מערכת היחסים החמה בין ישראל למדינות המפרץ הפרסי – איחוד האמירויות, בחריין וגם מדינות אחרות מתחת לפני השטח – קרמה עור וגידים בשנה החולפת. משלחות מכאן מתקבלות שם בכבוד מלכים, ואנשי עסקים משם מגיעים בהמוניהם לביקורי גומלין גלויים לחלוטין בישראל. האמירותים מקבלים בברכה את התיירים הישראלים ומנופפים לקראתם במוצרים כחול־לבן, ואפילו טקס יום הזיכרון לשואה התקיים שם השנה – אירוע ראשון מסוגו במדינה ערבית. זה נשמע כמו אחד מסיפורי אלף לילה ולילה, שנוצרו לא הרחק משם, בבגדד; לחלופין, אלו סיפורים שמתאימים לימות המשיח היהודיים: לא רק עצם ההתלהבות של מדינות ערביות־מוסלמיות מכינון יחסים עם ישראל, אלא גם האווירה החמה של תהליך השלום הנוכחי, בניגוד בולט כל כך להסכמים הוותיקים והקרירים עם מצרים וירדן.
בתוך אווירת הפנטזיה המזרח־תיכונית הזו, או שמא מדע המדינה הבדיוני, משתלב יפה גם סיפורו של הרב ד"ר אלי עבאדי, שמונה לפני כחצי שנה לרב הראשי של יהודי האמירויות, הראשון לדובאי. שהרי יהודים היו מעורבים עמוקות בכינון היחסים בין ישראל לאמירויות, ואם יש יהודים, ברור שצריך גם רב.
האמת היא שהסיפור של הרב עבאדי דומה יותר לסיפור סינדרלה מאת האחים גרים מאשר לסיפורי שחרזדה. הוא נולד למשפחה שברחה בעור שיניה מסוריה, ממש אחרי החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל. הם נמלטו ללבנון, לוקחים איתם רק את הבגדים שלעורם ועוד כמה חפצים שאספו בזריזות למזוודה אחת. עבאדי נולד בביירות ב־1960, וכעבור עשור ברחה המשפחה גם משם, לאחר שאש"ף החל להתבסס בבירת לבנון. את שנות נעוריו עשה עבאדי במקסיקו, ומשבגר היגר לארה"ב, בנה קריירה כפולה של רב ושל רופא מערכת העיכול (גסטרואנטרולוגיה), ואז ייסד את אחת הקהילות העשירות והבולטות ביותר בעולם היהודי, בבית הכנסת אדמונד ספרא בניו־יורק.
חבר שעשה עסקים במדינות המפרץ במשך יותר משלושים שנה, הוא שחיבר אותו לאזור הזה. "בכל פעם שהגיע מישהו רציני מהאמירויות, אותו חבר היה מזמין אותי להיפגש איתו", מספר לנו הרב עבאדי, במהלך ביקור בארץ לרגל חג השבועות. "לפני כשנתיים וחצי הוא החליט לתרום ספר תורה לקהילה הקטנה בדובאי, והציע לי להצטרף אליו. נסענו לשם עם הספר, אבל רצינו להציג אותו גם לשליט האמירויות, ח'ליפה בן זאיד, האמיר של אבו־דאבי. אז יצאנו למסע נוסף לצורך הצגת ספר התורה. מאז הקהילה הייתה בקשר איתי מדי פעם. אחרי 'הסכמי אברהם' הממשלה שם ביקשה למסד את הקהילה היהודית, ולשם כך צריך מנהיג דתי, כלומר רב. הקהילה הציעה אותי, הממשלה אישרה, והנה אני כאן".
לא חששת לאבד את המעמד הבטוח והמצליח שהיה לך במנהטן?
"ראיתי בהזמנה לאמירויות סימן משמיים, שזו המשימה שאני צריך לעשות עכשיו".
