בשנים הראשונות לקיומה של הקהילה הזו, היא הרגישה כמו הדבר הנכון: הנה! נשים התאגדו, שברו שתיקה, עמדו על זכויותיהן. בכל פעם שאישה סיפרה שהקבוצה הזו נתנה לה כוח, וגב, לדרוש משהו, לשנות משהו בחייה, נמלאתי שמחה ואמונה בעתיד…
ועם זאת, כיום אני מבינה שטעיתי… פספסנו את העיקר: עצם קיומו של המרחב הזה כאן, הוא בעצמו מסך עשן נוסף על גבי המציאות: מציאות של אי־שוויון אינהרנטי, יסודי, מהותי, בין איש לאישה בדת היהודית…
המחשבה שנוכל להיות אנחנו בתוך מערכת מיזוגינית־במוצהר, שנוכל לשמור על כבודנו העצמי – היא אשליה… אם ברצונך להיות אישה שווה, חופשייה, בעלת ריבונות וסוכנות על גופה, על רחמה, על מיניותה, על בריאותה, על אהבתה, על שמחתה – אזי מסגרת דתית אינה המקום לכך. דיכוי האישה ביהדות הוא לא אלמנט קטן שניתן להסיר אותו קוסמטית או להתעלם ממנו כאילו לא היה. הוא בבסיס. בלעדיו הכול נופל.
אלה הן חלק מהטענות של חברתי דבורה אלחדד־ארושס, שפורסמו בקבוצת הפייסבוק ״אני פמיניסטית דתייה ואין לי חוש הומור״, אותה הקימה לפני כתשע שנים. בפוסט ארוך ומנומק, שנועד להציג את הנימוקים להחלטה לסגור את הקבוצה, היא מפרטת את טענתה העיקרית: כשהקימה את הקבוצה חשבה שיש תקווה לשינוי במעמדן של נשים במסגרת הפמיניזם הדתי, אלא שכעת היא סבורה כי האפליה נגד נשים כה מהותית לדת עד שהיא מתבססת עליה. משכך, המשך קיומה של הקבוצה פוגע במאבק, שכן היא מַשלָה נשים להאמין שניתן לקיים שינוי בתוך המסגרת הדתית (יצוין כי מנהלות אחרות של הקבוצה פרסמו פוסטים משלהן לקראת הסגירה, שבהם הביעו הסתייגות מאמירותיה של עמיתתן לניהול).
חלון בחדר חנוק
דבריה של אלחדד־ארושס עוררו בי צער כבד. זכיתי לנהל את הקבוצה יחד עם דבורה ועם עמוס מדר, יממה אחרי שדבורה פתחה אותה בל״ג בעומר תשע״ב, ולמשך כשבעה חודשים. עבורי הייתה זו תחושה משחררת, כאילו נפתח לי חלון בחדר חנוק. ידעתי שמצבן של נשים בעולם הדתי מדאיג רבות ושובר את ליבן, אך לא ידעתי שהן רבות כל כך. כמה צחקנו ובכינו באותם ימי בראשית; כל זה היה אמיתי ונכון, ועבורי ועוד רבות אחרות – מציל חיים. התחושה המיידית שלי הייתה אחווה ושמחה ותחושה ממשית שבעצם האפשרות לשתף עוד נשים בתחושותיי, באה גאולה לעולם.
אך מעבר להומור, שהחליף את תסיסת הפגיעה והפגיעות שרחשה בי שנים, נפתחה בי ובקרב רבות תחושה כמעט היסטורית: הנה אנו שותפות לתנועה חשובה בתוך העולם היהודי, היקר לנו כל כך. הנה אנו לוקחות חלק אמיתי בתוכו. ובשינוי שאנו עושות עכשיו, אנו מנחילות לחברותינו ובנותינו עולם יהודי עשיר, עמוק, שוויוני וטוב יותר. חשתי כך אז, ואני מאמינה בכך עד היום.
חברות רבות בקבוצה סבורות, כפי שכתבה אלחדד־ארושס, שמכיוון שהמבנה המגדרי הוא הבניה חברתית הפוגעת באישה, הרי כל מה שנאמר ביחס אליה חשוד, ואף ניתן לחשוף את זרמי העומק הפטריארכליים העומדים מאחוריו, לאורך אלפי שנות היסטוריה. מאחורי ההשקפה הזו עומדת הנחת היסוד הפוקויאנית שלפיה האנושות פועלת מתוך רצון לעוצמה, וכן שהתרבות הדתית היא אנושית בכל מובניה, ולא אלוהית. אם כך, הרי שגם חז״ל וכל האמירות שלהם חשודים, והתורה אף היא ספר שכולו הבניות חברתיות היאות לזמנן אך אין להן ערך היום בחברה תרבותית – מלבד אולי כמה סוגיות נוחות לעיכול.
