האיש שלנו בווהאן: מבט פנימי לעיר בה התחילה מגפת הקורונה

בשכונה הממוקמת מרחק עשר דקות מביתו של עופר דקל, מחבר "האיש שלנו בווהאן", התגלה אדם עם תסמיני קורונה בתחילת דצמבר אשתקד – לאחר שנדמה היה שווהאן, העיר שבה פרצה המגפה המאיימת על האנושות, כבר נקייה מהנגיף. מִנהלת השכונה פעלה מיד כפי שפועלים במשטרים סמכותיים. היא סגרה את הבניין של החולה החשוד, ובכניסה לבניין הוצב שומר מטעם השלטונות ונתלה שלט "אין יוצא ואין בא", עד שיתברר אם האיש אכן חולה והאם דיירי הבניין האחרים נדבקו ממנו.

באופן דומה לזה שבו סוגרים ביעילות בניין שלם, סוגרים בסין בלחיצת כפתור שכונות ורבעים, ערים וגם מדינה שלמה בעת הצורך. והסגר הוא מוחלט, בלי שום הנחות. "אין חצי בידוד. או כולם, או כלום!" (עמ' 119), כותב ביומנו דקל, ששהה בבידוד בביתו במשך שלושה חודשים. "אין דבר כזה חצי סגר" (319), הוא מוסיף בהמשך, תוך עקיצה לעבר ההחלטות המתקבלות בישראל.

דקל עורך השוואות מתבקשות בין דרך הטיפול של סין במגפה לזו של ישראל, ובהתחשב בכך שכתיבת יומנו הושלמה כשמבצע החיסונים הישראלי היה רק בחיתוליו – אין בפיו שבחים לישראל. הוא מספר כיצד בראשית המגפה הציע לפיקוד העורף להיעזר בו במתן עצות לקראת ההיערכות לבלימתה, וזאת על סמך ניסיונו המצטבר והמורגש היטב בין עמודי הספר, אך איש לא רצה לשמוע את עצותיו. בעקבות זאת החליט לפרסם מדי יום בפייסבוק את רשמיו ועצותיו לציבור הרחב, ובכך לדלג על "פקידים ממשלתיים מנותקים ולכתוב ישירות לאנשים… הצמרת המנותקת היא הבעיה" (311). לדעתו, "בישראל יש קצת בלאגן. יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה" ( 129).

דקל, שמכתיבתו ניכר כי הוא פטריוט ישראלי, כזה שאף תולה את דגל ישראל במרפסתו, מרשה לעצמו למתוח ביקורת על ישראל בנושא המגפה, אך על אחריותה של סין לפריצתה – הרבה פחות. עוקביו הרבים בחשבון הפייסבוק, שמשך אליו סקרנים רבים, הודו לו ברובם על עצותיו, אך היה גם קומץ שטען שהוא משת"ף של הסינים, ושהם אף משלמים לו כדי שיתקן במקצת את המוניטין הרעים שיצאו לסין בגלל המגפה.

"עופר סין", כפי שהוא מכונה, נמנע מלהיכנס לעימותים עם מבקריו. "אני לא סיני. אני גם לא עושה תחרות בין סין למערב. אני אוהב את סין, ויש לי גם ביקורת עליה. איזה מקום בעולם הוא מושלם?", הוא תוהה. דקל התמיד לייעץ לישראלים להסתגר בבתים, כפי שהוא ובני משפחתו עשו ("אני אומר לכל הישראלים… שאני מדבר איתם. לא מרפה. אומר ואומר ואומר. לא יודע אם הם מקשיבים לי… אבל אני לא מפסיק", 125), והמשיך בכך גם כשהיו כאלה שכתבו לו: "אל תגזים".

רודנות ומשמעת

למי שרוצה להבין כיצד הצליחה סין למגר מגפה שמדינות המערב מתקשות בינתיים להתגבר עליה אפילו בעזרת חיסונים, מומלץ לקרוא את ספרו של דקל, איש עסקים חיפאי החי בסין מאז 2007, ובעיר ווהאן כבר יותר מעשר שנים. על פי דקל, ההצלחה הסינית במיגור המגפה נובעת ממגוון סיבות: קבלת החלטות דרסטיות, פיקוח ואכיפה שאין להם אח ורע, ומשמעת עצמית של תושבי סין. "אני שמח שהסינים הם כאלה קשוחים, ולא מעגלים שום פינה… זה נראה כאילו מנצחים פה את הווירוס בזכות ההוראות הגורפות" (198), הוא כותב. מישהו אחר יקרא לזה אולי רודנות או צייתנות ופחד מפני השלטונות, שאינם מאפיינים את תושבי העולם המערבי, אך השורה התחתונה היא אפס מקרי קורונה חדשים, ועיר שממנה התחילה "המפלצת", כפי שמכנה אותה ליאם, בנו הקטן של דקל – שחזרה לחיים כשהמערב מדשדש.

