מי שביקש השנה ליהנות מפירות הקיץ גילה שהם שווים את משקלם בזהב כמעט. דובדבנים עולים 100 שקלים לקילו, נקטרינות ומשמשים 30 עד 40 שקלים לקילו, וענבים – 50 שקלים. אלה מחירים שהתרגלנו לשלם על אננס; אם כי גם במקרה הזה עולה התמיהה מדוע הוא יקר כל כך.
כשהישראלים מגיעים לחו"ל הם רואים את אותם פירות, ואף יפים וגדולים יותר, בשבריר מהמחיר הזה. הקושי גדול במיוחד לשכבות החלשות, שהשנה ייאלצו להימנע לחלוטין כמעט מאכילת פירות.
החקלאים טוענים כי היבול השנה דל במיוחד בגלל החורף החם יחסית. "לאחר חורף של טמפרטורות גבוהות במיוחד וחוסר ב'מנות קור', צפויה ירידה של 40 אחוזים לפחות ביבול פירות הקיץ", מסבירים בארגון מגדלי הפירות. "המחסור בדובדבן קיצוני ביותר: כרגע מדובר ביבול של כ־1,000 טונות לעומת כ־2,500 טונות בשנה שעברה". כלומר, כשההיצע נמוך המחיר עולה, כצפוי. אבל החקלאים מאשימים, גם כאן כצפוי, את "פערי התיווך", שהם הטיעון הקבוע בכל עת שמתקיים דיון במחירים הגבוהים של התוצרת החקלאית.
לדברי החקלאים הם מוכרים את תוצרתם במחירים נמוכים מאוד, אבל הסיטונאים ורשתות השיווק גוזרים קופון גבוה ומוכרים אותה במחיר גבוה פי כמה. אלא שכל הבדיקות מעידות על ההפך: שולי הרווח של רשתות השיווק עומדים על 3־4 אחוזים בממוצע; על פירות וירקות, רשת סופרמרקטים ממוצעת הרוויחה 2.63 אחוזים בשנים 2015־2017. הרווח של הסיטונאים הגדולים עומד על 2.4 אחוזים בממוצע. לעומת זאת, הרווח של המגזר החקלאי בישראל עומד על כ־17 אחוזים, יותר מפי ארבעה מהרווח של רשתות השיווק הגדולות – כך על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
אם טענת "פערי התיווך" נשמעה הגיונית לאזרח הפשוט, אחרי השנה החולפת אנחנו פחות תמימים. במהלך משבר הקורונה, כשאנשים היו סגורים בבתיהם וחקלאים נתקעו עם תוצרת שלא הגיעה לעסקים ולמלונות, הם התחילו לשווק לבתים. החקלאים עצמם "חתכו" את המתווכים משרשרת הערך ומכרו את התוצרת ישירות לצרכנים. מהתהליך הזה שני הצדדים למדו משהו: הצרכן גילה שכאשר קונים תוצרת ישירות מהחקלאי, המחירים לא באמת נמוכים יותר. מי שיבקש כיום לקנות דובדבנים ומשמשים מחקלאים יגלה שהמחירים עדיין גבוהים. מנגד, החקלאים גילו שהשיווק כרוך בעלויות גבוהות: אחסון, אריזה, שינוע, שיווק ומכירה. אפרסקים לא נקטפים מהעץ בצפון הרחוק ונוחתים מעצמם במקרר בבית במרכז הארץ.
רשתות השיווק אינן מרוויחות על פירות וירקות יותר מהחקלאים שמייצרים אותם, והתחרות העזה מכריחה אותן לשמור על מחירים נמוכים, בניגוד למגזר החקלאי, שמוגן מפני תחרות. היעדר התחרות הוא שמייקר את מחיר התוצרת החקלאית בשגרה, וכשהיבול דל מסיבה טבעית, אין אפשרות לפצות על המחסור ביבוא מחו"ל.
משרד החקלאות ממשיך לחסום כל ניסיון להגדיל את היבוא, ומתעקש להמשיך להטיל מכס גבוה על תוצרת חקלאית, שמייקר את מחירי הפירות מחו"ל והופך את היבוא לבלתי כדאי.
גם האגף להגנת הצומח במשרד החקלאות חוסם יבוא, כשהוא מחייב ברישיונות כל גורם המבקש לייבא תוצרת חקלאית, מחשש לייבוא בלי דעת של מזיקים זרים שיפגעו בחקלאות המקומית. אבל הליך האישור ממושך במיוחד, וגם הייבוא ממדינות המייצאות לכל העולם אסור בישראל. לכן, למשל, האננס יקר בישראל פי שישה ממחירו הממוצע בחו"ל. משרד החקלאות מאפשר לייבא ארצה אננס משתי מדינות בלבד – קניה והרפובליקה הדומיניקנית – ומשתיהן היא מאפשרת אך ורק יבוא ללא ה"כתר" של הפרי, מחשש שהוא נושא מזיקים. הורדת הכתר מקצרת מאוד את חיי המדף של האננס, והופכת את היבוא לבלתי כלכלי.
על פי דו"ח מבקר המדינה מהחודש שעבר, האגף להגנת הצומח משתהה מאוד בהשלמת הליך הערכת הסיכונים, ובכך גורם בפועל לחסימת יבוא של פירות חדשים ושל פירות מוכרים ממדינות חדשות. ההליך הממושך גורם להתייקרות הפירות, וכמו במקרה הנוכחי – מונע את הוזלתם במקרה של פגע מקומי. במשרד החקלאות ממשיכים לטמון את הראש בחול ולהאשים את "פערי התיווך". שר החקלאות אלון שוסטר טען השבוע שוב שהם האשמים במחירים הגבוהים, והציע בריאיון בכאן 11 "שנאכל את מה שאפשר, לא חייבים לקנות כל פרי בכל רגע".