ניקח למשל סוגיה כדיני נידה – האיסור מהתורה על ריחוק בימי הווסת, וההלכה החז"לית בדבר שבעה נקיים. אם אנו מניחות שמדובר בחרדה גברית מהמיניות הנשית המופלאה, חרדה שהביטוי שלה הוא תיעוב וחשש מפני דם הווסת הטוב, פירוש הדבר שכאישה חכמה ומתקדמת אני יכולה להחליט שהנוהג הזה הוא ביזוי עבור נשים שכמותי, ושאין בכוונתי לשמור ולקיים את הלכות טהרה. אם הכול הוא הבניה מגדרית, פירוש הדבר שכל התפיסות הדתיות המוכרות נובעות מאלפי שנות שוביניזם, שכל חכמי היהדות לוקים בו. אך האם התפיסה הזו, והנחות היסוד שלה, נכונות?
אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי כי התפיסה שרואה בכל היררכיה עניין שלילי – שגויה. אלה היו שבתות חומש במדבר, ואני נדהמתי בקוראי אותן. אין חומש שמנכיח היררכיה במציאות כחומש הזה. הפרשה הראשונה עוסקת במפקד בני ישראל – סדר מוקפד שקובע את מסעותיהם וחניותיהם – ומעלת הלוויים, לאחר חומש שעסק כולו בחובות ובהגבלות שמוטלות על הכהנים. כמה פרשות אחר כך נמצא מי שמערער על ההיררכיה הזו, קרח, ששואל שאלות נוקבות ונוגעות ללב על הארגון הרוחני של עם ישראל. נדהמתי מהאופן שבו תשובתו של הקב״ה לא הייתה אפולוגטית אלא מוחלטת: האדמה פוצה את פיה, ומקל השקד של אהרן פורח ומנציח את בחירתו ובחירת זרעו לכהונה. איש לא דיבר על מעלת אהרן, על חסרונותיו הרוחניים והפיזיים של קרח במידה שהיו כאלה, או על חסרונות שאר העדה שאינם כהנים או לויים. התורה מציגה את מציאות הבחירה והתפקיד כמציאות מוחלטת.
ההבנה שיש היררכיה מובנית בתורה הכתה בי והכאיבה לי. היא הייתה כה לא אפולוגטית, עד שנדרשתי לזמן כדי לעכל אותה. לא הכול הבניות ולא הכול אנושי; יש מבנה שתלוי לא בצרות אופקיו של אדם, אלא בדעת א־לוהים כפי שהוא הנכיח אותה בעולם.
משחק סכום אפס
זו הנקודה שבה אני חולקת מאוד על עקרונות הפמיניזם מן הסוג שמעלה דבורה. הפמיניזם הדתי בעיניי הוא פמיניזם שפועל מתוך הדת, מקבל ודורש אותה: מקבל את שאינו ניתן לשינוי, ודורש את הניתן – במסגרת הדרש הלמדני ההלכתי כפי שהוא מקובל מדורי דורות, ובמסגרת הדרישה הבלתי מתפשרת לתיקון עולם בכלל ושיפור מצבן של נשים בפרט.
״משחק סכום האפס של הפמיניזם״, קרי ההנחה שיש פרשנות קבועה אחת ליהדות, ומולה פמיניזם אחד והוא הרדיקלי, הדורש שלילה של כל מציאות קיימת לא מתוקנת – אינו נכון בעיני. ההנחה הזו אינה מכירה בשינויים של היחיד, ודאי שלא בהתקדמויות במערכות גדולות. שינוי הוא דבר שנוצר לאט; שינוי חברתי על אחת כמה וכמה. ראשית לכול יש לעורר מודעות לצורך בו, לאחר מכן יש לבנות בזהירות תשתית שתכיל ותקבל אותו.
שרה שנירר, מייסדת בית יעקב, יצרה מהפכה אדירה בהשכלתן של נשים יהודיות לפני כמאה שנים, לאחר שזיהתה את ההכרח בשינוי. היא ספגה בתחילה קיתונות של בוז ולעג (שאותם אין איש מזכיר היום), אך הייתה כה נחושה ובטוחה בצדקת דרכה עד שבסוף הודו לה ה"אמרי אמת״ מגור וה"חפץ חיים", והשאר היסטוריה.
כדי לחולל שינוי נדרשת סבלנות עצומה, עין טובה כלפי הזעירה שבהתקדמויות, גדלות נפש כנגד הלעג בבחינת דברי הרמ״א ״ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם״, ובעיקר – אמונה בתהליך. מהפכות אמיתיות אינן מתרחשות בן־לילה, ואוי לנו מכאלה. שינוי מהיר ואופנתי יתחלף מיד עם שינוי כיוון הרוח.