בימי הסגר הגדול, הממשל בווהאן פיקח על מִנהלות השכונות בעיר, ואלה פיקחו לא רק על כך שהתושבים יימנעו מלצאת מבתיהם, אלא גם דאגו לחלק להם מזון ותרופות. "לישראלים קשה עם המילה פיקוח. הם קודם כל מפרשים אותה כעיקוב פולשני אחריהם. נכון שהממשל פה בודק מה אזרחיו עושים. עם זאת, הוא גם מפקח שדואגים להם… בימים קשים של סגר… הפרטיות אולי פחות מטרידה… מסוגיות אחרות. אני לא מזלזל. חופש, חירויות ופרטיות הם סופר־חשובים. אבל… לרוב האנשים כאן אין שום בעיה עם זה שאין להם פרטיות" (263), כותב דקל וממשיך לסנגר, אולי יתר על המידה, על המדיניות הסינית: "חייבים לצאת מהדוגמה. אין צדיקים. אין מדינות טהורות. כולם מסתירים. הסינים לא מסתירים את הפיקוח. במערב דווקא כן" (264).

חלק מהקוראים ישאלו את עצמם מן הסתם, היכן הביקורת של דקל על כך שסין הסתירה את פרוץ המגפה והתנכלה לרופאים שניסו לדווח על נגיף מסתורי המשתולל בווהאן? והיכן הביקורת על ניסיונותיה לחבל בעבודת החוקרים המבקשים להתחקות אחר מקור המגפה ופשרה? ומה עמדתו לגבי ערכות הבדיקה הסיניות מסוג ב' שהופצו בעולם וגרמו יותר נזק מתועלת? או החיסונים הסיניים הלא אמינים דיים, שלא זכו לאישור של ארגון הבריאות העולמי אך נמכרים בהמוניהם למדינות עניות?

לכל אלה דקל אינו מתייחס, למעט כמה שורות אגב בעניין ערכות הבדיקה, שדווקא מסנגרות על שלטונות סין ("הדבר האחרון שהסינים רוצים זה שיאשימו אותם גם במכירת ציוד רפואי לא תקין", 326), ואזכור אגבי אף יותר, שמעולם הוא לא ראה שבווהאן מגישים לשולחן עטלפים. אמירה זו באה לכאורה משום מקום, ודקל אינו קושר אותה, כנדרש, לטענה שמקורה של הקורונה, אולי, בעטלפים.

חיים בסרט אימה

ניכר מכתיבתו של עופר דקל שהוא אדם חיובי וטוב לב, "היודע למצוא גם בתוך האימה והקושי את האור ואת התקווה" (גב הספר), אחד שחשוב לו לעזור לזולת גם אם יספוג נאצות. ייתכן שהוא באמת ובתמים מאמין שהכול בסדר בהתנהלותה של סין במהלך המגפה, אבל אולי הוא חושש שיאונה לו רע אם יכתוב את דעתו. מכל מקום, ספרו אינו עוסק בפוליטיקה הגבוהה של הקורונה והמשטר הסיני, אלא נכתב בגובה העיניים ועוסק בפכים הקטנים, בחיי היומיום בצל המגפה ולאחריה. למשל, החלטתו שלא לפתוח את הדלת גם לאנשים מוכרים ("כמה מטורף ואכזרי ומפחיד המצב הזה", 32), צעדתו היומית בתוך הדירה וגעגועיו למשפחתו בישראל.

היומיומי הוא המיטב של היומן, החושף דווקא את צדו הטוב של האדם ברגעי האימה, ולא את הרוע שממילא נחשף דיו. כך, למשל, משמח לקרוא שעובדי מפעל הטקסטיל של דקל עומדים דום ביום השואה, גם מבלי שהם מתבקשים, וזאת מתוך הזדהות עם הבעלים.

את הפרסומים הכמעט יומיומיים בפייסבוק, שאותם הוא מכנה "גלויות מלחמה דיגיטליות" (18), השכיל דקל לעבד לספר, שהוא יומן המתאר שנה אחת של מגפת הקורונה בווהאן (מחודש ינואר 2020 ועד 1 בינואר השנה). יומן שנת המגפה שלו יזכיר בוודאי לקוראי הספרות את "יומן שנת מגפה" של דניאל דפו, שביומן המצמרר שכתב תיאר את עירו לונדון בעת מגפת הדבר של שנת 1665, שבה מתו בעיר 20 אלף איש מדי שבוע. דפו הסתגר מפני הבריות כדי לשרוד ("במשך שבועות רבים הייתי מבודד כל כך, שאם הייתי פוגש מישהו בדרך, הייתי עובר לצד השני", כתב).