המפרץ היהודי
הקהילה היהודית של איחוד האמירויות הוקמה רשמית, "במסמכי המדינה", לפני כחצי שנה. עוד לפני כן השתתף הרב עבאדי בטקסי הסכמי אברהם. "נבחרתי להיות אחד משלושת המנהיגים הדתיים המובילים של האמירויות, יחד עם האימאם ונציג האפיפיור", הוא מספר. "שלושתנו היינו גם נציגי דתות אברהם בכל טקסי ההסכמים, ובכלל בטקסים הרשמיים של האמירויות. לאחרונה השתתפנו יחד בטקס המג'לס, הפתיחה של הרמדאן, בערב הראשון של החודש". הוא עדיין לא התחייב סופית לתפקיד, ובינתיים לדבריו הוא עושה את עבודתו בהתנדבות: "אני רוצה לדאוג שאופייה של הקהילה יובטח, שיהיו לה רציפות ועתיד".
"היהודי הוותיק ביותר בקהילת האמירויות נמצא שם ארבעים שנה, והוא כיום בן 42, כלומר הגיע למקום עם הוריו כילד", אומר עבאדי. בערב הסעודית, לדבריו, יש כמה מאות יהודים, "אבל אין להם שום אפשרות לחיות חיים יהודיים, כי החוק הרשמי אוסר על קיומה של כל דת מלבד האסלאם"
נציין כי לצד הרב עבאדי פועל באמירויות גם הרב לוי דוכמן מחסידות חב"ד. עבאדי עצמו הוא לא רק הרב של קהילת איחוד האמירויות, אלא של כל מדינות המפרץ (הוא מקפיד לכנותו "המפרץ הערבי", ולא כמקובל אצלנו ואצל האיראנים, "הפרסי"). ממשכנו בדובאי הוא חולש גם על קהילות יהודי בחריין, קטאר, עומאן, כוויית וערב הסעודית, החברות בארגון־הגג "אגודת הקהילות היהודיות במפרץ". כמעט בכל שש המדינות הללו מדובר בקהילות חדשות; החברים בהן הם יהודים שבאו לעשות עסקים במפרץ, וזקוקים – או לפחות מישהו מאמין שהם זקוקים – לחיי קהילה ולשירותי דת יהודיים.
"היהודי הוותיק ביותר בקהילת האמירויות נמצא שם בסך הכול ארבעים שנה. הוא הגיע למקום עם הוריו כילד, וכיום הוא בן 42", אומר עבאדי. להערכתו, בכל שש המדינות יש כאלף תושבי קבע יהודים, "אם כי רק כמאתיים מהם מזדהים כך בגלוי. בערב הסעודית למשל יש כמה מאות יהודים, אבל אין להם כרגע שום אפשרות לנהל חיים יהודיים, כי החוק הרשמי במדינה אוסר על קיומה של כל דת מלבד האסלאם".
בכוויית, בין עיראק לסעודיה, הייתה במשך שנים רבות קהילה יהודית קטנה, מעין שלוחה של הקהילה הגדולה שבעיראק. בקטאר ובעומאן לא היו קהילות יהודיות בעבר, וכיום חיים בהן כמה עשרות יהודים בלבד. בבחריין, מנגד, פועלת קהילה יהודית בעלת היסטוריה של 140 שנה לפחות, וכיום היא מונה כמאה חברים. הקהילה צמחה כנראה מסוחרים יהודים שעצרו במדינות המפרץ בעת שהיו בדרכם מעיראק לסין ולהודו. "בבחריין יש גם כמה צאצאים ליהודים מאיראן שעשו מסלול דומה".
כל המדינות האלה מכירות בקהילות היהודיות שבהן?
"לאו דווקא. אנסח זאת כך: אגודת הקהילות מכירה בקהילות הללו. האמירויות ובחריין, במקביל להכרתן בישראל, גם הכירו באופן רשמי בקהילות היהודיות שלהן. שאר המדינות שומרות על שקט: הן לא מכירות באופן רשמי בקהילות האלה, וגם לא מתנגדות רשמית לקיומן. המשמעות היא הכרה דה פקטו. בסעודיה זה מסובך במיוחד, בגלל המגבלה החוקית שקיימת שם על דתות שאינן אסלאם".
