לולא הטילים מעזה והמהומות מבית, יש להניח שאסון מירון היה ממשיך לעמוד במרכז תשומת הלב הציבורית עוד שבועות ארוכים. אבל במציאות הישראלית הכאוטית, בין מגפה עולמית לסבב נוסף מול חמאס והתקוממות פנימית, וכל זאת על רקע הסבך הפוליטי הממושך שטרם בא אל קיצו – נראה שהאסון האזרחי הגדול בתולדות המדינה נשכח מעט.
משפחות ההרוגים קמו מאבלן, וחלקן נדרשות להתמודד כעת לא רק עם האובדן והשכול אלא גם עם קשיים כלכליים. כך גם הפצועים והנפגעים הרבים שחייהם טרם שבו למסלולם, ועבור חלקם כבר לא ישובו. בניגוד לקורבנות ולפצועים מפגיעת אויב, לנפגעי מירון אין מסלול פיצויים ייעודי וטרם ברור אם יזכו בכלל לפיצויים, ממי ומתי. אלה החיים במדינה שבה פעולות איבה נפוצות הרבה יותר מאסונות שהם פרי רשלנות ומחדל.
כאשר הכאוס הפוליטי הוא חזות הכול, גם הדיונים בעקבות האסון במירון נופלים לבור הזה. ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה גיבש הצעת חוק סיוע לנפגעי "האסון הלאומי בהר מירון", אבל הוועדה המסדרת בראשות ח"כ קארין אלהרר סירבה לתת לו פטור מחובת הנחה על שולחן הכנסת. על פי ח"כ אשר, ששוחח איתנו בימים האחרונים, "יו"ר הוועדה המסדרת צריכה להתעסק פחות בחוקים פופוליסטיים לפסילת נתניהו, ולסייע למשפחות הללו. לוועדת חקירה למירון הם יודעים לדאוג, אבל פיצויים למשפחות זה פחות מעניין אותם". המשמעות: ההצעה תצטרך לחכות 45 יום לפחות, ואם נצא למערכת בחירות נוספת – הרבה יותר.
הסיוע הממשלתי לנפגעי אסון מירון עשוי להגיע משלושה מקורות עיקריים: אחד, שאיננו מוטל בספק ושלמעשה הפעלתו כבר החלה, הוא מקופת הביטוח הלאומי. השניים האחרים הם מסלול חקיקה לפיצויים ייחודיים כפי שח"כ אשר ניסה לקדם, ופיצויים מכוח פסיקת בית משפט בתביעת נזיקין – שניהם עלולים להתעכב עוד זמן רב.
ככל אזרח בישראל, המשפחות זכאיות לתבוע קצבאות שונות מהביטוח הלאומי על פי מצבן, בדומה לכל אדם אחר שעבר התקף לב או תאונה. כך זכאיות משפחות הנספים ל"דמי קבורה" מהביטוח הלאומי; האלמנות והיתומים זכאים לקצבת שארים, שנקבעת על פי מספר היתומים שהנפטר הותיר אחריו; הנפגעים זכאים ל"דמי תאונה", אם כתוצאה מהאסון נפצעו ואיבדו את הכושר לתפקד, קצבה המשולמת בהתאם למצבם ולמשך 90 יום; המתנדבים שנפצעו תוך כדי עבודתם זכאים גם הם לתשלום מסוים מהביטוח הלאומי, בדומה למי שנפגע בזמן עבודה; וכמובן – מי שיסבול מנכות לטווח ארוך בעקבות האסון, עשוי להיות זכאי לקצבת נכות כללית, קצבה לשירותים מיוחדים וקצבת ניידות, המשולמות בהתאם למצב הבריאותי והתפקודי בעקבות הפגיעה. במקרה שלפנינו המוסד לביטוח לאומי פנה מיוזמתו לנפגעים והציג להם את האפשרויות לסיוע שמצויות בסמכותו.
אבל בשונה מהקצבאות, שנועדו לתמיכה ולסיוע, שאלת התשלומים המוגדרים כפיצויים רחבה יותר, וכרגע אין מסלול חוקי מובהק למתן פיצויים כאלה. נפגעי מירון אינם נפגעי פעולת איבה וגם לא נפגעי אסון טבע, ועל כן כלל לא ברור מי אמור לפצות אותם, אם בכלל. שאלת הפיצויים קשורה בשאלת האחריות: מי אשם באירוע, שאלה שהתשובה לה רחוקה מלהתברר.
