גלעד שליט ודוד מידן עשו להם מנהג. מדי שנה ב־18 באוקטובר, יום חזרתו של שליט לישראל משבי חמאס, הם יושבים לארוחת צהריים ובה מעדכנים ומתעדכנים זה על חייו זה. בין מפגש למפגש, המשחרר מקפיד לאפשר למשוחרר לשמור על פרטיות. "בכל השנה אני לא מפריע לו, שהחיים שלו ייבנו. השנה זה לא יצא כי הייתי בחו"ל, אבל דיברנו בטלפון", מספר מידן, מי שהיה ממונה על הטיפול בסוגיית שליט מטעם ראש הממשלה, בראיון שאנחנו מקיימים בביתו שבאזור המרכז.
שבע שנים חלפו מאז העסקה המפורסמת, והוויכוח על אודותיה לא נפסק עד היום. מידן, המתווך שרקם אותה, שלם לחלוטין עם מעשה ידיו. "העסקה הזו היא עסקת כורח. לא הייתה ברירה אחרת. אתה לא עושה עסקאות מתוך כיף. צריך להגיד שמשום שהמודיעין נכשל באופן מוחלט, לא הייתה שום אופציה אחרת. אחרי חמש שנים לא ידעו איפה הוא יושב, לא ידעו מה מצבו, לא ידעו מי מחזיק בו, לא ידעו כלום. אין לך אפשרות למבצע. אז נשארו שתי אופציות: להחליט שאתה נוטש אותו, נותן לו בעצם למות בלי להכריז על זה. ויש מקרה שכולנו לוקחים עלינו, רון ארד. או שאתה נכנס למשא ומתן ומנסה לשלם את המחיר הכי פחות נורא, וכל מחיר הוא מחיר גבוה, שלא יהיה שום ספק בזה. ההחלטה של ראש הממשלה נתניהו ללכת למשא ומתן הייתה נכונה בעיניי. בדיעבד טוב שהייתה עסקה. זה רגע גדול בחברה הישראלית, רגע של סולידריות".
אבל המחיר היה כבד.
"לגבי המחירים יש גורם אחד שיכול להגיד לך מה בעצם קרה עם המשוחררים, וזה שב"כ. אם תבדוק את הנתונים תגלה שרוב המשוחררים לא חזרו לטרור. יש מקרה אחד שאין חולק עליו וזה ברוך מזרחי, שמשוחרר הרג אותו (ניצב־משנה ברוך מזרחי, שנרצח בערב ליל הסדר 2014. משוחררים נוספים של העסקה יזמו, ניהלו ותכננו פיגועים רצחניים נוספים; א"כ וי"ה). הוא היה אחד הזוטרים בעסקה. יש עוד כמה מקרים, בשוליים. שב"כ אמר שיוכל להכיל את זה, והוא צדק ועמד בזה. נכון שפה ושם יש מקרים ואדם אחד שמת זה עולם ומלואו, אבל זו החלטת ממשלה וראש ממשלה שאני הייתי צריך לתרגם למעשה, ואני חושב שטוב שעשינו את זה. זו הייתה אז דעתי, והיא לא השתנתה עד היום".
אחרי הכל אתה עדיין חושב שזו הייתה ההחלטה הנכונה.
"כן, אני חושב שכן".
מידן שומר על שפה מדודה. הוא לא שופך סופרלטיבים וסיסמאות בנוסח 'הצלנו את החייל מהרע מכול' או 'ראש הממשלה נהג באומץ'. האיפוק הזה מאפיין את גישתו הכללית לסוגיות המובאות לפתחו עוד משנותיו הארוכות כסוכן מוסד, דרך ניהול אגף תבל של הארגון ועד לעבודה הצמודה במשך כמה שנים עם בנימין נתניהו במסגרת תפקידו במוסד וכשליחו בסוגיית שליט. "ההסתכלות שלי על דברים", אומר מידן, "היא לא לשפוט מה הקהילה הבינלאומית אומרת אלא מה האינטרס שלנו. לא מה האירופי אומר לי, במה הוא כועס עליי ובמה הוא מחמיא לי. אני לא בא ממקום אידיאולוגי. אני אדם מעשי יותר מכל אידיאולוג, ובא ממקום מעשי", הוא מעיד על עצמו לאורך השיחה יותר מפעם אחת.
בתוך חמשת העשורים של חייו הבוגרים יש בכל זאת שני ציוני דרך, האחד חיובי והאחר שלילי, שהותירו עליו חותם בל יימחה. בשניהם משחקת מצרים תפקיד מרכזי. האחד הוא מלחמת יום הכיפורים, שפרצה חודשיים לאחר שהתגייס ליחידת ההאזנה של אמ"ן, 8200. "אי אפשר לתאר מה זה מלחמת יום כיפור. לכל הדור שעבר את המלחמה זה האירוע המכונן של חייו. התחושה בשמונה באוקטובר, אחרי שמתקפת הנגד נכשלה, הייתה שהלכה מדינת ישראל. התחלתי לחשוב על התרחישים, מה קורה עכשיו כשאין מדינה".
