ידע על זמנים אפלים: מוטב לשחוט את הפרה

זוליכה, אשתו בת ה־17 קטנת־הגוף של מורטזה הגדול, המבוגר ממנה בכשלושים שנה, היא גיבורת ספר הביכורים של הסופרת הטטרית גוּזֶל יָכִינָה. זוליכה חיה עם בעלה ועם חמותה השתלטנית אוּפֶּריכָה בכפר טטרי קטן. לרשות המשפחה משק־חי זעיר ובו פרה, כמה תרנגולות, סוסה וסייח. זה כל מה שנותר בידיהם לאחר שבמסע הקולקטיביזציה הקודם, לפני הרעב הגדול, השלטונות הסובייטים החרימו מהם את נכסיהם ה"עודפים" והותירו בידיהם את המינימום ההכרחי. ובכל זאת הם נחשבים בעיני אותו שלטון ונציגיו הקנאיים בכפר ל"קולאקים" – איכרים אמידים ש"מנצלים את האדם העמל", לפי הגדרתה של המפלגה הקומוניסטית.

מורטזה ואשתו מסתירים את יבוליהם ואת הזרעים המיועדים לאביב הבא במקומות מסתור שונים, ומתנהלים בחשש כבד מפני מסע החרמות נוסף. בינתיים הם מתקיימים איכשהו, בדוחק וגם לא באושר. בייחוד קשים חייה של זוליכה הכנועה והמשועבדת, שבעלה וחמותה רודים בה ללא הרף. היא רצה עד אפיסת כוחות, נחפזת למלא את פקודותיהם ולרצות אותם.

היום שחששו ממנו מגיע: "בחלון נשמעות נקישות, סימן מוסכם… זוליכה מרימה את עיניה ונתקלת במבטו הכבד של בעלה. 'שאללה יגן עלינו, מורטזה, האם זה קורה שוב?'. הוא משליך על כתפיו את אדרת הכבשים, תוחב את רגליו במגפי הלבד. הדלת נטרקת מאחוריו…". כשהוא חוזר, השלג שנאסף על אדרת הכבשים מטפטף אל הרצפה. "זוליכה תופסת את הסחבה וזוחלת על ברכיה לאסוף את המים… מגף לבד מסומר נוחת על ידה הימנית ולוחץ כמו סלע… עיניו הצהובות של מורטזה קרובות אליה… באישונים הענקיים כדובדבנים רוקדות בבואות האש. 'לא אתן', הוא לוחש חרש. 'בפעם הזאת לא אתן שום דבר'…". מוטב לו לשחוט את הפרה וליהנות לפחות מבשרה, ולא למסור אותה לשליחי המפלגה. רק את הסוסה וסייחה הוא מותיר בחיים.

מכאן ואילך כל עולמם מתהפך. מורטזה נחוש בדעתו ונאבק עד הסוף. שאר הגברים בכפר מצטרפים לקומוניסטים, או נמלטים ליער ואז נתפסים על ידי פלוגות הצבא ומוצאים להורג. הגורל המר והאכזרי הזה איננו פוסח גם על מורטזה. זוליכה נתפסת ונשלחת יחד עם כל נשות הכפר שהתאלמנו ועם ילדיהן, בשיירות ארוכות של מזחלות, משאיות ורכבות, הרחק צפונה ומזרחה מן הכפר, אל הטַאייגה (ערבת הביצות) הסיבירית רחבת הידיים ואדמותיה הקפואות־למחצה, לשם "יישוב מחדש".

איננו כלה

נדיר למצוא על מדפי חנויות הספרים שלנו ספר שנכתב על־ידי סופר או סופרת מאותן רפובליקות סובייטיות־לשעבר במרכז אסיה. אותן ארצות המכונות אצלנו לעיתים בלגלוג "הסְטָנים": קזחסטן, טטריסטן, קירגיזסטן, אוזבקיסטן. עד כה הסופר הראשון והיחיד מהם שספרו היה לרב־מכר בישראל ובעולם, היה צ'ינגיס אייטמטוב הקירגיזי. ספרו "והיום איננו כלה" הופיע בהוצאת עם עובד ב־1980 וזכה להצלחה סוחפת. אחריו התוודענו גם ל"אהובתי במטפחת האדומה", "ג'מילה" ו"נמר השלג", שנהנו מביקורות נאות ומאהדת הקוראים.