אתה חותר לכך שכל הקהילות האלה יקבלו מעמד רשמי, או שאתה מסתפק בדאגה ליכולת לקיים חיים יהודיים בפועל?
"בסופו של דבר אנחנו רוצים שהן יקבלו הכרה רשמית, אבל ברור שזה ייקח זמן".
העובדה שקיבלת רישיון לפעול כרב בכל הקהילות האלה אינה מעין הכרה רשמית?
"לפעמים זו הכרה פסיבית. לא קיבלנו יחס עוין מאף אחת מהמדינות. גם אין שם ניסיונות לפגוע בקהילות, כי ההגנה על כל האזרחים חשובה לממשלות, והן פועלות לממש אותה. כך זה לפחות באמירויות, ואני מניח שזה המצב גם בשאר הקהילות".
יש לי רושם שאתה לא רק מניח, אלא יודע.
"בוא נאמר שיש דברים שאני לא יכול לאשר באופן רשמי בשיחה הזו", אומר עבאדי. בקהילות מהסוג הזה, מתברר, הרב חייב להיות גם דיפלומט, וללכת בין הטיפות בלי להירטב.
בין משיחיות לאינטרסים
לכאורה, התפקיד שלו דומה לתפקידו של רב בכל מקום אחר בעולם. "אני צריך להבטיח שכל חבר קהילה שמעוניין בכך יקבל חינוך יהודי, ידע יהודי, אוכל כשר, מצה לפסח, קריאת מגילה בפורים. צריך לערוך חגיגות בר מצווה ובת מצווה, חתונות וטקסי קבורה, ולתת את כל שאר השירותים הדתיים והרוחניים שמקובלים בכל קהילה יהודית".
אבל בפועל, ברור שמשימותיו באמירויות שונות ממה שהכיר בקהילת ספרא. "אם אתה רוצה אוכל כשר במנהטן, אתה פשוט הולך לסופרמרקט הסמוך. אם אתה רוצה סידור, תלך לחנות היודאיקה הקרובה. בשביל מניין צריך רק לנקוש על דלתות. באמירויות אתה חייב היום לבנות את הכול מאפס. אתה צריך ליצור את הכלים שיספקו לך אוכל כשר, או שיאפשרו לך להדפיס או לייבא סידור. ומניין – לפעמים צריך להסביר לאנשים מה זה בכלל".
אז התחלתם כבר ליצור את הכלים?
"בוודאי. יש לנו כבר שלוש מסעדות כשרות ושלוש חברות קייטרינג. שחיטת עופות כבר קיימת כאן, אבל שחיטת בקר עדיין לא, ואת הבשר הזה אנחנו צריכים לייבא. בהדרגה אנחנו מתחילים לפתח חיים עצמאיים מלאים של הקהילה".
"ביקרתי בבחריין והתקבלתי שם יפה מאוד, אבל בעומאן עוד לא ביקרתי. הקושי העיקרי הוא לגרום ליהודים להתאחד. הם צריכים לבדוק אם הקהילה תתנהג לפי המסורות שהם מכירים. אנשים עדיין בודקים: האם החברים שלי יהיו שם, או לא?"
יש הבדלי אופי בין הקהילות עצמן?
"כן. בחריין היא היחידה שיש בה קהילה ילידית, אבל לא יותר מעשרים אנשים. באמירויות חיים אנשי עסקים יהודים מכל העולם – מאסיה, מאפריקה, מאירופה, מצפון אמריקה וגם מישראל – עם הרבה סוגי מנטליות והרבה מנהגים ומסורות שונות. אתה צריך לאחד אותם לקהילה אחת, וזה האתגר הכי גדול".
איך עושים את זה?
"אנחנו משתדלים לרצות את כולם. יצרנו תפילה שיש בה פיוטים ומנגינות מכל המסורות. כשהקהילה תגדל, המוסדות בוודאי יתפצלו.
"הקושי העיקרי, תאמין או לא, הוא לגרום ליהודים להתאחד. מישהו אמר לי שאם הייתי פותח באמירויות קהילה למוסלמים, הם פשוט היו באים. היהודים צריכים לבדוק אם הקהילה תתנהג לפי המסורות שהם מכירים".