נקודת העוגן השנייה שמציין מידן הגיעה חמש שנים אחר כך. "ההחלטה החשובה ביותר של ממשלות ישראל בעשורים האחרונים היא הסכם השלום עם מצרים. זה אחד ההישגים האסטרטגיים הגדולים ביותר של ישראל. אם ישראל חזקה היום ונראית כפי שהיא נראית מבחינה ביטחונית, זה הרבה הודות להסכם השלום הזה. חשוב לי להדגיש שמצרים היא אבן הראשה של האינטרסים הישראליים באזור. הסכם השלום עם מצרים נתן את האומץ למלך הירדני לעשות שלום כמה שנים מאוחר יותר".
לדבריו, "אם השלום עם מצרים נופל, אנחנו בכאוס כללי. למצרים יש עדיין היוקרה והמעמד שלה בעולם הערבי, ובכל הנוגע לישראל אי אפשר כיום, וגם יהיה בלתי אפשרי בעתיד, לעשות שום הסכם בלעדיה. אין מצב שתגיע להסדר עם הפלסטינים על עזה בלי שהמצרים הם שחקן מרכזי, מוביל ומשפיע. איך שלא תסתכל על זה, כל שיח עם הפלסטינים הוא שיח אזורי, ומצרים תהיה השחקן המרכזי בהסדר האזורי. מצרים היא המדינה הערבית הגדולה ביותר, עם הצבא הגדול ביותר עד היום. היא הייתה האויב המאיים הגדול, נקודת הייחוס לכל תפיסת הביטחון של ישראל, ופתאום המדינה הזו יצאה מהמשוואה. מעבר להכול, יש כבר שני דורות שלא ראו את מצרים כאויב, וכך גם הילדים שלהם, ומכאן החשיבות הגדולה של ההסכם".
מה הסיכויים שבכל זאת יום אחד זה יתהפך והשלום יופר?
"על נבואות תשאל כל אחד ברחוב, התשובה שלו חכמה כמו שלי. הסיכוי שזה יתהפך קטן. עובדה שבמשך ארבעים שנה זה לא התהפך, אף שהיו סיבות. היה נשיא שנרצח (אנואר סאדאת), האחים המוסלמים עלו לשלטון. היו מלחמות אזוריות שלנו עם מדינות ערביות, היו כל מיני אירועים שהיו יכולים להתסיס את הרחוב ולגרום לשינוי. אבל זה לא קרה. גם משום שהשלום הכניס את המצרים לצבת של אינטרסים, ובעצם הם לא יכולים כמעט לזוז".
כלומר, חוץ מנזקי המלחמה עם ישראל ייגרמו להם נזקים אחרים?
"הם לא יכולים להפר את ההסכם עם ישראל כי זה תוקע אותם מול האמריקנים, והם לא יכולים בלי האמריקנים. הצבא שלהם בנוי על נשק אמריקני. מצרים היא כרגע חלשה כלכלית. התיירות חזרה, אבל לא בממדים שמצרים צריכה. אין להם הכנסות. כשאתה מסתכל מה ההכנסות של המצרים זו תעלת סואץ שהשלום מאפשר, הנפט מסיני שהשלום מאפשר, תיירות שהשלום מאפשר באופן זה או אחר, קצת תעשיית טקסטיל שאינה הכסף הגדול – והסיוע האמריקני, כשני מיליארד דולר בשנה. פעם עשינו חשבון שהמצרים מרוויחים כעשרה מיליארד דולר סביב השלום בשנה. מצרים של היום בטוח לא מחפשת שזה יתהפך. האויב הגדול שלהם הוא האסלאם הקיצוני, אם זה האחים המוסלמים או הסלפים. הם מחפשים כל הזמן ליצור איחוד אינטרסים".
אויבי, ידידי
בין שני הקטבים האלה, של מלחמה ושלום, נעים חייו של מידן. שנים רבות של סיכון חייו במדינות עלומות כלוחם מוסד, אבל גם מפגשים עם ארגוני ביון זרים, בכלל זה ערביים, שבהם האויבים לשעבר נפתחו ודיברו מלב אל לב.
תאר שיחה אחת כזו.
