שתיקת המדבר: סיפורם של שושנה הר ציון ובן זוגה

דממה. הכול דומם. הסלעים, הנחל, המדבר. תחת גל אבנים הם טמונים, שקטים וחולמים.

השנה היא 1954, ומדינה צעירה קמה ועולה מתוך המלחמה. "עודד, עוד שבוע אני מתגייסת ועדיין לא טיילנו יחד במדבר. יש לי רעיון נפלא למסע חלומי, ואצא אליו רק איתך!" "שושנה אהובתי, אני איתך בכל אשר תלכי".

"אתם ממש משוגעים! לצעוד מכאן, מעין גדי ועד ירושלים? אתם הרי יודעים כי את המדבר חוצה גבול ומעבר לו אויב מחכה. והדרך? היא ארוכה וקשה עד מאוד גם בלי אלו. טוב, לשכנע אתכם לא נצליח, אתם הרי מחפשים תמיד את הפסגות הלא מושגות, את השבילים הבלתי ידועים. ממש כמו אחיך הגדול מאיר. הנה הביטו במפה, ראו את הנחל האדיר הזה. הוא יוביל אתכם אל יעדכם".

בבוקר יום חמישי ה־23 בדצמבר 1954 יצאו שושנה הר־ציון ובן זוגה עודד ווגמיסטר בני ה־18 אל מסעם. היה זה ערב נר רביעי של חנוכה ובנחל חושך גדול הלך והתקרב. הולכים השניים באפיקו של נחל ערוגות אשר נקרא כאן ואדי אל־ע'ר – "הנחל המוליך שולל". הם אינם יודעים כי מעליהם כבר אורבים להם מבקשי נפשם. רועי צאן משבט אל־רשאידה מבחינים בהם ומזעיקים את בני שבטם אל־שני הזרים. לפתע יריות, השניים תופסים מחסה ומתחילים להשיב אש, אך גורלם כבר נחרץ. בתחילה נפגע עודד ומיד לאחריו נפגעת שושנה פצעי מוות. הרוצחים מתקרבים ובכוחות אחרונים משליכה שושנה לעברם רימון יד בטרם תמה האגדה. הרוצחים שודדים את רכושם וטומנים את הגופות תחת גל אבנים באפיק הנחל.

חולפים הימים, ואין שום סימן מזוג המטיילים. חיפושים נרחבים מתחילים בכל מרחבי המדבר. שמועות אשר מתחילות לרוץ בין שבטי הבדואים במרחב מספרות כי הגרוע מכול התרחש. כמעט חודשיים לאחר הרצח מאתרים בדואים ישראלים את מקום הרצח, ושושנה ועודד נאספים לקבר ישראל.

"שושנה נרצחה ולא נרגעתי. כל הימים לא נרגעתי. (…) מחשבה אחת הציקה לי כל הימים. אתה דואג כל הזמן שרוצחים יבואו על עונשם ולרצח אחותך אין גמול".

מאיר הר־ציון, אחיה של שושנה ז"ל – סייר ולוחם אגדי, מחליט לנקום. שבעה חברים לנשק נאספים יחדיו, כמעט שלושה חודשים לאחר הרצח הנורא ויוצאים אל המדבר. מצוידים בנשק וברכב צבאי פושטים השבעה על שטחי שבט הרוצחים. לאחר שמצאו מקבץ אוהלים, נשבים ארבעה צעירים. מאוהל אחר נמלטים שניים ואחד נורה ונהרג. איש זקן נוסף נלקח גם. ובוואדי סמוך הורג מאיר הר־ציון את הארבעה ושולח את הזקן כדי שיספר.

דממה. הכול דומם. הסלעים, הנחל, המדבר. 53 שנים אחרי, וכאן סביב לוח זיכרון קבוע בסלעי הנחל עומדים בני משפחתה של שושנה. ובמקום שבו נשמעו יריות הרצח, רוח טובה חולפת עתה בנחל, ושפתיים לוחשות בשקט שיר אשר כתב אח לאחות שהייתה ואיננה עוד.

שיר על שושנה \\ מאיר הר־ציון

נָדַם הַמִּדְבָּר ושָׁקַט בֵּין צוּקָיו

שִׁבְרוֹ שֶׁל הָהָר הָרוֹעֵם,

אֶנקת הָאוֹחִים כְּבָר פָּשְׁטָה בַּמֶּרְחָב

וִילֵל הַתַּנִּים יַעֲנֵם.

כְּבָר הַלַּיִל עָטַף אָהֳלֵי קֵידָר,

עוֹמְמוֹת הַמְּדוּרוֹת בַּפְּתָחִים;

נִרְדְּמו שׁוֹכְנֵיהֶם, הֵן הַכֹּל כְּבָר נִגְמַר,

כְּבָר סִיְּמוּ מְלַאכְתָּם הָרוֹצְחִים.

וּבַגַּיְא הָאָפֵל, בְּפִנָּה חֲשׁוּכָה,

בְּתוֹךְ גַּל אֲבָנִים דּוֹמֵם,

שָׁם טְמוּנָה אַתְּ, יַלְדָּהּ, שָׁם מָצָאת מְנוּחָה

וְשָׁקֵט מַבָּטֵךְ וְחוֹלֵם… 

שָׁקֵט מַבָּטֵךְ, יַעַן כִּי אַתְּ

לֹא יָדַעְתָּ הַמַּבָּט הָאַחֵר.

הָאוֹיֵב הוּא אָדָם, הֲרֵי כָּכָה אָמַרְתְּ,

כָּכָה, פָּשׁוּט, לֹא יוֹתֵר…