מאכזבה עמוקה לאופטימיות זהירה: שיחות עם ליכודניקים באשדוד

השעה 10:10 בבוקר יום רביעי השבוע, ומתחם הקניות הסמוך לתחנת הרכבת של אשדוד יהיה התחנה הראשונה שלנו. בבחירות האחרונות הגיע רה"מ נתניהו פעמיים לסיור בחירות בעיר, שעל פי כל מדדי ההצבעה נחשבת אחד ממעוזי הליכוד המובהקים בארץ, מלווה בראש העיר ד"ר יחיאל לסרי. הליכוד השקיעה לא מעט משאבים כדי לשמור על המעוז האשדודי. בפועל, כשליש מפתקי ההצבעה בעיר בממוצע של סבבי הבחירות האחרונות נשאו את האותיות מחל.

המתחם המושקע שמזכיר מאוד מרכזי קניות בארה"ב אמנם לא הומה אדם, אך בהחלט אפשר לזהות בו חזרה שלווה ומסוימת לשגרה. מבט ראשוני על בתי הקפה ועל הציבור שמסתובב בין החנויות בשטח הפתוח, מלמד שסבב הלחימה האחרון נדחק הצידה לטובת החיים עצמם, וטוב שכך.

כמו בחלקים אחרים של מדינת ישראל, גם באשדוד נראית מגפת הקורונה כמו זיכרון רחוק במיוחד. רק המסכות המונחות על פניהם של המוכרים והמוכרות בחנויות, משמשות אנדרטה לימים שכבר חששנו שלא ייגמרו לעולם.

את השקט היחסי במתחם מפירים לפתע זוג מטוסי קרב שעוברים ביעף מעלינו. העיניים של יוסי הצלם ושלי עולות מיד למעלה, הראש עובר אסוציאטיבית אל רצועת עזה והגוף מתחיל להידרך. מבט קל מסביב מספיק כדי להבין שלאשדודים הרגע הזה הוא השגרה, ואנחנו היחידים שמתרגשים ממנו. מבחן אולטימטיבי שיודע להבדיל בין אשדודי מקומי לאורח.

אחד הציוצים הסרקסטיים (והמוצלחים) בטוויטר השבוע, התייחס לקצב המאורעות הבלתי נתפס במדינת ישראל. "העולם צריך ללמוד מאיתנו אנחנו כבר ארבעה משברים קדימה והם עוד תקועים בקורונה". לא מפתיע שטוויטר והרשתות החברתיות סערו במיוחד השבוע מול המהלכים הפוליטיים. שבוע שבו יאיר לפיד הכריז ש"עלה בידו", נפתלי בנט השלים את המעבר מהקמת ממשלת ימין אל עבר הקמת הממשלה המשותפת עם "גוש השינוי" וסוף עידן נתניהו נראה מעבר לפינה.

כמו תמיד הפער בין להט המקלדת והתחושה שהיא יוצרת גדול מאוד מהמציאות בשטח, אך אם בדרך כלל הבועה מייצרת מבט שנמצא משמאל למציאות בשטח, לאור נסיבות ההקמה של הממשלה הזאת הפוקוס נמצא בצד השני של המפה. האם קיים פער דווקא בין הימין הפעיל במחוזות הווירטואליים ובין האזרח שברחוב, או שקיימת קורלציה עם התחושות שברשת?

קשה כמובן להתעלם מההרכב הסוציולוגי שניבט מהתמונה שראשי הקואליציה המתהווה שחררו השבוע לעיתונות ולרשת. מלבד מנסור עבאס, השיוך הסוציולוגי מובהק למדי ונמצא בין רעננה לתל־אביב, וגם אביגדור ליברמן קרוב יותר תודעתית לאזור החיוג הזה גם אם מקום מגוריו הוא נוקדים שבגוש עציון.

האם תחושת האכזבה – או אפילו הבגידה, כמו שמגדירים לא מעט מובילי דעה ברשתות – היא בין קהלים וקבוצות של אוכלוסייה, או נשארת ברובד הפוליטי הפרסונלי בלבד? התשובות מורכבות יותר מהדיכוטומיה שהרשתות החברתיות מביאות איתן.