"אני בא מהמוסד, הייתי איש מבצעים ואני לא איש צמחוני, ואתה יכול להבין שהייתי בהמון דברים ומלחמה זו מלחמה. אתה מדבר עם אנשים שבאים מרקע כזה פחות או יותר. קודם כל יש כימיה וכבוד הדדי, והשיח הוא 'למה לא היה שיח לפני כן, למה השתגענו כשהיינו צעירים'. זה הדבר שהכי בולט בשיח. זה מתחיל מסאבטקסט, ואחרי זה לשם הולכת השיחה. 'איפה לא הבנו נכון, למה הקצנו, ולמה אתם הקצנתם, והיה אפשר לעשות אחרת ואיפה השגיאות'.יצא לי המון להיפגש עם אנשים שהיו בעבר אויבים מרים שלנו והפכו להיות לא אויבים. הגיל עשה את שלו, המתינות. אויבים מרים שבתהליכים אישיים הפכו להיות כאלה שאפשר לדבר איתם, והשיחות איתם מרתקות. מה שאני לוקח מכל השיחות האלה זה שאש וגופרית זו לא האופציה היחידה בחיים. אפשר גם לדבר. לא צריך להסכים עם כל דבר".
עוד נשוב לשאלה אם יש עם מי לדבר ומה נדרש כדי שזה יקרה, אך קודם לכן למצרים. מידן נולד באלכסנדריה שבמצרים ב־1955, אך משפחתו ברחה לישראל כשהיה בן שנה בלבד, בעקבות מהפכת הקצינים ועליית נאצר. הוא גדל בתל־אביב, ושפת אמו היא צרפתית בכלל.
עם או בלי קשר להיסטוריה הפרטית, מידן הפך למִצרולוג של המערכת. הוא עסק במצרים שנים רבות, למד ערבית־מצרית על בוריה, והשתלט עליה עד כדי כך שאת ארבעת עמודי ההסכם לשחרור גלעד שליט כתב בעצמו. לא פעם היה אומר לעמיתיו המצרים שהוא בכלל אחד משלהם, ומזכיר להם את גירוש משפחתו ממצרים. "אני מרגיש איתם בנוח, וגם הם מרגישים איתי מאוד בנוח. הסיפור שלי הוא שאני אחד מהם. אני אומר להם גירשתם אותי, אבל לא עושה מזה עניין", הוא מתאר את האווירה.
ב־2012 פרש מהמוסד, ומאז הוא איש עסקים הפועל גם במדינות שאין להן קשרים רשמיים עם ישראל. הקשר השוטף עם עמיתיו ממצרים פחת באופן טבעי, אך מידן ממשיך לעקוב מקרוב אחר התקשורת המצרית הכתובה והאלקטרונית. "הבחירות המצרים", הוא מנתח, "אינן בחירות כמו שאנחנו מבינים אותן אלא יותר משאל עם על סיסי. מצרים היום זו מדינה שנשלטת על ידי קבוצה שבאה מהצבא ושבאופי שלה מחפשת הסדרים אזוריים ומסתכלת על סעודיה, על המפרציות, על האזורים האלה. סיסי בא מתוך הצבא, והוא השתקפות של הרצון של הצבא. במובנים רבים סיסי ממשיך את מובארק. הוא מנסה להיות ממשיכו בלי להכריז על כך, כי מובארק זה לא מותג להתהדר בו. אבל הוא ממשיכו כשהוא שם דגש על מדינה נקייה משחיתות, על שיח יותר פתוח עם האוכלוסייה. סיסי יותר מדבר עם העם ויורד אליו, ומשקיע המון במגע הבלתי אמצעי עם העם, ובזה הוא שונה ממובארק".
הוא באמת נלחם בשחיתות?
"להילחם זה דבר אחד ולהצליח זה דבר אחר. הוא נלחם ומנסה להביא משקיעים והשקעות, אבל זה לא הולך לו. איש עסקים שרוצה להשקיע במצרים חושש שהמצב לא בטוח ומחוסר היציבות, כי יש טרור לא פשוט גם בתוך מצרים. הדבר הכי משמעותי בעיני סיסי הוא ביטחון הפנים, שאדם ירגיש בטוח בארצו. הוא יודע שאם ביטחון הפנים יהיה מושלם הדברים האחרים יבואו בעקבותיו, התיירות והכלכלה".
הטרור הוא הבעיה מספר אחת של מצרים?
"אני חושב שכן. הטרור בסיני מכאיב להם ופוגע בגאווה. הוא פוגע במטרות צבאיות, וזה תמיד נגמר בהרבה הרוגים. גם הפיגועים בתוך מצרים, בכנסייה הקופטית ובמקומות נוספים, הם פיגועים קשים עם המון נפגעים. הם (השלטון) מנסים להכיל את זה ומשקיעים המון מאמץ, אבל במבחן התוצאה זה קורה לעתים די קרובות".
למה סיסי לא מצליח לעצור את הטרור?
