התחנה המרכזית של לוד נראתה טוב יותר ביום שלישי בבוקר. פה ושם נראו עדיין שברי זכוכיות, אבל אין מה להשוות לחורבן ולהרס שפגשתי שם לפני שבוע. הכדים המנופצים סולקו, המכוניות השרופות נגררו, וריח השריפה החזק התפוגג. כמה מאות מטרים מהתחנה ניצב בניין העירייה החדש והמפואר. לפני פחות מחודש הוא נחנך, וכבר יש בו חלונות מנופצים. תזכורת לכך שמדובר בעירייה של עיר אחרי מלחמה.
אהרון אטיאס גדל בלוד, נחשב לאחד ממייסדי הגרעין התורני במקום ומכהן כמנכ"ל העיריה מאז 2013, כשחברו יאיר רביבו נבחר לראשות העיר. כשאני שואל אותו על רגע קשה במיוחד שחווה בשבוע האחרון, הוא מציין כמה כאלה. "ברביעי שעבר בלילה נסעתי בשכונת רמת־אשכול ואבן פגעה בשמשת הרכב שלי ובצוואר. זה היה רגע מלחיץ. בחמישי נכחתי ליד המכינה הקדם־צבאית בשכונה, חבר'ה צעקו 'תוקפים אותנו', רצנו אליהם והתחיל ירי מסיבי לכיווננו. יש לי שני ילדים שמשרתים ביחידות שונות בצבא, ושניהם התקשרו אליי וסיפרו שהמפקדים עצרו להם את האימונים וביקשו מהם להתקשר הביתה לבדוק שהכול בסדר. גם שריפת בתי הכנסת הייתה חוויה מאוד קשה. כשצריכים להיכנס לבתי כנסת ולהציל ספרי תורה, אתה שואל את עצמך לאן הגענו, והאם נשרפו כל הגשרים שיאפשרו לנו לחזור חזרה".
יש לך הסבר למה מכל הערים המעורבות, דווקא לוד חוותה את המהומות הכי קשות?
"אני חושב שהדבר שהכי היה חסר לנו בלוד, זו מנהיגות ערבית משפיעה והחלטית. הגורמים המנהיגים המשמעותיים של החברה הערבית בעיר הם הגורמים המסיתים הכי גדולים, וזה התהפך עלינו. ההנהגה הזאת פשוט התהפכה עלינו".
בשלישי בבוקר, בין עוד ישיבה עם ראש העיר לישיבה עם שר האוצר ישראל כ"ץ, אטיאס כבר נשמע רגוע יותר. "אנחנו אחרי שבוע קרב, שבשלושת הימים הראשונים שלו היה ממש פחד להסתובב ברחובות. ברחובות שלמים בעיר העשן היתמר מכל דבר – פחים, מכוניות, עמודי תאורה, מצלמות, בתים ובתי כנסת. היינו עיר בתבערה. כעירייה עבדנו קשה מאוד, במספר מישורים. מהממשלה דרשנו מהרגע הראשון להכניס כוחות משמעותיים שלא היו פה בהתחלה. נוצר ואקום שכוחות אזרחיים נכנסו אליו. הבאנו את ראש הממשלה לכאן שלוש פעמים, הוא חווה את האווירה ונתן הנחיות משמעותיות ודרמטיות. רק אז כוחות נכנסו, כולל יחידות טקטיות מיוחדות, והתבצעו מעצרים.
"עכשיו המשימה הראשונה שאנחנו מצפים שתיעשה על ידי ממשלת ישראל, היא לאסוף את הנשק ולהגיע לכל אחד שזרק אבן ולעצור אותו. אנחנו כעירייה עושים מאמצים מדי בוקר לנקות ולהבריק את כל אזורי המלחמה בעיר, להעיף מכוניות שרופות ופחים שרופים, ולתקן עמודי תאורה ומצלמות. אנחנו מבינים שכדי שתושב יחזור הביתה הוא צריך לראות כמה שיותר שגרה, ניקיון וסדר, ושהמשילות נוכחת במקום. בשביל זה גם נכנסנו, יחד עם מתנדבים רבים מכל הארץ, לשקם את בתי הכנסת".
המשפחות שחזרו הבוקר לשכונת רמת־אשכול, יכולות להיות רגועות מבחינה ביטחונית?
"האמירה הביטחונית היא של חזרה לשגרה. הערכת המצב של המשטרה היא שאנחנו נמצאים אחרי גל הפרעות, למעט אירועים קטנים מאוד, באופן יחסי כמובן. ב־48 השעות האחרונות אנחנו לא חווים אלימות", אמר אטיאס בריאיון שהתקיים כאמור ביום שלישי, "ומכך אנחנו גוזרים שאפשר לחזור לבתים ולמערכת חיים סבירה ותקינה, בכפוף לכך שברקע עדיין נמשכת המלחמה עם החמאס וירי הטילים".