אלירן גולן, 25, בן העיר אשדוד, הוא טכנאי בחברת הכבלים הוט. כמו לא מעט מהצעירים פה, הדבר הראשון שבולט במראה שלו, הוא הקעקועים הרבים שעל זרועותיו. אחרי כמה סירובים נימוסיים מעוברי אורח שטענו שפוליטיקה לא מעניינת אותם, אלירן הוא הראשון שמביע עניין לשוחח.

מפילוח הקלפיות בעיר בסבב הבחירות האחרון עולה שקהל גדול – יותר מ־30 אחוז – כלל לא הצביע. אלירן הוא אחד מאלה שבחרו להישאר בבית. "כל הבחירות האחרונות בכלל לא הצבעתי, לא הרגשתי שיש מישהו שמגיע לו הקול שלי. כולם אותו דבר. רוטינה קבועה שחוזרת על עצמה בין שתי קבוצות שיעשו הכול כדי שאף אחד לא יצביע לשני. אני מאוד מאוד מעורה בחדשות ויודע טוב מאוד מה קורה, אבל פשוט לא רואה טעם להשתתף במשחק הזה. מי שסובל מהמצב הזה הוא רק אנחנו ולכן אין פה שלטון יציב.

"לגבי מה שקורה עכשיו בין בנט ולפיד, ברור לי שהממשלה הזאת שקמה עכשיו היא ממשלת 'דווקא'. זאת ממשלה שהיא 'רק לא ביבי' והתקשורת תמשיך להיות מוטה וכנראה לטובתה. אבל אני חייב להגיד משהו גם בהקשר של נתניהו. לא ראיתי שהוא עושה יותר מדי לצמצם את הפערים האלה או לקדם שוויון במדינה. בסוף גם הוא אליטה והמשפחה שלו אליטה. אני רק מקווה שבהקשר הביטחוני הממשלה החדשה לא תתבלבל ותיקח שמאלה, ותשכח על מי צריך להגן ואת מי צריך לתקוף. אם כבר דיברנו על ביבי, אז סיבוב נוסף של מלחמה ברור שיהיה פה. שום דבר לא נפתר באמת בסבב האחרון בעזה".

אין "סוף פסוק" בפוליטיקה

את יהושע מימון, "מושבניק יד רביעית", אנחנו תופסים רגע אחרי שקנה לעצמו זוג סנדלים חדש לכבוד הקיץ. המוכרים בחנות מעדיפים שלא להתבטא בענייני פוליטיקה, אבל גם הם – כמעט כמו כל מי שנפגוש – אדיבים ומציעים לנו משהו לשתות. "אני ביביסט", הוא מזהיר אותי בחיוך.

"שני ההורים שלי מושבניקים, ממושב ליד שדרות. אנחנו ליכודניקים מהבית אבל החלטנו כבר שאם נתניהו עוזב אנחנו עוברים ל'בית הציוני' (הציונות הדתית, הטעות במקור; י"ה) של סמוטריץ'. בבנט לא נבחר בחיים, אם כי חשבתי עליו דווקא כאופציה ליום אחרי שביבי יפרוש. המהלך שלו מטופש בכל הרמות, גם הפוליטית. הוא חוטף ושווה עכשיו מנדט וחצי. אין לי כעס על המתנחלים, מסכנים, מה שהוא עשה להם. אם כבר, להם יש כעס עליו. בכל מקרה הוא מחוק, עשה את שלו. אין סיכוי שאני אבחר בו.

"לגבי הממשלה החדשה – שלא תחשוב, אני אוהב ערבים, אני גם יכול להתחבר לצד החברתי של מרצ – אבל מה לי ולממשלה הזאת? גדעון סער הוא כמו המשקפיים שלו, נחש משקפיים. אני לא מתחבר אליו בשום צורה וגם הוא כבר שרוף אצלנו הליכודניקים. אנחנו אנשים עם עקרונות, לא זיגזג, אל תנסה לשכנע אותי. היחיד בליכוד שנראה לנו שיכול להמשיך את נתניהו, הוא דווקא אבי דיכטר.

"בכל מקרה, עכשיו נוצר קרקס אחד גדול, זה הרי לא יחזיק מעמד. אני נחמד ואני נותן להם גג חצי שנה לסחוב. אין מה לעשות, נתניהו אולי הכי בעייתי מכולם אבל הוא גם הכי טוב מכולם, אין לו באמת תחליף. ואם לא יעשו נגדו חוק פרסונלי הוא גם יחזור".