"כי האתגר כבד וקשה מאוד. מצרים משקיעה במודיעין ובביטחון תקציבים גדולים מאוד, והטיפול שלהם דרסטי מאוד. הם לא מקמצים במאמץ ומשקיעים כל מה שהם יכולים. זה לא מצליח כי המדינה גדולה מאוד והבעיה רחבה מאוד ולא נמצאת במקום אחד. אין מרכז אחד שאתה יכול לטפל בו אלא זה טרור שבא מתוך העם שלך, וזה סיפור יותר מורכב ויותר בעייתי. הם פועלים דרך הרתעה, אבל בינתיים, כל עוד הטרור נמשך, יד הברזל שהם מפעילים לא מרתיעה מאוד, אלא לכל היותר צמצמה את הטרור".
סוד גלוי הוא שיש שיתוף פעולה בינינו לבינם במלחמה בטרור. היה דיווח ב'ניו־יורק טיימס' על תקיפות ישראליות בסיני…
"בעברי עסקתי בדברים האלה, עכשיו אני מעודכן כמוך. אני מניח שיש שיתוף פעולה הדוק עם המצרים בכל נושא ביטחוני שתוכל להעלות על הדעת. האינטרס המשותף הוא המלחמה בטרור, ופה תקיש מה שאתה מבין. אני חושב שלישראל יש המון להציע, לא רק למצרים. מערכות המודיעין של ישראל הן מהמתקדמות בעולם ועומדות בשורה אחת עם אלה של ארה"ב. יש לנו יכולות אדירות: האזנה, איכון, איתור, וכל היכולות שאתה יכול להעלות על הדעת. אלו יכולות שאם נאפשר למצרים חלק מהן, זה ייתן תרומה עצומה. אני איש פרטי כבר שבע שנים, אבל מעריך שיש שת"פ כדי למגר בעיה משותפת על כל המגרש".
כיצד עובד שיתוף הפעולה הזה? הלוויין מגלה קבוצה טרוריסטית או מאהל של דאעש, ואתה נוסע לקהיר ואומר להם?
"שיתוף פעולה מודיעיני בין מדינות זה לא המצאה ישראלית אלא דבר ידוע. בעשור האחרון – וקצת לפני כן – שיתוף הפעולה עלה מדרגה, יותר ממדרגה, מול הרבה מאוד מדינות, גם באזור. נגיד שיש לי ידיעה שאינה רלוונטית לי, אבל כן רלוונטית למדינה שיש לי אינטרס לעזור לה. אז אני דואג להביא לה את הידיעה והיא דואגת לעשות בה את השימוש. זה דבר שקורה כל הזמן וזו שגרת עבודה, גם מהצד השני".
רק מפגשים פיזיים?
"היו טלפונים ברמה של תיאומים. תכנים לא דיברנו בטלפון, כי רצינו לשמור בסוד. מודיעין מתנהל בצורה חשאית, אז כל הכללים של התקשורת הם חשאיים. זה ברור. לא מדברים בטלפון. המשחק הוא חשאי, והטלפון הוא לא שחקן בקשר חשאי".
גם הם מעבירים לנו מידע?
"מי שיותר חזק יש לו יותר מה להעביר".
מה בעצם האינטרס שלנו לתת להם מידע? אם יש טרור בסיני, שהמצרים יתמודדו, מה אכפת לנו?
"כשיש טרור בסיני, גם אילת מרגישה אותו. הטרור בסיני ירה טילים לאילת, ויש לנו אינטרס גדול שאילת לא תהיה יעד לטרור. רצועת עזה וסיני מתחילות להיות מקשה אחת. יש דיפוזיה (מעבר מחבלים ותחמושת; א"כ וי"ה) מפה ומשם. כך שיש לך אינטרס שמאזור סיני לא יהיה כאב ראש כי זה יכול להגיע אליך. סיני גובלת בישראל. אם אתה רוצה שקט מול הפלסטינים אתה צריך את עזה רגועה, ואם אתה צריך את עזה רגועה כדאי שסיני תהיה רגועה. זה דבר שמביא דבר, והמצרים מצדם אומרים לך הפוך: 'אם אנחנו רוצים שמצרים תהיה רגועה, אנחנו צריכים שעזה תהיה רגועה'. המצרים מאוד פוחדים (מעזה), ולא אהבו את המבצעים שלנו שם. הסיבה איננה שלבם נוטה לפלסטינים בעזה, אלא שהם פחדו שבמצרים יצאו המונים לרחובות מתוך הזדהות רגשית עם הסבל של עזה".
הם מתנגדים לפעולות בעזה? הרי ב'צוק איתן' סיסי נתן לנו אור ירוק לפעול והיה מעוניין שנפגע בחמאס.