אם אלה בעיקר אנשי עסקים שבכלל לא רגילים לחיים יהודיים, למה אכפת להם באיזו מסורת פועלת הקהילה?
"אנשים עדיין בודקים: האם החברים שלי יהיו שם, או לא? כשאני מנסה למשל להסביר לאמירותים מה זה אוכל כשר, אני צריך להסביר להם גם על הבדלי הכשרויות".
איך מתייחסים אליך הגורמים הערביים־מוסלמיים שמולם אתה צריך לעבוד?
"תודה לאל, התקבלתי בחברה האמירותית בכבוד ובידידות. גם הממשלה והפקידים שלה קיבלו אותי בכבוד רב, הם רואים בי שגריר של העולם היהודי הרחב. בתחום הזה אין לי בכלל אתגרים, רק דלתות פתוחות ויחס חם".
זה נכון גם לגבי המדינות האחרות?
"בהחלט, אם כי לא ביקרתי עדיין בכולן. ביקרתי בבחריין, וגם שם התקבלתי יפה מאוד. בגלל הקורונה לא הספקתי עדיין לבקר בעומאן ובמקומות נוספים, אבל אעשה זאת בקרוב".
מה ההסבר שלך ליחס החם של האמירויות ושאר מדינות המפרץ לישראל וליהודים?
"בתור רב אני יכול לומר שאולי אנחנו חיים בעידן משיחי, או קדם־משיחי. בעידן כזה אמורים להיות לנו כמה קשיים: כוחות הרשע ינסו למנוע מאיתנו לחיות בשלום, אבל מצד שני כוחות הטוב יהיו גם הם חזקים. אני חושב שאנחנו רואים את זה ממש בעינינו. עמים שלא היו מעולם ידידינו הופכים לכאלה, ולעומת זאת ידידים שלנו הופכים לאויבים.
"בתור צופה בהיסטוריה ובמציאות, אני יכול לומר שהאמירותים והאחרים הבינו שהנרטיב הישן, ששלט בעולם הערבי ב־73 השנים האחרונות, הוא שקרי. הם מרגישים שהם 'נחטפו' על ידיו, והפסידו הרבה בגלל זה. הם הפסידו אפשרות ליחסים עם מעצמה טכנולוגית וכלכלית. עכשיו הם אימצו נרטיב חדש, שמבין שזה לא הסיפור, ושהיחס של הפלסטינים כלפי ישראל לא יכול להכתיב את היחס שלהם. הם אומרים בגלוי: יש לנו מדינה משלנו, ואנחנו צריכים לעשות מה שטוב בשבילנו.
"הדבר השני, ברמה היותר דתית, הוא ההבנה שהעולם הזה שייך לכולנו. כולנו בניו של אותו הא־ל; כולנו אחים ובני דודים של כל האחרים, ולכן מוטל עלינו לקבל זה את זה, לחיות ולתת לחיות, מתוך כבוד הדדי בין כל הדתות והתרבויות".
מה חולל את שינוי הנרטיב?
"אני חושב שהם ראו שאחרי כל כך הרבה שנים הסכסוך עוד לא נפתר מפני שצד אחד מתקשה לפתור אותו. הם הבינו שישראל ניסתה להגיע לשלום הרבה פעמים. לא שהם מסכימים עם כל דבר שישראל עשתה, אבל ניכר שהצד השני לא באמת מוכן להגיע לפיוס. הפלסטינים סירבו להרבה הצעות, והשתמשו בטרור. לכן האמירותים הבינו שזה נרטיב שקרי.
"זה קשור גם להולדתה של המדינה הזו. המייסד, שייח' זאיד בן סולטן זכרו לברכה, הקים אותה בשנות השבעים של המאה הקודמת כאיחוד של תשע אמירויות משפחתיות קטנות. בינתיים בחריין וקטאר פרשו מהאיחוד, ונותרו שבע אמירויות שהיה צריך לגשר על ההבדלים והאינטרסים שלהן כדי ליצור מדינה אחת; משהו כמו האופי של ארה"ב, שמאזן בין הסמכויות של המדינות לבין הסמכות הפדרלית. זה דורש הרבה רצון טוב, והבנה שעם כל הקושי להתגבר על מחלוקות ואינטרסים, ביחד יותר טוב מלחוד. הם הבינו את זה לגבי עצמם, וחושבים שאין סיבה לא לנקוט אותה גישה גם ביחס לישראל".