כך גם נהגו דקל, אשתו ושני ילדיהם, במשך 77 ימי סגר מוחלט מטעם השלטונות, ועוד כמעט שבועיים שדקל בחר להוסיף ליתר ביטחון. במשך שלושה חודשים דקל לא פתח אפילו את החלון, שלא לדבר על הדלת. את החשש מהלא ידוע ומכך שיאזל להם המזון, הוא מתאר כחיים "שכמו נלקחו מסרט אימה" (33). על רגעי המצוקה והחרדה מפני מגפה מאיימת לא מוכרת, הוא כותב: "זיכרון שואה קולקטיבי שצרוב בראשי" (20). "כמה שנים ייקח עד שנחלים מזה?" (389), הוא שואל בהמשך ומתכוון לחרדה.

חכם סיני זקן

תוכניות מציאות מסוג "הישרדות" למיניהן הפכו לפופולריות בערוצי טלוויזיה בעולם. במקרה של ווהאן מדובר בתוכנית הישרדות שנכפתה על השורדים, שאינם מנסים לשרוד בג'ונגל או באי בודד אלא בעיר מבודדת. לפי דקל, הסגר מרצון הוא המתכון הבדוק ביותר להיאבק במגפה נוראית (בספר הוא מפרט 15 מהמלצותיו בעניין), ואין מנוס ממנו. הקרבה דרמטית נדרשת, לדעתו, מצד האנשים, הנדרשים למשמעת עצמית גם במחיר הכבד של כליאה מרצון העלולה לגרום להם לדכדוך ("70 ימים סגורים בתוך 'כלוב זהב' יכולים לפצוע… את הנשמה", 164).

בשיאה של המגפה מתקשר דקל לאחיו גילי, ד"ר לאמנות ומומחה לפילוסופיה, ומתייעץ איתו, האם "לכל הפילוסופים שאתה קורא ומלמד יש משהו שיכול לשפר לי את מצב הרוח עכשיו?" ואחיו צוחק. "שום פילוסוף לא יכול ללמד אתכם איך להתנהל טוב יותר. אתה הפכת לחכם סיני זקן" (166).

דקל מגולל את סיפור המגפה דרך עיניו של הישראלי היחיד בווהאן, זה שלא נמלט ממנה כשפרצה המגפה כמו זרים אחרים, אלא נשאר על משמרתו יחד עם אשתו ננה וילדיהם הקטנים. הוא אמנם שקל לעזוב באחת מטיסות החילוץ המעטות שהגיעו לווהאן, לאחר שהעיר נסגרה על מנעול ובריח, אך לא רצה לעזוב את אשתו, שהסינים לא אישרו לה לעזוב. "המוח צועק לי 'קח את המשפחה ותברח גם'," צפים זיכרונות השואה של בני משפחתו בראשו, אבל אז הוא מתעשת ו"מכריח את המוח שלי לנטוש את החרדה ולעלות בחזרה על הפסים" (20).

הבחירה של דקל להישאר ולהעדיף את הכתיבה על פני החרדה, הניבה ספר מעניין ברובו, וגם כבוד רב שזכה לו בעיר, שתושביה העריכו את העובדה שנשאר והפך למעין סלבריטי של קורונה. היומן שכתב בסגנון משולב – תיעודי עם נגיעות ספרותיות – מעורר אמפתיה רבה כלפי העיר וואהן ותושביה, ובעיקר כלפי הדמויות שמככבות בו: דקל, הממשיך לשמור על זהותו הישראלית גם בסין, אשתו הפרקטית ומלאת התושייה, שהחינוך הספרטני למדי שקיבלה הכין אותה היטב לימי המגפה, ילדיו הקטנים, שדקל מאיר בזרקור את תכונותיהם החיוביות ("העיר אולי נגועה בווירוס, אבל הוא לא הצליח להרוס את הסולידריות", 102), ישראלים וזרים שהוא פוגש בדרך, ואפילו האתון "לאקי" שאימץ והציל משחיטה. גם הפערים התרבותיים הגדולים בינו ובין הסינים, מתוארים בעין חומלת ולא בביקורת.

בעיני דקל אוהב האדם אין כמעט רוע בעולם, וגם אם הוא קיים, הוא בהחלט זניח. משום כך, בכתיבתו הוא מתרכז בעיקר בחיוב ובטוב. מי שחסרה לו ביקורת על סין, יצטרך כנראה לחפש אותה בספר אחר.