גם אחרי האירועים הקשים ברמת־אשכול, שכללו ירי, יידוי אבנים, שריפת מכוניות ובזיזת בתים, אטיאס עדיין רואה עתיד למגורי התושבים היהודים בשכונה. "כעם יהודי יש לנו היסטוריה בת אלפי שנים של רצון לפגוע בנו לאורך הדורות, כולל בשבעים השנים האחרונות, שגם בהן אף אחד לא השלים עם זה שאנחנו כאן. כשם שאנחנו לא צריכים לוותר על שדרות וקריית־שמונה, כך גם אין סיבה שנוותר על שכונת רמת־אשכול. יש פה אירוע מורכב מאוד וחוסר אמון גדול, שאנחנו צריכים לראות איך מטפלים בו. אני מאוד מבין משפחה שאומרת 'השכן שלי היה חלק מהפורעים, ועכשיו קשה לי להמשיך לגור לידו'. זו תחושה מובנת, וזה גם רציונלי. יחד עם זאת, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות הוא שאנשים יוותרו על רמת־אשכול בגלל המציאות הזאת. צריך לעשות את כל המאמצים כדי שהסדר יחזור על כנו, ושהאווירה ומרקם החיים יחזרו למצב הקודם כמה שאפשר".
להיות נוכחים בכל מקום
אטיאס הוא בן העיר, ואת זהותו הדתית־לאומית עיצב בסניף המקומי של תנועת הנוער עזרא. הוא נחשב לאחד המנועים שדחפו להקמת הגרעין התורני בעיר, וגם כיום בכובעו הנוכחי כמנכ"ל העירייה, הוא אחד המזוהים איתו ביותר. בראשית שנות התשעים, כשלוד מצאה את עצמה בתחרות לא הוגנת עם שתי ערים חדשות וצעירות שהוקמו לידה – מודיעין ושוהם – אטיאס השתחרר משירות צבאי ועמד להינשא לשמרית מהיישוב שבי־שומרון. המחשבה הראשונית של הזוג הצעיר הייתה להצטרף לאחד היישובים בשומרון, אבל אטיאס התקשה לנטוש את לוד בשעתה הקשה.
בשיחות עם החברים הבודדים שנשארו בעיר, עלה רצון להביא לעיר קבוצת מתיישבים שתהווה תחליף לאוכלוסייה החזקה שהיגרה למודיעין ולשוהם. שתי המשפחות הראשונות שגייס אטיאס, היו משפחת אברמוביץ' מעפרה ומשפחת שפירא מבית־אל. שנה לאחר מכן נוספו עוד שלוש משפחות, והקבוצה החלה להיקרא גרעין. בשנת 2000, כשהגרעין הקים ועד מנהל, הופקד הניהול בידיו של אטיאס.
אטיאס: "במהלך הפרעות זיהיתי שם לא מעט אנשים שעבדתי מולם בתקופות שונות. לצערי בזמן אמת מערכות היחסים קרסו. היכולת שלנו להרים טלפונים ולפתור בעיות נעלמה"
עובדת היותו יליד העיר תרמה לא מעט להצלחתו. "היו הרבה חשדות של תושבים ותיקים כלפי הגרעין", סיפר לי בעבר. "פוליטיקאים חששו שנשתלט על העירייה. אחרים אמרו 'מי הם האשכנזים הללו שיבואו ללמד אותנו מה טוב בשבילנו'. העובדה שאני לא אשכנזי ושלא צמחתי במסלול הטבעי של הציונות הדתית, סייעה לי לא פעם לרכוש את אמונם של הוותיקים. היא זיכתה אותי בלא מעט חיוכים במסדרונות העירייה. אמרו לי שם בלי להתבייש, חשוב לנו שתצליח כי אתה אחד משלנו".
הגרעין בלוד אמנם הוקם ממניעים חברתיים, אבל מאז הקמתו חבריו לא יכלו להתעלם מההיבטים הלאומיים והדמוגרפיים של מגוריהם בעיר. "המטרה המרכזית בהקמת הגרעין הייתה לעשות טוב לעם ישראל", אמר לי אטיאס בעבר, "אבל מהזווית של תושבי לוד זה קיבל פירושים שונים". היום הגרעין מונה כ־1,200 משפחות ומורכב ממספר קהילות, הפזורות בשכונות רבות בעיר. ועדיין, מיד לאחר פרוץ המהומות נשמעו בחברה הערבית וגם בשמאל הישראלי קולות שהפנו אצבע מאשימה כלפי "הגרעין התורני" שנוכחותו, לדבריהם, מתסיסה את השטח.
