע את האחרים בצדקת עמדתו. אולם מה אם יתר הנוסעים לא משתכנעים? השכנוע הסובייקטיבי של גיבורנו מלא, אבל אין הוא מצליח להדביק בו את האחרים ולשכנעם בצדקת עמדתו. כעת, עומדות בפניו שלוש אפשרויות:
(1) מצפונו, כפי שהוא מבין זאת, מחייב אותו להציל את רעיו, אף כנגד רצונם. זוהי בעבורו משימה מוסרית ממדרגה ראשונה, גם אם היא תושג רק באמצעות אלימות, למשל פגיעה במשאית או אפילו בנהג; (2) אין הוא רוצה לפגוע בזולת, אך יצר הקיום מביא אותו לנסות לערוק, לעזוב את רעיו ולהציל את נפשו; (3) תחושת האחריות מביאה אותו להכרה שאסור לו לעזוב את רעיו. זהו בעיניו פשר המחויבות ההדדית. המשימה המוטלת בפני הקבוצה מחייבת גם את נוכחותו, ועזיבתו תהיה מעשה של עריקה. כאילו חוזה בלתי כתוב מחייב אותם להמשיך יחדיו, יהיה אשר יהיה.
בין המחתרת לאוסלו
כמו בדילמת המשאית, כך גם במציאות שלנו כאן בישראל. האפשרות הראשונה מאפיינת פעולות של מחתרת. אלא שכאן חשוב להבחין בין שני סוגי פעולות: הסוג הראשון הוא לקיחת החוק לידיים או נקיטת פעולות אלימות שלא בסמכות. אך חמור הרבה יותר מכך הוא ניסיון לשינוי ההיסטוריה על ידי פעולות דרמטיות בלתי חוקיות. עם כל ההסתייגות מהסוג הראשון של הפעולות ומפגיעה בחפים מפשע, הסכנה לדמוקרטיה גדולה הרבה יותר בפעילות מהסוג השני.
כך למשל, מחתרת יהודית שהייתה מבצעת פעולת פגיעה במסגדים שבהר הבית, הייתה מכריחה אותנו כנראה לצאת למלחמה שעליה לא החליטה ממשלת ישראל הלגיטימית. מעשה מסוג זה הוא פשע חמור ביותר נגד הממלכתיות, והסכנה הגדולה ביותר לקיום הווייתנו הציבורית. רבים אינם מודעים לכך, שפעולות מעין אלה נגד הממלכתיות יכולות להיעשות גם בצורות מתוחכמות ועדינות יותר, כמו למשל כאשר מישהו לוקח לידיו את הרשות לנהל משא ומתן שהחוק או הממשלה אסרו עליו, כפי שקרה בהסכמי אוסלו, צעד שאיש לא נתן עליו את הדין.
העמדה השנייה במשל המשאית היא עמדתו של הבורח, היורד. אך לא פחות מכך, גם של אותו אדם הטוען "יש גבול", ובשם גבול זה מסרב להשתתף בפעילות הקולקטיבית כפי שמוטל עליו. ייתכן שאנו יכולים להרשות לעצמנו את המותרות לוותר לאלו המסרבים להשתתף עם הכלל בפעולות שאינן נראות להם, או אף לקבוצות בחברה המסרבות להישמע להוראות ולתקנות כמו מגבלות הקורונה. אך לדעתי, מי שלא מקבל את מלוא המחויבות והמשמעת להחלטות הכלל, פוסל בכך את עצמו מלהיות שותף בהכרעות הנוגעות לגורל המדינה. ויכוח על עמדות הוא לגיטימי, אך הבסיס הדמוקרטי חייב לכלול קבלה של סמכות המדינה והישמעות להחלטותיה.
לצערי נראה לי שדמוקרטיה אמיתית פירושה בחירה עצובה, אך מודעת, של האפשרות השלישית מדילמת המשאית. אף אם אנו "יודעים", למשל, שההתנתקות מעזה תהפוך לאסון היסטורי, או אף אם אנו "בטוחים" שהמשך שליטתנו ב"שטחים" יסכן את עתידנו כמדינה יהודית ודמוקרטית, עלינו להישמע ולהיכנע לסמכות ההחלטה של מוסדות המדינה, שאנו שותפים ומשפיעים על בחירתם.
זהו, לפי דעתי, משמעות הנידוי שחכמים הטילו וקיבלו על עצמם, כאשר אחד החכמים מסרב לוותר על עמדתו כאשר הרוב גבר עליו. זוהי גם משמעות האמנה הפוליטית המהווה את הבסיס לחיינו המשותפים, ועל כך בע"ה ברשימה הבאה.