"כן, אבל עד גבול מסוים. ברגע שמתחילה תסיסה ברחוב המצרי זה יכול להשליך על היציבות השלטונית שלו, ואז זה לא מתאים להם. לכן יש לו אינטרס להרגיע, כי אם רגוע פה זה לא מתסיס את הרחוב במצרים".
לא מחנך את השכנים
מצרים ועזה הן אכן ישויות בלתי נפרדות. יתרה מכך, בשעה שהשיח הציבורי בישראל מתכתש בשאלת הצעדות של חמאס ומה ישראל צריכה לעשות, מידן מבהיר שהמפתח לכל פתרון עתידי נמצא בכלל בקהיר. לדבריו מצרים, בחוכמה רבה מבחינתה, מקפידה לשמר את עזה כבעיה של אחרים.
"לוּ המצרים היו פותחים את הגבול, הייתה לעזתים יכולת לצאת ולהיכנס חופשי ממצרים וזה היה מוריד הרבה מהלחץ של העזתים, בלי קשר לישראל. זה לא קורה כי גם המצרים פוחדים מאוד שהתיק העזתי יהפוך בסוף להיות תיק שלהם, ויש להם די תיקים משלהם. אז הם אומרים 'זו לא בעיה שלנו. זו בעיה של עזה, של הרשות, בעיה פלסטינית־ישראלית, אנחנו נעזור, אנחנו נפייס, אנחנו נרגיע'. אני בעניין הזה די נחרץ. אני חושב שיש מדינה אחת שבאמת יודעת להשפיע על עזה, וזו מצרים. אין אף מדינה אחרת".
לא ישראל?
"ישראל יכולה לכבוש את עזה ולכתר אותה, אבל המדינה היחידה בעולם שיודעת להשפיע על המנהיגות הפלסטינית, לדבר איתה, להרגיע אותה ולהגיע איתה להסכמים היא רק מצרים. המנהיגות של חמאס יודעת את זה, לכן הם באים כמו ילדים טובים למצרים ועולים לרגל ומנסים להגיע להסכמים".
כלומר עזה, ובפרט חמאס, זה בעצם מסמר בלי ראש. אנחנו ומצרים לא רוצים אותם, וחמאס לא יתפרק מנשקו.
"נכון, זו בקשה לא ישימה. אנחנו צריכים לפרק מנשקם את הערבים מטייבה ולא מצליחים לעשות את זה. לכן אני לא מצפה שהלבנונים יפרקו את חיזבאללה מנשקם. אני איש אופטימי, אבל ההגדרה של מסמר בלי ראש נכונה. מצד שני, לא יהיה מנוס מלהגיע לסוג של הסדר".
ניתן לייצר חיים סבירים יותר או להגיע להסדר?
"אני בא כאמור ממקום מעשי, לא ממקום אידיאולוגי, אני מסתכל על המציאות ואני יודע מה זה ערבים. כל החיים עסקתי בזה. הייתי איתם בכל מיני גלגולים שלי, למדתי אותם. זו לא שאלה של אהבה, שנאה, מיאוס או כעס. את כל הדברים האלה תעיף, אין לזה משמעות. צריך הסתכלות פרקטית על המציאות. והמציאות אומרת שבסוף צריך להגיע להבנה שלא תהיה מאה אחוז מה שאנחנו רוצים ולא מאה אחוז מה שהם רוצים, אבל שתעשה סדר בבלגן. להחזיר את הרשות הפלסטינית לרצועה זו החלטה נכונה וזה אינטרס ישראלי. אבל השנאה ביניהם כל כך גדולה, שאני בספק אם זה יקרה. המצרים משקיעים בזה הרבה מאוד כי הם מזהים שזה הפתרון היחידי – שהרשות תחזור ושהיא תשלוט בעניינים ותוריד מתח. כך ייכנסו השקעות ויהיה שיפור ברמת החיים".
אבל חמאס כמדינה בתוך מדינה יישאר.
"בשלב המיידי כן, אין מנוס".
איננו יכולים ללחוץ את המצרים לעשות יותר למעננו בסוגיית עזה? ובכלל, מבחינת הישראלי הממוצע – השלום עם מצרים הוא שלום קר.
"קודם כול, הלוואי שהיינו מגיעים לשלום קר עם עוד כמה שכנים. אבל אם הצלחת ליצור מצב ש־45 שנה אין מלחמה עם מצרים, ששני דורות לא ראו מלחמה עם המצרים, זה שלום קר פנטסטי. עכשיו, שלום קר יכול גם להתחמם. בשקט בשקט היה הסכם אנרגיה בין חברות ישראליות עם חברת גז מצרית על 15 מיליארד דולר. זה ההסכם הכלכלי הגדול ביותר שנחתם מאז השלום".