"המייסד, שייח' זאיד בן סולטן זכרו לברכה, הקים את איחוד האמירויות בשנות השבעים של המאה הקודמת כאיחוד של תשע אמירויות משפחתיות קטנות. זה דורש הרבה רצון טוב, והבנה שיחד יותר טוב מלחוד. הם הבינו את זה לגבי עצמם, וחושבים שאין סיבה לא לנקוט אותה גישה גם ביחס לישראל"
האם היה מאמץ יהודי לשכנע את הנהגת האמירויות לקבל את ישראל, או שהיא הגיעה לכך בעצמה?
"אנשים פרטיים ומשלחות יהודיות מקדמים כבר במשך שנים מאמץ להבנה. יש המון טכנולוגיות שנסחרות כבר תקופה ארוכה בין ישראל לאמירויות, וזה דבר ידוע; עכשיו זה רק קיבל מעמד רשמי. ואל תשכח שמעולם לא הייתה מלחמה בין שתי המדינות. לכן הם לא קוראים לזה שלום, אלא נורמליזציה: הנורמה האנושית היא לחיות ביחסים טובים, ועכשיו הנורמה הזו קיבלה ביטוי רשמי".
למה כל זה קרה דווקא בשנה האחרונה?
"אני לא יכול לדבר בשמם".
ברור. אבל אני מבין שיש לך יחסים מאוד קרובים איתם.
"אומר כך לא בתור הדובר שלהם, אלא כפרשן שמתבונן בהם: תמיד צריך את הזרז הנכון, המצב הנכון, כדי שדברים יקרו. מנהיג של מדינה לא מתעורר יום אחד ואומר: אה, היום אעשה שלום עם האויב שלי. חייב להיות לזה רקע, בדרך כלל של נסיבות רבות".
אז מה הזרזים שהשפיעו כאן?
"כלכלה, מדע, תרבות, כל מה שהם מבינים שהם יכולים להרוויח מקשר עם ישראל. גם הפעולה הטובה של הנשיא טראמפ והצוות שלו שירתה כסנדק של התהליך הזה. לחבר דברים ביחד, לפקוח עיניים, להביא את הטיעונים הנכונים בפניהם. כל הדברים האלה".
ממשל טראמפ גם הבטיח להם תמורה כלכלית?
"לא ידוע לי על תמורה במזומן, אבל אני יכול לומר שהוצעה להם תמיכה במצבי הצורך, לעוצמה משותפת", אומר הרב עבאדי, ואולי מתוך גישה דיפלומטית הוא נמנע מלהזכיר במפורש את האויב האיראני המשותף.
מסורת מעל דמוקרטיה
בארה"ב עבאדי ידוע כתומך מובהק של ממשל טראמפ והמפלגה הרפובליקנית. הוא גם ידיד אישי של ג'ארד קושנר, חתנו של טראמפ ואדריכל הסכמי אברהם. כשאני שואל אותו אם הוא חושש שממשל ביידן עלול למסמס את התהליך, הוא עונה בכנות: "אני אכן מודאג שממשל ביידן יחזור לנרטיב הישן, שהוכח כבר ככשלון. והם יחזרו לאמירות הישנות (שהפלסטינים הם לב הסכסוך, י"ש). יחד עם זה, בין הפרשנים יש שתי גישות: יש אנשים שחושבים שבגלל ממשל ביידן התהליך הזה יואט, ויש גם גישה שאומרת ההפך: ממשל ביידן מתכוון לעמעם את המחויבות שלו למדינות המפרץ, ולכן תהליך ההתקרבות לישראל דווקא יואץ".
באיזה תרחיש אתה מאמין?