נדיבות על חשבון אחרים
חברי הכנסת החרדים, שביקשו לגייס סיוע מיוחד למשפחות, פנו אל האירוע הדומה האחרון שעמד לרשותם: אסון ורסאי שהתרחש ב־24 במאי 2001, בשבוע המלאו ציינו לו עשרים שנה בדיוק. רצפת אולם האירועים הירושלמי, שהייתה בנויה בשיטת פל־קל, קרסה במהלך הריקודים. 23 מאורחי החתונה נפלו אל מותם, וכ־400 נפצעו. האסון האזרחי הקשה שהכה את מדינת ישראל בתדהמה, נבע מכשל הנדסי ורשלנות פושעת.
ח"כ משה גפני, שעמד גם אז בראש ועדת הכספים, נאבק כדי להשיג פיצויים לנפגעי ורסאי, כפי שהוא נלחם היום בעבור פיצויים לנפגעי אסון מירון. כך שלפחות במקרה הזה קשה להאשים אותו במגזריות. ואכן, הכנסת חוקקה את חוק סיוע לנפגעי קריסת הרצפה באולמי ורסאי, והעניקה פיצויים למשפחות שנפגעו.
מדוע נפגעי ורסאי קיבלו פיצוי מיוחד, ולא למשל משפחות אסון נחל צפית? מדוע הרוגי ההילולה במירון זכאים לקצבה מיוחדת, ולא הנפגעים בבית הכנסת בגבעת־זאב?
החוק שהניח בשבוע שעבר ח"כ אשר על שולחן הכנסת בנוי במתכונת אותו חוק, וגם הצעתו של מנכ"ל הביטוח הלאומי מאיר שפיגלר נשענת על המקרה ההוא. במקרה של אסון ורסאי, מכוח חוק הפיצוי הוקמה ועדה בראשות השופט בדימוס ורדי זיילר. היא גיבשה תנאים עקרוניים לפיצוי הנפגעים, ובהתאם להם קבעה סכום לפיצוי עבור כל נפגע. הסכום שנקבע היה 80 אלף שקלים לכל הרוג. כאשר היו שני הרוגים באותה משפחה – כפי שקרה למרבה החלחלה גם באסון מירון, פעמיים – הפיצוי היה 100 אלף שקלים בעבור כל אחד מהם.
לבקשת ועדת הכספים הציג בשבוע שעבר שפיגלר הצעה למתווה פיצויים מיוחד לנפגעי אסון מירון, שיהיה רובד נוסף מעבר לזכויות הביטוח הלאומי. על פי ההצעה, משפחות הנספים יקבלו פיצוי חד־פעמי בסך 100 אלף שקלים לכל הרוג, או 130 אלף שקלים לכל הרוג במקרה של שני נספים ממשפחה אחת, וכן קצבה חודשית שתיקבע לפי מספר בני המשפחה שהיו תלויים בהרוג. מי שנותר נכה מהאסון יקבל, בנוסף לקצבת הנכות, פיצוי חד־פעמי בשווי מקביל לקצבה חודשית של 1,800 שקל, מהוונת ל־25 שנים. הסכום עשוי לגדול בהתאם לאחוזי הנכות.
עם זאת, במוסד לביטוח לאומי לא מתכוונים לממן את ההצעה מקופתם. עלות המתווה שהציגו עשויה להגיע לעשרות מיליוני שקלים, אבל בביטוח הלאומי מדגישים כי היא תהיה "במימון אוצרי מלא", כלומר מתקציב המדינה. גם במקרה של אסון ורסאי הפיצויים ניתנו במימון ממשלתי מלא ולא מכספי הביטוח הלאומי, ושולמו באמצעות חברת הביטוח הממשלתית ענבל. כמו תמיד, קל להיות נדיב כשמדובר בכספם של גופים אחרים.
כדי שההצעה של המוסד לביטוח לאומי תתקבל יש צורך בחקיקה ראשית, או להגיע להסכם מכוח סעיף 9 לחוק הביטוח הלאומי, שבו נקבע כי המוסד לביטוח לאומי, "לאחר התייעצות עם ועדת העבודה והרווחה ועם המועצה ועל פי הסכם בינו לבין הממשלה או הגוף הציבורי, רשאי ליתן בשם הממשלה או הגוף הציבורי, שלא בדרך קבע, לכלל תושבי המדינה או לסוגים מהם, הטבות סוציאליות שאינן ניתנות לפי חוק זה". אלא שפיצוי בדרך זו אינו מאפשר לתת מענה לתושבי חוץ, שגם הם היו בין ההרוגים והנפגעים.
