כשאתה מטאורולוג רודף סערות והאטמוספירה היא המשרד שלך, נדיר שיש לך יום טיפוסי. המרדף שלי אחר הסערה בצפון־מערב קנזס לאחרונה היה יותר מ"לא טיפוסי": הוא היה פרוע, וכלל צילום מקרוב של טורנדו, רוחות הרסניות ושמיים שהייתם צריכים לראות כדי להאמין שהם אפשריים.
נקלעתי לקולבי שבקנזס ביום ראשון בלילה לפני כשבועיים, בתום מרדף אחר סערה וטורנדו חלש במזרח קולורדו. יום שני לא היה אמור להיות מרשים. התחזית נתנה סיכוי "קל" בלבד למזג אוויר סוער, וסיכוי נמוך לטורנדו. בהתחלה אפילו לא תכננתי לרדוף אחר סערות. אולם למחרת לפנות בוקר התפתח איום טורנדו מקומי בצפון־מערב קנזס. אחרי שראיתי דיבורים בטוויטר, החלטתי לבדוק את המצב בעצמי. חקרתי את הנתונים, ופתאום הבנתי שזה דווקא כן יהיה יום של מרדף. תפסתי בחיפזון את המפתחות של המכונית ורצתי החוצה. רציתי לנסוע דרומה לפני שארובות השמיים ייפתחו.
מכיוון שכבר איחרתי ביציאה, נאלצתי להזדרז כדי להגיע לפני הסופות. הבעיה היחידה? אפליקציית המפות של אפל ומדינת קנזס נדיבות כנראה במה שהן מגדירות כ"כביש". נסעתי כשסביבי נופלים פתיתי ברד בגודל כדורי בייסבול, ברוחות של 90 קמ"ש ובגשמים סוערים. 35 הקילומטרים שנסעתי תוך כדי החלקה וגלישה במדרון הכפרי הבוצי היו הנסיעה הפרועה ביותר בחיי. חילצתי את הרכב שלוש פעמים. בוץ כיסה איכשהו אפילו את גג המכונית שלי.
לבסוף הגעתי ליעד ונתקלתי בקיר: ענן תלוי נמוך מתחת לזרם הסערה. הסערה המסתחררת, שנקראת תא־על, התקדמה באיטיות אך התקשתה לייצר טורנדו. בינתיים, דיווחי טורנדו החלו לצוץ מתא סופה קטן וחלש ליד – מי היה מאמין – קולבי, העיירה שלנתי בה בלילה שעבר. לפעמים לאטמוספירה יש חוש הומור אכזרי.
חיכיתי בסביבה בתקווה שהסערה תתגבש, אבל לבסוף ויתרתי בסביבות חמש בערב. החלטתי לחזור לקולבי, שעה צפונה, ולפגוש את חבריי מהלימודים לארוחת ערב. אחרי נסיעה של חצי שעה התחלתי להבחין בענן ענק מצפון אליי, ערמות של מיתרים דמויי כרובית שמשתפעים למזרח כמו הר. הסימנים היו ברורים. התקשרתי לחבר וביקשתי לדחות את ארוחת הערב בשעה. פניתי מזרחה כדי לחקור את התופעה.
האצתי לעבר הסערה. הייתי צריך לעקוף את "האגף האחורי" שלה, ופרץ של אוויר קר, רוח וברד הכה בי. "טורנדו", מלמלתי לעצמי בהתרגשות כשענן המשפך – עמודת הרוח שקודמת לטורנדו – נחשף באופק מימין לליבת המשקעים הירוקה להפליא. ידעתי שאיחרתי, אבל לא התכוונתי לוותר.
הרחק מזרחה, עשרות רודפי סערה אחרים הגיעו למשפך הגבוה שחרש בשדה הפתוח. משפך העיבוי התרומם לזמן קצר בזמן שהטורנדו התארגן מחדש. אז התקרבתי עוד יותר.
בכל שנותיי במרדף, מעולם לא חזיתי בענן צווארון אלגנטי כל כך סביב המשפך. הוא היה נשגב ומאיים. הצטברות אדמה ניכרה מתחת למשפך: חלקה נאגר כתוצאה מהרוחות האחוריות החזקות, והשאר בגלל הטורנדו. צילמתי דיווח וידאו מהיר, בשעה שהטורנדו מרוחק פחות משני קילומטרים ממני.