אתה אומר שהשלום עם מצרים הוא אבן ראשה של האינטרסים הישראליים. על פי הדיווחים בעולם אנחנו נותנים למצרים מודיעין, מסייעים להם במלחמה בטרור, מוכרים להם גז, ועדיין הם לא יכולים לעשות למעננו יותר?
"קשה לי לשכנע אנשים שלא מצויים בעולמות האלה. קשה להסביר את זה. בחדר הסגור היחסים טובים מאוד, נעימים. היית יכול לשמוע שאגות צחוק, בדיחות, מחוות אישיות. (אבל) הציבור בחוץ לא רואה את זה. יש להם כללי התנהגות אחרים, יש להם צרכים פנימיים ומקומיים. אני אומר שלא צריך להחמיר. נקודת המוצא של ההסתכלות שלי היא שאינני משנה את האנשים. אני רוצה לחיות איתם ולמצוא מה משותף. לחנך, אני מחנך את הילדות שלי".
למה לא לחנך? למה לא להגדיר אינטרס ישראלי שהשיח החיובי שיש בחדרים הסגורים ייצא החוצה?
"זה כן קורה מעצמו. למצרים יש חוש הומור ארסי ויכולת לעג. פעם ישראל הייתה מדינה נלעגת, כיום זה פוחת. אז אני אומר שלא צריך למהר. אני מוכן להיות קצת פראייר לטווחים קצרים ובינוניים, כי בטווח הארוך אנחנו מרוויחים מזה. אתה מרוויח את ההרגלים של העם שהוא שכן ולא אויב. מרגיל אותם שאנחנו אנשים נורמלים וללא קרניים".
אולי אנחנו יותר מדי נכנסים לראש שלהם כשאנחנו מתחשבים בהם ומסכימים למעמד הפילגש? הרי גם אתה מעיד שבארבע עיניים יש מתינות, אבל ברגע שזה יוצא החוצה השיח מקצין.
"היחסים במהותם, גם מול הירדנים וגם מול המצרים, הם יחסים חשאיים יותר, ויש מי שאמון על החשאיות בישראל והוא קובע את הכללים. מכאן הזהירות, והחשיבה היא לטווח הארוך. אני מוכן להמשיך את הסכם השלום הזה עוד 40 שנה, אני חותם".
אתה מעריך ש־40 השנים הבאות יהיו טובות יותר?
"אני מעריך שאנחנו על מסלול טוב יותר. אתה כבר רואה שיש יותר הפנמה, שישראל יותר בשיח, שאנשים ועיתונאים לא מהססים לנקוט עמדה חיובית על ישראל. זה לא היה. אני רואה יותר אנשים שמדברים על ישראל ואומרים 'בוא נתייחס אליה כגורם אמיתי' ולא כגורם שטני שאנחנו שונאים. כבר אומרים שם שישראל היא גורם באזור עם הייטק, אומת סטארטאפ. זה מגיע לחוגים בתוך הציבור המצרי, וזה דבר משמעותי. הרשתות החברתיות וכל המציאות של האינטרנט והעולם הגלובלי, גם זה עוזר לישראל. היום זה אנרגיה וגז, מחר זה פוספטים, אחר כך זה יהיה מערכות של צ'ק פוינט לסייבר שלהם. אני חושב שאנחנו במסלול חיובי".
פעם ראשונה בקולנוע
ההיכרות העמוקה של מידן עם הערבים בכלל ועם מצרים בפרט חשפה אותו באופן בלתי אמצעי לדרכים ולשיטות שבהן היא מטילה המעצמה הערבית את השפעתה על האזור. מצד אחד, הוא אומר, "יש שם אנשים מאוד פיקחים שמבינים את החיים מצוין. פיקחות מהווה מאפיין דומיננטי באישיות שלהם". מצד שני, "אצל המצרים זה הולך בברוטליות. ראינו איך מובארק קילל את ערפאת (בטקס החתימה על הסכם אוסלו ב' בקהיר, כינה הנשיא המצרי את ערפאת 'בן כלב' לעיני המצלמות, לאחר שבתרגיל של הרגע האחרון ניסה הראיס לשנות את מפות ההסכם, א"כ וי"ה). ככה זה. גם כשחתמנו על עסקת שליט, ממש שעות לפני החתימה, הם (חמאס) קיבלו פיק ברכיים. קבענו לחתום בבוקר. בלילה שלפני הם רצו 'לצאת להתייעץ'. המצרים באו בבוטות ואמרו להם 'בשום פנים ואופן'. הם מדברים ביניהם בשפה מאוד בוטה. אנחנו לא מבינים את זה, אבל הם יכולים לקלל אחד את השני וככה זה. אנחנו לא מחנכים אותם".