כך או כך, כדי להעניק לנפגעי אסון מירון פיצויים מיוחדים דרושות ממשלה וכנסת מתפקדות: חקיקה ממשלתית ראשית היא היעילה ביותר, וחקיקה פרטית מתעכבת בשל המחלוקות הפוליטיות; לצורך שתיהן דרוש מקור תקציבי. הסכם בין משרד האוצר לביטוח הלאומי דורש החלטת ממשלה, ואחריה אישור של ועדת העבודה והרווחה בכנסת, ועדה שכרגע לא קיימת. עוד נזק עקיף של הפלונטר הפוליטי הבלתי נגמר, אחד מני רבים מספור.
אחריות המדינה
במשרד האוצר מתנגדים באופן עקרוני לפיצויים במסלול כזה, כיוון שהוא פוגע בשוויוניות של מערכת הביטחון הסוציאלי במדינת ישראל. מערכת זו נותנת מענה גם במקרים של אסונות ותאונות, הן ליתומים ולאלמנות והן לנכים ונפגעים, אבל איננה עורכת הבחנות בין אסון לאסון. החריגים היחידים הם נכי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, שמקבלים פיצוי במסלול משלהם, מסיבות מובנות. חיילי צה"ל נשלחו על ידי מדינת ישראל, והיא מחויבת לדאוג להם ולמשפחותיהם אם חלילה נפגעו. גם במקרה של נפגעי פעולות האיבה מובן מדוע המדינה מעוניינת לדאוג להם באופן מיוחד, כחלק מזהותה הלאומית. כך או כך, יש כאן הכרעה ערכית שהממשלה צריכה לקבל, וראוי שתשקול בכובד ראש אם ובאיזה מקרה דמם של קורבנות אסון אחד סמוק מזה של קורבנות אסון אחר.
התקדים, כאמור, הוא הפיצוי שניתן לקורבנות אסון ורסאי, שעד מירון היה האסון האזרחי הכבד ביותר. אבל הוא ללא ספק היוצא מן הכלל, לא הכלל. פיצויים גבוהים במסלול ייחודי לאסונות מסוימים ולא לאחרים יוצרים אפליה בין דם לדם, על פי מדדים לא מובהקים ולא בהכרח מוצדקים. מדוע נפגעי אסון ורסאי קיבלו פיצוי מיוחד, ולא למשל משפחות הרוגי אסון נחל צפית? מדוע הרוגי ההילולה במירון זכאים לקצבה מיוחדת, ולא הנפגעים בבית הכנסת בגבעת־זאב?
על פי מה אמורים להינתן פיצויים מיוחדים באסון אחד ולא אחר? מספר הכותרות שהוא קיבל? מידת הזעזוע הציבורי מהאסון? מצבם הכלכלי של הנפגעים? כוחו של הלובי הפוליטי שמייצג אותם? המערכת הסוציאלית בישראל איננה שואלת נכה כיצד הפך לנכה, ולא יתום כיצד התייתם. היא מעניקה להם סיוע גם כשהפגיעה היא מסיבות טבעיות או מתאונה, ולא משנה מי אשם בה. ואכן, בטענת משרד האוצר יש צדק רב. בסופו של דבר, במרבית האסונות במדינת ישראל הנפגעים פוצו מקופת הביטוח הלאומי בהתאם למצבם, כפי שצריך להיות במערכת סוציאלית שוויונית.
ייתכן שמדינת ישראל נושאת באחריות לאסון, ואז עליה לשלם מכוח הדין, ובעקבות פסיקה של בית המשפט. נפגעי ורסאי קיבלו פיצויים מהמדינה בשתי הדרכים: הן באמצעות חקיקה מיוחדת, והן בעקבות תביעה שהוגשה כנגד מדינת ישראל ועיריית ירושלים. במקרה של אסון מירון אחריות המדינה מובהקת אף יותר. לעומת אסון ורסאי שהתרחש באירוע פרטי, בתוך עסק מסחרי, עם בעלים מובהקים וחברת ביטוח – ההילולה במירון התנהלה באתר לאומי, באישור ואבטחה של משטרת ישראל, ועל רקע אזהרות חוזרות ונשנות בדבר בעיות מבניות ולוגיסטיות שמסכנות את שלומם של באי האירוע.
