השעה 10:10 בבוקר יום רביעי השבוע, ומתחם הקניות הסמוך לתחנת הרכבת של אשדוד יהיה התחנה הראשונה שלנו. בבחירות האחרונות הגיע רה"מ נתניהו פעמיים לסיור בחירות בעיר, שעל פי כל מדדי ההצבעה נחשבת אחד ממעוזי הליכוד המובהקים בארץ, מלווה בראש העיר ד"ר יחיאל לסרי. הליכוד השקיעה לא מעט משאבים כדי לשמור על המעוז האשדודי. בפועל, כשליש מפתקי ההצבעה בעיר בממוצע של סבבי הבחירות האחרונות נשאו את האותיות מחל.
המתחם המושקע שמזכיר מאוד מרכזי קניות בארה"ב אמנם לא הומה אדם, אך בהחלט אפשר לזהות בו חזרה שלווה ומסוימת לשגרה. מבט ראשוני על בתי הקפה ועל הציבור שמסתובב בין החנויות בשטח הפתוח, מלמד שסבב הלחימה האחרון נדחק הצידה לטובת החיים עצמם, וטוב שכך.
כמו בחלקים אחרים של מדינת ישראל, גם באשדוד נראית מגפת הקורונה כמו זיכרון רחוק במיוחד. רק המסכות המונחות על פניהם של המוכרים והמוכרות בחנויות, משמשות אנדרטה לימים שכבר חששנו שלא ייגמרו לעולם.
את השקט היחסי במתחם מפירים לפתע זוג מטוסי קרב שעוברים ביעף מעלינו. העיניים של יוסי הצלם ושלי עולות מיד למעלה, הראש עובר אסוציאטיבית אל רצועת עזה והגוף מתחיל להידרך. מבט קל מסביב מספיק כדי להבין שלאשדודים הרגע הזה הוא השגרה, ואנחנו היחידים שמתרגשים ממנו. מבחן אולטימטיבי שיודע להבדיל בין אשדודי מקומי לאורח.
אחד הציוצים הסרקסטיים (והמוצלחים) בטוויטר השבוע, התייחס לקצב המאורעות הבלתי נתפס במדינת ישראל. "העולם צריך ללמוד מאיתנו אנחנו כבר ארבעה משברים קדימה והם עוד תקועים בקורונה". לא מפתיע שטוויטר והרשתות החברתיות סערו במיוחד השבוע מול המהלכים הפוליטיים. שבוע שבו יאיר לפיד הכריז ש"עלה בידו", נפתלי בנט השלים את המעבר מהקמת ממשלת ימין אל עבר הקמת הממשלה המשותפת עם "גוש השינוי" וסוף עידן נתניהו נראה מעבר לפינה.
כמו תמיד הפער בין להט המקלדת והתחושה שהיא יוצרת גדול מאוד מהמציאות בשטח, אך אם בדרך כלל הבועה מייצרת מבט שנמצא משמאל למציאות בשטח, לאור נסיבות ההקמה של הממשלה הזאת הפוקוס נמצא בצד השני של המפה. האם קיים פער דווקא בין הימין הפעיל במחוזות הווירטואליים ובין האזרח שברחוב, או שקיימת קורלציה עם התחושות שברשת?
קשה כמובן להתעלם מההרכב הסוציולוגי שניבט מהתמונה שראשי הקואליציה המתהווה שחררו השבוע לעיתונות ולרשת. מלבד מנסור עבאס, השיוך הסוציולוגי מובהק למדי ונמצא בין רעננה לתל־אביב, וגם אביגדור ליברמן קרוב יותר תודעתית לאזור החיוג הזה גם אם מקום מגוריו הוא נוקדים שבגוש עציון.
האם תחושת האכזבה – או אפילו הבגידה, כמו שמגדירים לא מעט מובילי דעה ברשתות – היא בין קהלים וקבוצות של אוכלוסייה, או נשארת ברובד הפוליטי הפרסונלי בלבד? התשובות מורכבות יותר מהדיכוטומיה שהרשתות החברתיות מביאות איתן.
אלירן גולן, 25, בן העיר אשדוד, הוא טכנאי בחברת הכבלים הוט. כמו לא מעט מהצעירים פה, הדבר הראשון שבולט במראה שלו, הוא הקעקועים הרבים שעל זרועותיו. אחרי כמה סירובים נימוסיים מעוברי אורח שטענו שפוליטיקה לא מעניינת אותם, אלירן הוא הראשון שמביע עניין לשוחח.
מפילוח הקלפיות בעיר בסבב הבחירות האחרון עולה שקהל גדול – יותר מ־30 אחוז – כלל לא הצביע. אלירן הוא אחד מאלה שבחרו להישאר בבית. "כל הבחירות האחרונות בכלל לא הצבעתי, לא הרגשתי שיש מישהו שמגיע לו הקול שלי. כולם אותו דבר. רוטינה קבועה שחוזרת על עצמה בין שתי קבוצות שיעשו הכול כדי שאף אחד לא יצביע לשני. אני מאוד מאוד מעורה בחדשות ויודע טוב מאוד מה קורה, אבל פשוט לא רואה טעם להשתתף במשחק הזה. מי שסובל מהמצב הזה הוא רק אנחנו ולכן אין פה שלטון יציב.
"לגבי מה שקורה עכשיו בין בנט ולפיד, ברור לי שהממשלה הזאת שקמה עכשיו היא ממשלת 'דווקא'. זאת ממשלה שהיא 'רק לא ביבי' והתקשורת תמשיך להיות מוטה וכנראה לטובתה. אבל אני חייב להגיד משהו גם בהקשר של נתניהו. לא ראיתי שהוא עושה יותר מדי לצמצם את הפערים האלה או לקדם שוויון במדינה. בסוף גם הוא אליטה והמשפחה שלו אליטה. אני רק מקווה שבהקשר הביטחוני הממשלה החדשה לא תתבלבל ותיקח שמאלה, ותשכח על מי צריך להגן ואת מי צריך לתקוף. אם כבר דיברנו על ביבי, אז סיבוב נוסף של מלחמה ברור שיהיה פה. שום דבר לא נפתר באמת בסבב האחרון בעזה".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (ו') במוסף יומן של מקור ראשון