"אני לא יודע, אבל אני מאמין, או מקווה, שהוא אכן יואץ. זה התסריט שנכון שיקרה".
תאר לי את המשטר באמירויות.
"זה משטר נדיב. הם משתמשים בכל החוקים שלהם כדי להקל ולהנעים על חייהם של אנשים. הם מכבדים שונות דתית, מכבדים את הפרט. זה כמו לחיות במערב אבל בתנאים משופרים, כי אתה חי במדינה שעדיין יש לה ערכים של מסורת, של משפחה, של קדושת החיים והרכוש. מצרפים את המודרנה לערכי המסורת, ובכך יוצרים את הסביבה הטובה ביותר לחיים. אנחנו רואים את אירופה וארה"ב ששוקעות בערכים ליברליים קיצוניים, ותודה לאל שזה לא קורה כאן. יש לנו טכנולוגיה מתקדמת, השקפת עולם ליברלית במובן של חופש ההתכנסות והביטוי, וגם ערכי משפחה ומסורת".
אבל זאת לא ממש דמוקרטיה מערבית, נכון?
"לא. דמוקרטיה איננה תרופה שמתאימה לכולם. וינסטון צ'רצ'יל אמר שדמוקרטיה היא המשטר הפחות גרוע מכל המשטרים. לצערנו, בעולם המערבי המילה דמוקרטיה הפכה לדת. לדמוקרטיה יש גם הרבה חסרונות. אנחנו רואים את ההרס העצמי באירופה, ועכשיו ההרס העצמי מגיע גם לארה"ב, ולמרבה הצער גם לישראל. בשאלה מהו המשטר הנכון ביותר, כל חברה צריכה למצוא לעצמה את האיזונים הנכונים. איחוד האמירויות מקיימת משטר מלוכני. יש גם אספת נבחרים, שבחלקה נבחרת בידי העם. הצרכים של כל האזרחים והתושבים מובאים בחשבון (יש לציין שרק כשביעית מתושבי איחוד האמירויות הם אזרחי המדינה והשאר הם בעיקר עובדים זרים, י"ש), וממה ששמעתי וראיתי אנשים חיים פה בשמחה ושמחים בחלקם".
אם יש חופש ביטוי, יש גם זכויות שוות לנשים?
"יש כאן כמה שרות, ונשים מחזיקות גם בתפקידים בכירים מאוד במגזר הפרטי. כך שאני לא רואה הבדלים ביניהן ובין הגברים. יחד עם זה, כמו שאמרתי קודם, הליברליזם הקיצוני של עליית חשיבות הפרט היא גם לטעמי ולא רק לטעמם טעות חמורה של המערב, שכבר מביאה לתוצאות לא טובות. צריך שיהיה כבוד למשפחה, כבוד לחברה ולמסורת שלה. צריך לראות בזכויות של החברה משהו חשוב יותר מזכויות הפרט. ישראל גם כן סובלת מהמחלות האלה. חלקים מהחברה התמסרו לגמרי לצד הזה. אני מאוד מקווה שזה לא יפוצץ את ישראל עצמה".
"משפחתי גרה בחלב ממש ליד בית הכנסת, ואחרי שהם ראו שהוא הוצת הוריי החליטו לברוח מיד. הם יצאו מהדלת האחורית של הבית, ולקחו איתם רק מזוודה קטנה אחת, של החפצים שהצליחו לאסוף במהירות. הם עזבו את כל הרהיטים והרכוש, ואפילו תמונה אחת לא נשארה"
הסכסוך הערבי־יהודי התפרץ שוב בשבועות האחרונים בין ישראל לחמאס בעזה ובין ערבים ליהודים בישראל עצמה. איך אנשי המשטר האמירתי רואים את העימותים האלה?