אבל ישנה, כאמור, גם הפיקחות. כמו זו של הגנרל המצרי נאדר אל־עאצר, מי שניהל מטעם המצרים את שיחות שליט והפך לידידו האישי של מידן. לדבריו, "הוא אחד מאנשי המודיעין הכי מרשימים שראיתי בצד השני. עד היום אנחנו ביחסים טובים. הוא איש פרטי היום, יש לי המספר שלו ואנחנו מתכתבים בוואטסאפ".
מידן מספר כיצד ריכך הגנרל את מפקד גדודי עז א־דין אל־קאסם, אחמד ג'עברי, בדרך להשגת הסדר השחרור. "הוא השקיע בשיחות עם ג'עברי אחרי שהבין שהוא איש המפתח. אל־עאצר ניסה לשכנע אותו ולהתקרב אליו, ובין השאר לקח אותו לקולנוע בפעם הראשונה. הוא לקח אותו לקהיר ואמר לו, כך סיפר לי, 'אחמד, תסתכל עכשיו, אתה רואה אנשים, בחורות צעירות, חלקן עם חיג'אב, חיים נורמליים. זה לא סותר את האסלאם. אפשר לראות קולנוע ולהיות מוסלמים'. הוא סיפר לי על השוֹק של ג'עברי. ג'עברי לא היה איש משכיל. הוא בחיים שלו לא טס במטוס. מה שראה אלה בתי כלא בישראל והשוחות ברצועת עזה. זה היה העולם שלו. פתאום הוא רואה קולנוע.
"אחרי זה הגנרל שט עם ג'עברי על אונייה בנילוס, ושוב מראה לו איך אנשים רגילים נמצאים על האונייה, דתיים ומוסלמים, וחיים חיים נורמליים. הוא ניסה להראות לו שאין סתירה בין להיות מוסלמי ובין לחיות חיים טובים. אני ראיתי את השינוי אצל ג'עברי. הוא התחיל להתלבש בבגדים יותר מודרניים, ובתמונה האחרונה, ביום שגלעד שליט שוחרר, אתה רואה שהוא לובש חולצה מותגית ותיק מותגי ומשקפי שמש.
"זה תהליך שקרה לאורך המפגשים עם המצרים. כשהיינו עושים שיחות, הייתי מגיע ליומיים. ג'עברי היה מגיע יומיים לפני ונשאר שלושה ימים אחרי כי הוא אהב את החיים הטובים. הוא יצא מעזה ואכל במסעדות, הלך לקולנוע, דברים כאלה. זה דבר שמאוד עניין אותי לראות, כיצד מוסלמי בעמדה בכירה משפיע על מוסלמי אחר בעמדה בכירה, אבל דתית יותר".
ג'עברי, אגב, לא זכה ליהנות יותר מדי מהחיים הטובים. שנה אחרי שחרור שליט הוא חוסל בפעולה מבריקה של צה"ל עם פתיחת מבצע 'עמוד ענן'.
לא בגלל דפני ליף
עסקת שליט הייתה ללא ספק גולת הכותרת הפומבית של שנותיו הארוכות של מידן בשירותים החשאיים של מדינת ישראל. בקלסר משרדי בקומה השנייה של ביתו הוא שומר גזרי עיתונות ומסמכים אחרים מחצי השנה הדרמטית של המגעים שהובילו להסכם. הרבה שמועות וגוזמאות בנוגע לעסקה נפוצו במשך השנים. מידן אומר כי אינו נאבק בהן. הוא למשל דוחה את המוסכמה שהתקבעה בציבור שלפיה שליט שוחרר תמורת אלף חיילים. "זה לא אלף אלא 450. אגב, המספר 450 התקבע אצל אולמרט, וכך גם התוספת של 550. בתקופה שלי התעסקנו בשאלה מי ייכלל ב־450". מבחינת מידן, 550 המחבלים ששוחררו בחודשים שלאחר חזרת שליט ואשר רבים מהם ממילא עמדו לסיים את ריצוי עונשם, אינם חלק ממחיר העסקה.
אהוד אולמרט בספרו נותן להבין שהייתה יכולה להיות הצעה טובה יותר, ובגלל אהוד ברק היא נכשלה.
"אני לא יודע, אני ממש לא רוצה להיכנס לפינה הזו. כשאני נכנסתי לתפקיד ביקשתי את כל ההצעות שהיו לפני כן ואת התגובות להצעות. מה שראיתי הייתה הצעה של המתווך הגרמני שנמסרה בפברואר 2010, וכמה חודשים אחר כך היה שדרוג של ההצעה. לא הייתה הצעה כוללת לפני כן. היה סוג של משא ומתן לקראת הצעה שאומרים שהייתה טובה יותר. אני לא מכיר אותה ואני אומר בזהירות שלא ראיתי אותה. את הדברים האחרים כן ראיתי".