כחמישים שנה אחרי אייטמטוב, ב־1977, נולדה גוּזֶל יָכינָה, הסופרת הטטרית. כשהגיעה לגיל עשר החלה בריה"מ להתפרק בהדרגה, ופניהן של רוסיה וגרורותיה השתנו ללא הכר. מולדתו של אייטמטוב, קירגיזסטן, התקועה בגבול סין, הרחק מגבולה של רוסיה הבתר־קומוניסטית, זכתה בעצמאות. ואילו טטריסטן, שממוקמת בפריפריה האירופית של רוסיה, על צומת נהר הוולגה ונהר הקאמה, בחרה, או נכפתה לבחור, להישאר ב"חבר המדינות" הרוסי ולהסתפק במעמד של אוטונומיה הנשלטת מרחוק על ידי שליטי מוסקבה.

עם זאת, ה"גלסנוסט", ה"פתיחות", שעליה הכריז גורבאצ'וב ב־1987, וה"פרסטרויקה", ה"בנייה מחדש" של המשטר והחברה – לא היו לשווא. מי שקרא את "והיום איננו כלה" של אייטמטוב, נדרש לקרוא בין השיטין כדי לגלות פה ושם רמזים לאירועים הקשים שעברו על בריה"מ, ובייחוד על ארצות הפריפריה שלה מאוקראינה ומזרחה, בעקבות המהפכה הקומוניסטית. למעט רמזים דקים אחדים, הרומנים של אייטמטוב – יליד 1928 ומשרת נאמן של המשטר הקומוניסטי עד מותו ב־2008 – שיקפו הווי יומיומי בפרובינציה של עולם שלישי, והיו ספוגים ברוח כפרית פולקלורית־למחצה, שנעה בין הרומנטי למשעשע.

שונים הדברים בספרה של יכינה. בנעוריה כבר היה מותר לסבתות ולבנות הדורות הקודמים לספר בהרחבה ובגילוי לב את האמת הכואבת על המחיר הנורא ששילמו בני עמן ושאר עמי בריה"מ למען המהפכה הקומוניסטית ו"שלטון העמלים". יכינה מתארת בצבעים עזים את המסע לחיסול מעמד האיכרים ה"אמידים", ה"קולאקים". התיאור החי של חיי הנישואים של זוליכה ומורטזה ושל המותה המרשעת, מדגישים את הגיחוך וחוסר האנושיות שבמסע נגד ה"קולאקים". עם זה, הם מבקרים בחריפות את אורח החיים המסורתי ואת הדיכוי שלא ייאמן של האישה הכפרית בחברות המוסלמיות הקומוניסטיות־לכאורה.

הרעב הגדול

הסופרת מזכירה בספרה פעמים אחדות את "הרעב הגדול" – המבצע הכושל לקולקטיביזציה, שנעשה כבר בתחילת קיומו של המשטר הקומוניסטי, בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת. במהלכו הוחרמו מן האיכרים כל אמצעי הייצור: הבהמות, הסוסים, העדרים, המחרשות וכדומה, והועברו אל מרכזים אזוריים, שסביבם היו מתוכננות להתארגן המסגרות השיתופיות לייצור חקלאי בפיקוח השלטונות – ה"קולחוזים".

הקולקטיביזציה נתקלה בהתנגדות עצומה; איכרים העדיפו לשחוט את העדרים ולא למסור אותם לנציגי השלטון. בתגובה החרימו השלטונות גם את היבולים החקלאיים שכבר נאספו והותירו את האיכרים כמעט ללא כלום, בזמן שהיבולים הועברו אל האזורים המתועשים של רוסיה ואל הערים הגדולות כדי להאכיל את הפועלים בתעשיות הסובייטיות המתפתחות. בכל האזורים הפריפריאליים, מאוקראינה במערב עד קזחסטן במזרח, שברובם היו מבוססים על חקלאות ומרבית אוכלוסייתם הייתה של איכרים, הונהג קיצוב מזון דרקוני. אך בפועל לא תמיד נותרו שם, אחרי ההחרמות, אפילו כמויות המזון המינימליות על פי ההקצבה, ובכל האזורים האלה השתרר רעב נורא. מיליונים רבים מתו ב"רעב הגדול".

בעקבות זאת הנהיג לֶנין, השליט הראשון של בריה"מ, "מדיניות כלכלית חדשה", והאיכרים הורשו להקים מחדש משקים חקלאיים פרטיים. אך לאחר שנים מעטות, כשלנין מת, חידש סטלין את הקולקטיביזציה. מטרתו האמיתית, לפחות בחלקים מהפריפריה, הייתה לשבור את האוכלוסייה ולהבטיח את כניעותה המוחלטת. כדי להשיג מטרה זו השלטונות לא רק החרימו שוב את רכושם של האיכרים, אלא עקרו אוכלוסיות שלמות של תושבי האזורים הכפריים הסוררים. הם הועלו על שיירות אינסופיות והוסעו לכיוון סיביר וצפון רוסיה, שם "יושבו מחדש" בחוות חקלאיות עצומות, שהוקמו בחלקן על אדמות קפואות־עד.