"אף אחד לא רוצה לראות מהומות ומלחמה, ולא משנה מה הסיבה. לכן יש כאן קריאה להרגעה, להפסקת אש, להפסקת ההסלמה. השאלה היא למי הקריאה ממוענת, ואיך. לפעמים תמונה אחת שווה אלף מילים, ולפעמים תמונה דווקא לא מייצגת את המציאות, או שהיא מגזימה היבט אחד של המציאות ויוצרת תגובות רגשיות מעוותות. אנחנו צריכים להבין מה הבעיה ואיך צריכים להגיב עליה, ולהסיק אם התגובה מוצדקת או שגויה, ואולי אפילו שקרית ושלילית. לצערי, התקשורת והרשתות החברתיות לפעמים מפיצות שקרים לטובתן ולטובת השקפת העולם שלהן. כך שאנחנו צריכים להתמקד במבחן התוצאה, לאן כל זה יילך".
התמונות מעזה יקשו על המשטר באמירויות להמשיך בתהליך כינון היחסים עם ישראל?
"לא. יש הרבה דברים שמדינות לא מסכימות עליהן, וזה לא חייב להפריע ליחסים. באמירויות רואים את ישראל כמדינה מובילה בעולם, וייתכן שלא יסכימו עם ישראל בהרבה דברים, אבל זו לא סיבה לפגוע ביחסים ההדדיים. במקום שהם מסכימים הם יפעלו במשותף עם ישראל, ובמקום שלא, אולי יבטאו את המחלוקת".
בריאיון, שנערך לפני הפסקת האש בתום מבצע שומר החומות, מתאר הרב עבאדי את התגובות ששמע בקרב מנהיגי האמירויות למבצע המתחולל. "לא ראיתי ביטויי גינוי לישראל", הוא מעיד. "היו קריאות להפסקת אש מכל הצדדים, והדבר האחרון שראיתי אתמול היה קריאה להקפיא השקעות בעזה עצמה אם חמאס ימשיך לירות רקטות. כך שיש דברים שהם מסכימים בהם עם ישראל ויש שלא, וגם יש דברים שהם לא מסכימים עם עזה".
ואיך אתה רואה את ההתרחשויות?
"במבט אישי, ברור שעצוב לראות כל בן אנוש שנהרג. מצער לראות את ההרג, הנזק וההרס בכל הצדדים. מצד שני, מדינה שצריכה להגן על עצמה ועל אזרחיה, וצריכה להפסיק את המהומות נגד אזרחיה. יש צד אחד שרוצה בשלום, וצד אחר שלא רוצה בשלום. אין שום תירוץ לפתוח בהרג בגלל סכסוך מדיני. בעבר מדינות שלא הסכימו נלחמו ביניהן, עד שצד אחד נכנע. למרבה הצער, במלחמה מול טרור אין אפשרות של ניצחון והפסד ברורים. זה צריך להיות תלוי ברצון המנהיגים להבין שדי לנו מהמלחמה – שצריך לעשות דברים למען האוכלוסייה שלנו. וזה לא קיים בעזה".
אתה חושש שהאמירויות עלולות להיפגע בגלל שיתוף הפעולה עם ישראל במצב הנוכחי?
"זה בהחלט אתגר. המנהיגים ביטאו את דעתם כלפי המצב, כמו שכל מדינה עושה כלפי בני בריתה. אבל אני לא חושב שהמלחמה תשפיע על היחס לישראל".
כתר במנוסה
מקור משפחתו של עבאדי בעיר חלב שבסוריה – הקהילה היהודית העתיקה, העשירה ובעלת המעמד, שכונתה במקורות היהודיים קהילת ארם צובא. שם גם נשמר התנ"ך המיוחד המכונה "כתר ארם צובא", שמקורו במאה העשירית והוא נחשב לכתב היד השלם הקדום ביותר של התנ"ך, בין כתבי היד המוכרים לנו כיום. החוקרים רואים בו גם את כתב היד המדויק ביותר, שנוספו בו רכיבי המסורה הטברנית של משפחת הנקדנים בן אשר מטבריה. לפי המסורת, זהו כתב היד שראה הרמב"ם בזמן שבתו במצרים (הספר הועבר לסוריה רק בתקופה מאוחרת יותר), ועליו סמך את ספר התורה שכתב בעצמו.