משפט נזיקין הוא אולי המסלול הנכון, וככל הנראה זה שיניב לנפגעים את הפיצויים הגבוהים יותר, אבל הוא גם ארוך ומייגע. הפיצויים לנפגעי אסון ורסאי הגיעו 16 שנים לאחר האירוע, וחלקם עדיין לא קיבלו אותם ועניינם טרם הגיע לסיומו. ד"ר אסף פוזנר, עורך הדין שייצג את מרבית הנפגעים באסון ורסאי, סבור שבמקביל להליך הנזיקי שוודאי יגיע, המדינה צריכה לתת למשפחות סיוע מיידי כדי לעזור להן להשתקם.
"פיצוי שניתן 15 שנים אחרי האסון לא באמת מאפשר להשתקם", אמר לנו פוזנר. "המדינה התעקשה לדעת כמה יהיו סך כל הפיצויים לפני שהיא מחלקת אותם לנפגעים, וזה עיכב מאוד את העברת הכספים". הפיצויים למשפחות הנפטרים בוורסאי היו נרחבים, כאשר גם מי שנכח באירוע ולא ניזוק בשום צורה זכה לפיצוי בגובה 75 אלף שקלים. קשה להאמין שהתקדים הזה יחזור על עצמו באסון מירון, שכן מדובר באלפי אנשים, אבל גם היקף הפיצויים למי שנפגע באירוע עשוי להגיע למאות מיליוני שקלים.
הכרעה מורכבת וסבוכה
מומחים ששוחחנו איתם מעריכים כי במקרה של מירון הפיצויים במסלול המשפטי־נזיקי עשויים להגיע בתוך פרק זמן קצר יותר בהשוואה להמתנה הממושכת של נפגעי ורסאי, אבל עדיין התהליך צפוי להימשך שנים לא מעטות, ואפילו עשור לא יהיה הערכה מוגזמת בהקשר זה.
במסלול הנזיקי הפיצויים מחושבים באמצעות שיקולים משפטיים קרים, עבור כל נפגע בנפרד; זאת בשונה מהמסלול החוקי, שבו נקבעים סכומים אחידים כפי שקרה בוורסאי. כך, הנזק ממותו של בחור צעיר, טרגי ככל שיהיה, אינו דומה לנזק שנגרם ממותו של אב לשישה ילדים שהוא מפרנס יחיד. הפיצוי נקבע על פי הכנסתם החודשית של הנפטרים, במכפלה של שנות ההשתכרות עד הפרישה, וכן ניתנים תשלומים נוספים בגין סבל וכאב. במקרה של בעל משפחה מעריכים מה חלקו של הנפטר מסך העוגה המשפחתית. במקרה של הפצועים, הפיצויים נקבעים על פי אחוזי הנכות, היקף הפגיעה וכושר ההשתכרות, לצד עלויות הטיפול הרפואי והשינויים באורח החיים בעקבות הפגיעה.
שאלת הפיצויים קשורה בשאלת האחריות שתצטרך להתברר בוועדת החקירה שטרם קמה, כמו גם בבית המשפט במקרה של תביעת נזיקין. שורה ארוכה של גופים, ובהם המחזיקים השונים בבעלות במתחם, עמותות והקדשות, משרד הדתות והמרכז למקומות הקדושים, משטרת ישראל, הרשות המקומית ועוד – יתקוטטו זה עם זה בשאלת האשמה ויהפכו את ההכרעה למורכבת וסבוכה במיוחד. בית המשפט יאחד את כל התביעות לצורך קביעת שאלת האחריות, כדי למנוע קבלת החלטות סותרות, אבל בהמשך יהיה אפשר לפצל את התביעות השונות כדי להאיץ את התהליך.
חברי הכנסת החרדים שואפים שהמדינה לא תמתין לערכאות המשפטיות, ותעניק למשפחות פיצוי וסיוע מיידי. הצעת החוק שהוגשה בשבוע שעבר לא קבעה סכומים לפיצוי, אלא שתמונה ועדה שתקבע אותם, תהליך שגם הוא צפוי להימשך חודשים – אם ההצעה בכלל תעבור במצב הפוליטי הנוכחי. בימים האחרונים נשמעה גם התהייה שמא העיסוק בשאלת הפיצויים נועד להסיט את הדיון משאלת ועדת החקירה שחברי הכנסת החרדים הצביעו נגדה, ושעלולה למתוח ביקורת קשה נגדם ונגד ההתנהלות החרדית במקומות הקדושים.