גם יותם בן־חמו, חובש כיפה סרוגה שחורה בן 36, שיושב עם הבת שלו על נדנדה פסטורלית, מאוכזב מבנט ולא ממש אופטימי לקראת העתיד לבוא. גם אצלו אפשר לראות שהתמונה מורכבת יותר מתפיסות שהן שחור ולבן. הוא איש ימין, הצביע לציונות הדתית בבחירות האחרונות, ובגדול הוא מרוצה מההתנהלות של סמוטריץ' גם סביב המו"מ הקואליציוני.

"בהתחלה חשבתי שהוא עקשן מדי בסירוב שלו להיכנס לממשלת ימין, אבל בסוף הדרך שלו הוכיחה את עצמה. אני די מבוהל עכשיו. בממשלה הזאת יושבים גורמים משמאל קיצוני שאני מאוד לא מסכים עם הדעות שלהם. אני לא מדבר על יאיר לפיד או על גנץ, כי מבחינתי הם מוגדרים מרכז. מרצ, חלקים בעבודה, המפלגות הערביות – הם ימשכו לכיוונים שאני מאוד לא רוצה שנגיע אליהם. בטח אם נגיע לעימות עם השכנים שלנו, אני חושש שהם ישימו רגליים והדברים לא יקרו כמו שאני הייתי רוצה שיקרו.

"שלא תבין לא נכון, גם בסבב הלחימה האחרון הדברים לא התנהלו כמו שרצינו, אבל אם יש מעצורים בממשלה עם רוב ימני – מה יקרה כשבקבינט הביטחוני ישבו אנשים שחושבים שאנחנו 'כובשים' ושאין צדק במה שאנחנו עושים? קשה לי לראות איזו יד חופשית תהיה ככה לצה"ל".

עד כמה בנט אכזב אותך? זה סוף פסוק לדעתך?
"אין ספק שמה שהוא עשה לא מקובל", עונה בן־חמו. "אבל אני עדיין נותן לו חסד מסוים, לא יודע להסביר את זה. ובפוליטיקה אתה לא באמת יודע מה זה סוף פסוק. הכול הפיך. זה צבט לי, זה לא היה צריך להיעשות ככה, הוא רימה את הבוחרים שלו ואני לא יוכל להגדיר את זה אחרת. אבל בסוף, כשאתה מסתכל למה אין ממשלת ימין – זה כולם. כמו ילדים בגן ש'תופסים ראש', ככה אני מרגיש. זה מתחיל מנתניהו שגרם לזה שאותם אנשים לא סומכים עליו ולא רוצים לראות אותו איתם בשום קונסטלציה, וזה ממשיך לסער שחשב שהוא גנרל גדול ובסוף גמר עם שישה מנדטים. היחיד שאני לא מאשים בסיטואציה הזאת הוא גנץ. ביבי עשה לו בית ספר אז ברור שהוא יבחר ללכת הפוך ממנו. ליברמן – אין מה לדבר, אף אחד לא יודע מה הוא רוצה; הוא קם כל יום עם משהו אחר, חוץ מ'לא רוצים את ביבי'".

אני תוהה אם יש קשר לעניין הסוציולוגי והעדתי. "אני לא מזהה את זה בהכרח עם הממשלה הזאת, אבל מרגיש את זה באופן כללי", משיב יותם. "רואים שמי שבוחר שמאל, תמיד יצטייר כאינטלקטואל. גם אם רוב העם בוחר ימין, התמונה שנקבל היא שרוב העם טיפש או עדר, ועושה בחירות לא חכמות, וברור שמי שמושך בחוטים נמצא במיעוט שבצד השני. ככה אני מרגיש בתור דרומי, מזרחי, אשדודי. אתה רואה את זה בשיח ובעיקר בתקשורת. אני לא 'עוד דעה' בשבילם אלא בור ועם הארץ וצריך למחוק אותי, למרות שאני הרוב ואולי כן יודע משהו".