ב־30 בנובמבר 1947, ממש למחרת החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות שפירושה היה בין השאר הכרה בזכותם של היהודים להקים להם מדינה לפחות בחלק מארץ ישראל, פתחו הערבים בחלב בפרעות נגד הקהילה היהודית. 75 יהודים נרצחו, מאות נפצעו, עשרות בתים נהרסו והקהילה התפזרה לכל עבר. גם "הכתר" כבר לא נראה עוד בשלמותו. מעט יותר ממחצית מדפיו הגיעו לארץ כעבור כמה שנים, בדרך לא דרך, אבל רוב דפי התורה כבר לא היו שם, ושמועות שונות הילכו על נסיבות היעלמותם. גם משפחת עבאדי התחילה באותו יום את מסע התלאות שלה. "משפחתי גרה ממש ליד בית הכנסת, ואחרי שהם ראו שהוא הוצת הוריי החליטו לברוח מיד", מספר הרב עבאדי. "הם יצאו מהדלת האחורית של הבית, ולקחו איתם רק מזוודה קטנה אחת, של החפצים שהצליחו לאסוף במהירות בדקות המעטות שהיו להם. הם עזבו את כל הרהיטים והרכוש, ואפילו תמונה אחת לא נשארה לנו מכל החיים של המשפחה שם. מחלב הם יצאו ללבנון, שנשלטה בידי הצרפתים, והיה אפשר להניח שתהיה בטוחה יותר".
הוא כבר נולד בביירות, בסוף 1960. "בהתחלה זה היה נחמד. השתדלנו לא לחבוש כיפות ברחוב, אבל כולם ידעו שאנחנו יהודים. חיינו שם עד שערפאת הגיע ללבנון, אחרי ספטמבר השחור, ב־1970. אז חששנו שהמהומות נגד היהודים יחזרו. ידענו שאם הפלסטינים הגיעו ללבנון, גם לבנון תיכנס למלחמת אזרחים. וכך היה. אז שוב לקחנו את החפצים שלנו וברחנו, יחד עם רוב הקהילה היהודית".
מלבד ערפאת וחבורת אש"ף, הוא אומר, זירזה את העזיבה תמונתו של אביו, לצד שניים מרבני בית הדין של הקהילה המקומית, שהוצגה במודעה ברחוב תחת הכותרת "סוכנים ציונים". "אז היה ברור שכדאי לנו להסתלק מהר. לא יכולנו לעזוב באופן מסודר כי היינו פליטים, ללא תעודות. אבל אחי שחי במקסיקו, ועוד כמה אחיות של אבי שחיו שם, דאגו להביא אותנו אליהם. חייתי שם מ־1971 עד 1979, וכשסיימתי בגרות עברתי לארה"ב".
הפליט הסורי בלבנון, שהפך לפליט לבנוני במקסיקו, היה שאפתן, ובזכות התכונה הזאת הגיע לאן שהגיע. "התחלתי ללמוד בישיבה יוניברסיטי בניו־יורק. יש לי סמיכה לרבנות ותואר שני בפילוסופיה יהודית, וגם למדתי רפואה. התחתנתי, נולדו לי ילדים. הכול בסדר". על כישוריו הדיפלומטיים בתפקידו כיום תעיד בין השאר העובדה שהוא דובר שבע שפות, ו"מסתדר" בעוד שתיים: "אני מדבר ערבית, אנגלית, עברית, צרפתית וספרדית, מבין לא רע איטלקית ופורטוגזית, ויכול להסתדר קצת ביידיש ולערוך בדיקה רפואית ברוסית".
הוא עדיין עובד כרופא, ולמעשה מעולם לא נטש את המקצוע. "במקביל לכל תפקידיי הרבניים המשכתי לעבוד בבית החולים", הוא אומר, וגם באמירויות הוא מתכוון להמשיך לעבוד. "אני רק מחכה לתיקוף הרשיונות הרפואיים שלי. זה לא יהיה כמובן במשרה מלאה, אבל כך עשיתי תמיד. אהיה רב הקהילה היהודית, ובמקביל אעבוד כרופא מערכת העיכול בבית חולים באמירויות, לטובת כלל תושבי המדינה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