רוחות חזקות מצפון ומשקעים כבדים ליוו את האגף האחורי, ונעלמו כשהתקרבתי עוד יותר לסופה. הייתי ב"עין" שמופיעה לפעמים ברדאר בשעת סופה כזו. משפך העיבוי התגבש ונעלם שוב ושוב. רוחות מחזוריות הופיעו לפתע ורקדו בזעם פרוע. זו הייתה חיה עם אישיות.
בתוך רגעים ספורים נעלם ענן המשפך. את מקומו תפסו סלילי ענן ענקיים המקיפים במהירות נקודה מרכזית מנמיכה והולכת, שהתקרבה לקרקע. זה נראה כמו עשן ארובות שמסתובב במעגל. מכוניות אחרות התרחקו, אבל ידעתי שאני יכול להתקרב בבטחה. התקדמתי מזרחה בזהירות, עוקף עשרות כלי רכב שנעצרו לצד הדרך. קצהו של ענן הקיר המסתובב היה מעליי, ומערבולת הפסולת תחתיו. לא האמנתי למה שהיה ממש מולי.
כשאתה במרחק חצי קילומטר מטורנדו אדיר והרסני, אתה משתכנע שלאטמוספירה יש חיים משלה. לעיתים קרובות אני חש יראת כבוד כלפי הסערה, כאילו אני זקוק ליצור איתה קשר עין מכבד ולהודות בכך שהיא המחליטה פה. אני פשוט אורח, אחרי הכול, מתבונן בהתנהגות הקפריזית שלה. אני בביתו של הטורנדו.
לפעמים אני קולט כמה חיי מוזרים: אני נוסע לאזור שאנשים רגילים בורחים ממנו. אבל ככה זה כשהחיים נסובים סביב צילום ושיתוף של העוצמה והיופי של האטמוספירה.
ברגע שהייתי קרוב מספיק – קצת יותר מ־300 מטרים מהטורנדו – עצרתי לצד הכביש שממערב לעיירה סלדן, פתחתי את הדלת ויצאתי אל רוחות של 110 קמ"ש. רק שישה כלי רכב אחרים היו באזור, כולל משאית אחת; תהיתי איך לכל הרוחות הנהג התקרב כל כך בלי משים.
התבוננתי בסופה העצומה. השתוללו בה כמה מערבולות. היא כתשה את קצה העיר, והשליכה לאוויר כל מה שהצליחה לתלוש בזמן שמערבולות נוספות התפתלו סביב ענן המשפך העצום. רוח צווחנית התפתלה סביב המערבולת מכל עבר. הייתי על גב הסערה – כלומר, הטורנדו החל להתרחק ממני. בסופו של דבר הוא נע למזרח לפני שהתפוגג. המשפך נעלם מעת לעת, אף שנותר מחובר אל הקרקע. נסעתי מערבה למלוני בקולבי, רק 25 דקות משם, מול כוחות החירום שנהרו מזרחה. ישבתי בשתיקה.
כמטאורולוגים איננו יכולים שלא להתענג על המדע שמתגלם במציאות. זו התשוקה שהקדשנו לה את חיינו. אבל כבני אדם, ליבנו שוקע כשאנחנו מגלים שלמדע הזה יש מחיר. זהו איזון מאתגר שמופיע כדיסוננס קוגניטיבי בכל מרדף סערה. כלי תקשורת מקומיים דיווחו שהטורנדו גרם לנזק בסלדן, אך לא היו נפגעים קשה.
בסביבות רבע לשמונה בערב, הסערות יצאו מזרחה. ניסיתי – ללא הועיל – להתנתק מהמבט בנתוני המכ"ם. אחרי ארוחת הערב יצאתי החוצה לסצנה מתוך סרט אילם משנות השלושים, מוקף בגווני ספיה צהובים. ענני ממטוס דמויי שקיק, התלויים על סדן הסופות הגוססות, כיסו את השמים, לכדו את אור השמש השוקעת ושטפו את הנוף בצהוב טהור. האור השתנה באופן שמעולם לא ראיתי לפני כן. אנחנו רגילים לצבעי שקיעה, אבל הנוף נראה כאילו נצבע במסנן. צריך לחוות את הרגע הזה כדי להבין אותו.