"כשהציונות הדתית נמצאת ביו"ש, אומרים להם אל תהיו שם כי אתם גורמים לחיכוך", מגיב אטיאס במרירות. "כשהיא לוקחת על עצמה משימה חברתית בתוך עיר כמו לוד, אומרים לה גם פה אתם גורם מתסיס. מה מצפים מאיתנו? שנלך לגור בקפריסין? איפה נהיה? אסור לנו להיות נוכחים בגלל הכיפה והציצית? חזרנו לתקופת ליל הבדולח שמי שמזוהה כיהודי פוגעים בו? אני בז לאמירה כזו. יהודים צריכים לחיות פה עם כיפה ובלי כיפה, ולהיות נוכחים בכל מקום. נוכחות יהודית בכל מקום זו אמירה ציונית, וחלק מהחלום הציוני שלנו זה לחיות בעיר הזאת".
עשרות המשפחות הראשונות של הגרעין בלוד התרכזו בשנות התשעים בשכונת נווה־זית במרכז העיר. בראשית שנות האלפיים יזם הגרעין הקמת שכונה דתית־לאומית, רמת־אלישיב. באוגוסט 2006 הייתה משפחת אטיאס המשפחה הראשונה שזכתה לחנוך את ביתה החדש בשכונה, שכיום מתגוררות בה מאות משפחות. לפני כעשר שנים היה אטיאס ממובילי השלב הבא של הגרעין – התיישבות בשכונת רמת־אשכול. השכונה, שנבנתה בשנות השבעים כשכונה יהודית עבור זוגות צעירים ועולים חדשים, ננטשה במהלך השנים על ידי תושביה, וכיום 70 אחוזים מתושבי השכונה הם ערבים, והתושבים היהודים הם בעיקר עולים מאתיופיה ותושבים קשישים. בעשור האחרון השתקעו ברמת אשכול כשישים משפחות המזוהות עם הגרעין.
במבט לאחור, זה היה צעד נכון לגרעין להיכנס לשכונה שכבר יש בה 70 אחוז תושבים ערבים?
"אני גאה במהלך הכניסה שלנו לרמת־אשכול. הרי אם תיקח עשרים שנה אחורה, היה בה עדיין רוב יהודי. מדינת ישראל לדורותיה הפקירה את הקשישים שחיו בשכונה ואת העולים מאתיופיה, ואף אחד לא טיפל בהם. גם כעירייה נכנסנו לשם באופן משמעותי, כי התפקיד שלנו הוא להיות היכן שאחרים לא נמצאים. ההתיישבות ברמת־אשכול היא יוזמה אזרחית מהטובות והציוניות שנעשו בעשורים האחרונים. אין בלוד שכונה שלא חיים בה יהודים וערבים, ואם חלילה זו תהיה תוכנית עבודה שבמקום שיש ערבים לא יגורו יהודים, המשמעות הפשוטה תהיה לוותר על לוד".
במהלך שנותיו כמנהל הגרעין, וביתר שאת כמנכ"ל העירייה, רקם אטיאס קשרים טובים עם לא מעט ממנהיגי הציבור הערבי בעיר. הוא מודע לכך שאירועי השבוע האחרון מעמידים בסימן שאלה את טיב היחסים הללו. "ללא ספק נשבר פה משהו ונקרעו פה חוטים. לצערי זאת עובדה. במהלך הפרעות זיהיתי שם לא מעט אנשים שעבדתי מולם בתקופות שונות. השבר קיים והאכזבה קיימת. אחרי המהומות שהיו בעכו בשנת 2008, הקמנו בלוד צוות בין־דתי כדי שאם חלילה אירועים כאלו יקרו בלוד, תהיה מנהיגות שתכיל את האירוע ותתמודד איתו בזמן אמת. לצערי, בזמן אמת מערכות היחסים קרסו. היכולת שלנו להרים טלפונים ולפתור בעיות, נעלמה ברגע האמת.
"אבל יש לי גם סיפור אחר. בחמישי בלילה התקשרו אליי תושבים ערבים משכונת לוד הצעירה, שבה אני מתגורר בשנים האחרונות, וסיפרו שהם מתגבשים להגנה על עצמם כי הם חוששים מהחבר'ה של לה־פמיליה. הגעתי לשם כדי לדבר איתם, והבנתי שהם ראו כל תושב עם כיפה כמישהו שבא לפגוע בהם. אמרתי להם, אלו השכנים שלכם. בהמשך, כשהגיעו באמת קבוצות של לה־פמיליה, חצצתי בגופי בין הגורמים. אלו סיפורים של קשרים אישיים שכן הצלחנו לממש בפועל".
יש סיכוי לבנות מחדש את הקשרים?