בין האוכלוסיות שגורשו באופן זה היו הטטרים, שעליהם מספרת יכינה בספרה, וגם קבוצות אתניות אחרות שנאמנותן לשלטון הועמדה בספק. למגורשים ה"אתניים" צורפו גם "אלמנטים מפוקפקים" נוספים, בעיקר אינטלקטואלים ובעלי מקצועות אקדמיים שונים, שתמיד היו חשודים בעיני המשטר הסובייטי. כך גם ציירים ואמנים אחרים, שהיו נתונים באופן מתמיד להשגחה וביקורת ונדרשו להתאים את אמנותם לכללים נוקשים של "אמנות סוציאליסטית" שנועדה "לפאר את האדם העמל".

פוקח עיניים

יכינה משלבת בספרה שתי דמויות שמייצגות את השכבה החברתית הזאת: הראשון הוא פרופ' וולף קרלוביץ' לייבה, רופא הנשים הקשיש והסנילי ממוצא גרמני, שהעוזרת שלו והמאהב שלה מלשינים עליו לשלטונות במטרה לתפוס את דירת המגורים שלו ואת מעט הרכוש שעוד נותר לו, ובראש וראשונה את ספלי החרסינה המפוארים־אך־סדוקים שבהם הוא שותה את קפה הבוקר שלו. השני הוא הצייר איליה פטרוביץ' איקוניקוב.

ב"מושבת הגולים" מספקים המפקדים לאיקוניקוב צבעים, מכחולים ובדי ציור, כדי שיצייר את יצירות התעמולה ובהן דמויות העמלים והפועלים לרגל חגיגות "מהפכת אוקטובר". אבל איקוניקוב מצייר מה שרוח היצירה והכישרון שלו מורים לו לצייר, וזה לא מה שהשלטון רוצה לקבל ממנו. המפקדים מאיימים על איקוניקוב, שלמזלו אינו רק אמן מוכשר אלא גם אזרח סובייטי מתוחכם. במשיכת מכחול ובחלקת לשונו הוא מביס אותם: מורח כתם אדום על השמיים הכחולים, הופך את העננים לדגל המהפכה, והציור – שבמקור ביטא חלומות על חופש ועל שיבה למולדת – הופך במחי צבע לציור תעמולה. "יצא יפה, חושב (המפקד) בפליאה… באמת, כל הכבוד לצייר, לא רימית אותנו…".

ספרה של יכינה אינו "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'", או "ארכיפלג גולאג", ויכינה אינה אלכסנדר סולז'ניצין. לאמיתו של דבר, לא ברור בזכות מה זכתה הסופרת הטטרית בפרסים כה רבים וחשובים. "זוליכה פוקחת עיניים" עובד גם לסדרת טלוויזיה בשם זה שזכתה להצלחה רבה ברוסיה, ולביקורת צפויה ממעריצי המשטר הקומוניסטי. הספר עצמו בינוני לכל היותר, ארוך מדי, עם חלקים טובים, בעיקר בפרקים הראשונים, וחלשים עד בינוניים. הסופרת מטפלת במספר רב של דמויות, אבל השליטה שלה בעלילה מרובת הדמויות אינה מספקת והתוצאה מבולבלת ולא תמיד משכנעת. התרגום של חמוטל בר־יוסף שוטף וטוב, אך לא כן ההפקה. ניכרת התרשלות בהגהה ושגיאות רבות מדי, בעיקר בשפה – חילופי זכר ונקבה וכדומה.

עם זאת, התוכן בכללו מעניין משום שיכינה מספרת על מקומות ואירועים, ובעיקר על אוכלוסיות, שלא נכנסו עד כה לפנתיאון הספרות. יש בספר קטעים יפים, ולמי שאינו מכיר את ההיסטוריה או הספרות על תקופת סטלין, "זוליכה פוקחת עיניים" פוקח עיניים ותורם לא מעט ליֶדע על זמנים אפלים אלה.

 

זולֵיכָה פוקחת עיניים

גוּזֶל יָכינָה

מרוסית:

חמוטל בר־יוסף

כרמל, 2020, 488 עמ'