הנחה שנייה בדבריה של אלחדד־ארושס היא שלא ניתן ליצור חיבור בין הדת היהודית לפמיניזם. איני מקבלת אותה משום שבעיניי היא יוצרת דיכוי של המחשבה היהודית לדורותיה. האם מתוך שינויי עומק במציאות חייהן של נשים, לא חל שינוי במעמדן ובהשכלתן לאורך ההיסטוריה?
היה לי קל לקבל את הטענה לו מעמדן של נשים יהודיות בנות ימינו בהשכלה, מעמד וזכויות, היה זהה לאלה של אחיותינו המוסלמיות שגרות בחברה דתית לא רחוק מכאן בסעודיה, ושבמעמדן כמעט לא חל שינוי באלפיים השנים האחרונות. אבל ההיסטוריה היהודית מוכיחה אחרת; האם ניתן להשוות את מצבן של נשים יהודיות כיום לזה ששרר בעולם העתיק, בימי הביניים ואפילו לפני כמאה שנה? האם למרות דברים קשים, מכאיבים, מקוממים שנאמרו על מצבן ואפילו נפסקו להלכה, המציאות ההלכתית היהודית איננה מראה כי היא נכונה לשינויים – מכאיבים באיטיותם לעיתים – אך תקפים ומציאותיים? הרצון הצודק מאין כמותו בשיפור היחס לנשים בעולם בכלל ובעולם היהודי בפרט, אין פירושו חשד מיידי בכל התרבות שאנו חיות בה, וההנחה שהכול נעשה נגדנו.
תוהה ובוחרת לקיים
העולם היהודי איננו בנוי על דיכוי נשים אלא על הכניעה לדבר ה׳. זו נקודה שוברת לב, אך אמיתית: העולם היהודי מניח שיש מבנה של תפקידים ומחויבויות, וממנו נגזרות חובותיו וזכויותיו של האדם. באופן אישי חידדה לי הקבוצה את האמון שאני בוחרת לתת במערכת היחסים הזו, גם אם היא סותרת חלק מרצונותיי.
להנחה שהתורה אמת והיא גילוי רצון ה׳ בעולם, שתי תוצאות: ההבנה שאני נותנת אמון למרות הקושי, ומוכנה להעמיק וללמוד ככל יכולתי כדי שאוכל לקיים ולשנות – גם אם בקצב מתון. וההנחה השנייה היא שאני מקבלת את הנשגב ממני ואת הבלתי מובן לי גם כשלבי נשבר.
הנחת היסוד שלי ביחס לפמיניזם הפוכה מזו של אלחדד־ארושס; אולי כמו יהודים אחרים שעמדו במדבר ותהו על מעלת הלוויים והכוהנים, וכפי שאני תהיתי כעבור שנים על היותי אסורה לכוהן כאישה גרושה. תוהה, אבל בוחרת. תוהה ומקיימת. כי ה׳ אמת ותורתו אמת, ואני מוכנה ורוצה לשאת במחיר קיום המצוות ועבודת ה׳ ואיני מוכנה לוותר עליהן, גם במחיר הכבד של ויתור על חלקים מהפמיניזם שלי.
באופן אישי, זו הסיבה שבחרתי לעזוב את ניהול הקבוצה ואף את השתתפותי בפייסבוק. הרגשתי שהגוון הפמיניסטי שאליו הולכת הקבוצה, שהייתה – ועודנה – יקרה לי מאוד, אינו מאפשר לי את המורכבות הזו, שהיא אחד הכוחות המכוננים את חיי.
ה׳ אמת ותורתו אמת. הפמיניזם הוא רצון אמיתי וכן לתיקון עולם. אני אסירת תודה כלפי כל הנשים היקרות שמסרו נפשן, ללא הגזמה, כדי שאני ורבות אחרות נוכל ליהנות מפירותיו. אני אסירת תודה גם לנשות הקבוצה, למייסדת דבורה אלחדד־ארושס, לעמוס מדר שניהל איתנו, ולמנהלות שבאו אחרינו על מסירותן ומחויבותן לשיפור מצבן של נשים.
אני מאמינה בכל מאודי שהפמיניזם הדתי המתחולל היום, ושאת חלקו הנובע מהקבוצה עוד מוקדם להעריך, הוא אחת המהפכות החשובות בהיסטוריה היהודית. ואני מאמינה בכל ליבי שזה רצון ה׳, שאף שאנו פונים אליו בלשון זכר אין לו גוף ולא דמות הגוף, ואני מקבלת, לרוב באהבה ולפעמים בכאב, את מצוותיו.