"אין לנו ברירה. חייבים לחזור ולחיות בעיר הזאת, וכמה שיותר להחזיר את המצב לקדמותו. הנזק גדול שקרה פה, הוא ללא ספק הפגיעה באמון. זה לגמרי מובן שכשאנשים יחזרו לשבת ביחד, האמון לא יהיה כמו שהוא היה. נצטרך להשקיע קודם כול בצדדים הטכניים כדי להחזיר את המצב לקדמותו ולחיות פה חיים נורמליים – להפעיל את המתנ"ס, את גני הילדים ואת מערך הניקיון. היום יש לי עובדי ניקיון שחוששים לחזור לשכונות מסוימות מחשש שיפגעו בהם. אני חייב לאפשר להם ולכולנו לחיות חיים תקינים. ייקח המון שנים לשקם את האמון, ואנחנו צריכים גם ללמוד את מה שקרה. חשבנו שאנחנו חיים במציאות מסוימת ובדו־קיום מסוים, וזה התנפץ לנו".
בינתיים ברמלה
מהעיר לוד נסעתי לעיר השכנה רמלה. התקשורת ותשומת הלב הלכו בשבוע האחרון בעיקר ללוד, אבל גם יומן האירועים שחוו תושבי רמלה בשבוע שעבר, היה צפוף וקשה. כמו בלוד הוא כלל יידויי אבנים, שריפת מכוניות, השלכת בקבוקי תבערה ומטען צינור, ירי, ניפוץ שמשות ופגיעה בבתי כנסת. ברמלה האירועים הקשים התרכזו בשכונת אג"ש, שלאחרונה שינתה את שמה לעמישב. גם היא הייתה בעבר שכונה יהודית, וכיום כמחצית מתושביה ערבים. וגם כאן, עשרות משפחות מהגרעין התורני המקומי נמצאות בלב הסערה.
אחד המקומות בשכונה שהותקפו בשבוע האחרון באבנים ובבקבוקי תבערה, הוא מתחם ישיבת ההסדר המקומית, הסמוך לשוק המקומי. המתחם כולל שלושה בניינים, בית מדרש, פנימיות של תלמידי הישיבה, ובניין דירות שמתגוררות בו ארבע משפחות. אחת מהן היא משפחתו של אחי יואל, אשתו אביטל ושבעת ילדיהם.
בלילות של שני ושלישי שעבר רצו עשרות צעירים ערבים ברחובות מסביב, ויידו למתחם אבנים ובקבוקי תבערה. ביום שלישי השבוע עוד אפשר היה לראות בשטח את שרידי בקבוקי התבערה, ואת השטח שנשרף ליד הגדר. כמה רחובות משם שרפו הפורעים כעשרה רכבים, בין השאר את רכבו של ראש הישיבה הרב אריה הנדלר. תושב יהודי נרגם באבנים, יהודי אחר חטף אגרוף בעינו, ועוד יהודי נפצע בינוני בצווארו ובידו מבקבוק תבערה שהושלך לחצר ביתו.
גם כאן, לקח למשטרה זמן להתעורר. בלילה של יום שני, אחי וגיסתי המתינו במשך 45 דקות למשטרה והיא בוששה לבוא. רק כשאחי אמר לשוטרת "יש לנו פצוע ואנחנו עם אקדחים", הניידות הגיעו. השבוע היה שקט יותר ברחובות רמלה, אבל גם כאן, פצעי האמון עדיין מדממים.
תושבי השכונה מתחו ביקורת על ראש העיר מיכאל וידל, שלדבריהם ניסה, לפחות בימים הראשונים, לשדר עסקים כרגיל ולהפחית מעוצמת האירועים. בשיחה איתו השבוע הוא כבר נשמע מפוכח יותר.
"אין ספק שהיו פה כמה ימים קשים מאוד, במיוחד ביום הראשון של הפוגרום שעשו פה הצעירים הערבים", אומר וידל. "חמותי עד היום גרה בשכונת עמישב, בבניין שחציו תושבים ערבים, ואני מגיע אליה כל שבוע. אני לא בא לייפות את התמונה. אין ספק שיש מתח וזה לא נעים. בניגוד למה שאמרו עליי, אני לא בא לגמד את האירועים שהיו. יש לי תמונות של כל מי שפגע ברמזור או במצלמה, וכולם יבואו על עונשם. חוץ מכתב אישום פלילי, כל אחד מהם יקבל גם עונש אזרחי, ממני. אנחנו עובדים בשני ערוצים. מצד אחד יד קשה ולא מתפשרת נגד החלאות, ומצד שני שיח עם הקהילות וקירוב בין האנשים, כי הרוב המוחלט פה רוצים את החיים הטובים והמשותפים".