יש טענה שנתניהו קיבל את ההחלטה או דחף אותה בגלל הלחץ של המחאה החברתית.
"בן כספית כתב את זה בספר שלו, אבל אני לא יודע. אני יכול להגיד לך מבחינת תאריכים שהתפנית בעסקה של שליט הייתה ב־14 ביולי. באותו יום חמאס שלח לי פקס עם הצעה שבפעם הראשונה ראינו בה שינוי בכמה נקודות יסוד שחמאס התעקש עליהן בעבר, ובפעם הזו הוריד מחירים. אנחנו בפעם הראשונה ראינו שהחמאס ממצמץ ב־14 ביולי 2011. עם המסמך הזה הלכתי לביבי, והוא הבין באותו רגע שיש פה התפתחות חשובה. עד המסמך הזה כולם היו פסימיים. המסמך הזה נתן תחושה שרגע, יכול להיות שיש פה התחלה של משהו. 14 ביולי זה היום שגברת דפני ליף שמה את האוהל שלה ברוטשילד. באותו יום. עכשיו, יכול להיות שבהמשך הדרך ראש הממשלה אמר 'יש לחץ' (המחאה החברתית; א"כ וי"ה), אבל אני חייב להודות שאני לא ראיתי את זה ככה. מה שפעל עליי, ואני משקף את הסביבה, היה הלחץ של העולם הערבי. חמש שנים שלא יודעים כלום, ההפגנות ברחוב הערבי, היו המון משתנים באוויר. אף אחד לא יכול לומר בצורה רצינית איזה משתנה היה דומיננטי".
"זו התקופה שמובארק נעצר, וכשאני במצרים מובארק מגיע לבית המשפט בתוך כלוב. בסוריה גירשו את חאלד משעל, וכל העולם מתחיל להתערער ולזוז. ואתה אומר, 'הכול זז לי, ויכול להיווצר מצב של חור שחור שלא נוכל לעשות כלום. חמש שנים לא יודעים מה קורה עם הבחור, ויש לחצים אחרים, לחצים של הרחוב, ובסוף אנחנו בני אדם, המחליטים. מה נשאר לי לעשות? אתה מתוסכל שהמודיעין לא מתקדם לשום מקום, וחמאס מצמץ ונתן ויתורים על דברים שבעבר הוא לא היה מוכן לשמוע, והיו מבחינתו ייהרג ובל יעבור. אני חושב שהכול יחד (הוביל להחלטה). להגיד שזה (המחאה החברתית) אפס השפעה? לא יודע להגיד. אף אחד לא יושב בתוך ראשו של ראש הממשלה. אני יכול להגיד לך שאני לא ראיתי את זה ככה, אבל יכול להיות שזה היה עוד משתנה בתוך ים המשתנים שעשו את העבודה. מול אלה שאומרים בנחרצות שזה עשה את זה, אני לא מוכן להיות נחרץ".
הייתה כותרת ב'ידיעות אחרונות' של ששת ראשי המוסד שאומרים ש"המדינה במצב אנוש". אתה עבדת עם נתניהו. מה דעתך?
"אני עבדתי איתו והייתי בנגישות גדולה אליו. שש שנים הייתי כמעט כל שבוע בקשר עם ראש הממשלה. אני מדבר על הקדנציה הראשונה, בשנים 2009־2013. הוא היה הרבה יותר נינוח מבחינה פוליטית פנימית. הייתה לו ממשלה נוחה, לא היה לו עדיין הבית היהודי, היו לו הרשקוביץ בראש המפד"ל ואלי ישי בש"ס, אנשים שנוחים לו. ראיתי את נתניהו נינוח הרבה מאוד. אני חושב שקשה להשוות את נתניהו של הממשלה הזו לממשלה שאני הייתי. הוא היה נינוח, בטוח, הסתדרנו, השיח שלי איתו היה טוב ובריא מאוד. בסוף זו עבודה, זו לא חברות ודברים כאלה. אבל הרגשתי שהוא שואל שאלה, אני עונה והוא מקשיב. גם אחר כך, כשהוא קרא לי להיות השליח שלו לנושא השבויים והנעדרים, עבדתי איתו במשולש יחד עם יוחנן לוקר (המזכיר הצבאי דאז של נתניהו) והיחסים היו בסדר גמור. אני לא זוכר שהיה משהו שהכעיס. השיחות היו ענייניות מאוד, ולרוב זה היה דו־צדדי.
"אני התנתקתי בשנת 2014, בדיוק ביום שנחטפו שלושת הנערים. בצהריים פיניתי את התפקיד, ובערב שמעתי על הנערים שנחטפו. כאן זה הסתיים, ומאז לא היה לי שום קשר עם ראש הממשלה".