ואיפה אתה ממקם את נתניהו בתמונת המציאות הזאת?
"אני חושב שהמלחמה שלו היא בעצם גם המלחמה שלי. אני לא יכול להאשים אותו בכלום. כשהתקשורת כל כך מוטה נגדך ומייצרת מלחמה כל כך אינטנסיבית נגדך, ומערכת המשפט פועלת בצורה מסוימת נגדך, מה הוא באמת יכול לעשות. כמה כוחות כבר יש לו? הסיבה היחידה שאני לא בוחר בו, היא כי אני רוצה מפלגה דתית. אני רוצה להט שיש בציונות הדתית של ההתנחלויות, של סמוטריץ' ואפילו באיתמר בן־גביר, וכרגע אין להט כזה במדינה. את זה הם מביאים ולא מורידים את הראש מול איזה חמאסניק שאומר שאם נעשה ככה וככה הם יעשו הסלמה. ככה מדינה ריבונית לא מתנהלת".

רק לא איטליה

מהקניון אנחנו עוברים אל השוק הקטן והנהדר של רובע ב'. התנועה מסביב מורידה הילוך, ואת המראה המבריק והנוצץ של מרכז הקניות מחליפות אבני המדרכה השחוקות וחנויות הפירות, הירקות והדגים. הפוסטרים של נועה קירל והנעליים שהיא מפרסמת, מתחלפים בתמונות הרב יאשיהו פינטו לצד תמונות ישנות של הרב עובדיה יוסף. גם כאן אפשר למצוא דעות לכאן ולכאן, אך הלהט נמוך בעשר דרגות.

הראשון שאנחנו נתקלים בו הוא יהודה שמשון, בעל חנות תבלינים. הוא נולד בעיר לפני 54 שנים להורים עולים מהודו, ובכניסה לחנות יושב גם אבא שלו. הוא מציין שהוא ימין, אבל במבוכה מסוימת הוא אומר שהפעם הצביע לגדעון סער כי חשב שקדנציה ארוכה כמו שהייתה לנתניהו, צריכה להסתיים בשלב כלשהו. "הזכות שלי היא לנסות להשפיע. כל היום רק נתלונן? לא, צריך גם להשפיע. אני לא יודע אם הייתי מצביע שוב לסער, אולי ימינה אפילו. במה שביבי עשה הוא מספר אחת ולא יהיה עוד, אבל חשבתי שזהו מספיק".

"אני חושב שהמלחמה של נתניהו היא גם שלי. אני לא יכול להאשים אותו בכלום. כשהתקשורת כל כך מוטה נגדך ומערכת המשפט פועלת נגדך, מה הוא באמת יכול לעשות. כמה כוחות כבר יש לו?

לשיחה מקשיבה בסבלנות קלרה דיין שבאה לקנות שקדים ואגוזים כדי לקלות אותם בתנור. אחרי כמה דקות של שיחה היא גם תוציא קופסת פלסטיק ותציע בנדיבות לטעום מהתוצרת של מה שהיא קולה בבית. היא תהיה גם הנחרצת ביותר מבין אלה שפגשנו בעיר, באשר לממשלה שעומדת לקום ביום ראשון הקרוב. "רצחו אותו (נתניהו), עושים הכול כדי שהוא ייפול, אבל אני אומרת לך שהוא יעלה. מה שהוא הביא אף אחד לא הביא. אני מאוד כועסת על מי ששיקרו לבוחרים שלהם ולנו רק בשביל שביבי לא יהיה. צריך להוריד אותם ולהוריד להם את הראש הפוליטי כמה שיותר. כל מה שהם אמרו ודיברו והבטיחו – ובסוף מה הם עשו? בדיוק להפך. לצערי הרב הממשלה הזאת תקום ויהיה רע מאוד. אם הערבים יושבים ונהיים שרים בממשלת ישראל, זה יהיה גרוע מאוד. זה כבר לא ממשלת ישראל! אבל די, אני סתם מתעצבנת. אתה תראה, אנחנו נתגעגע מהר מאוד לביבי, והוא יחזור, אין לי ספק בכלל".

אוריאנה סבן־סרוסי שעובדת בחנות דגים סמוכה, מסמנת לנו להיכנס. בפנים היא תספר לנו שאחרי שלושים שנים של מגורים ברומא ("האזור של היהודים ליד פיאצה בולוניה") היא הגיעה לישראל כדי לעבור פה את תקופת הקורונה. בינתיים היא נשארת ועוזרת בחנות המשפחתית. היא לא הספיקה (לצערה) להצביע בבחירות האחרונות, אבל מה שבעיקר מפריע לה הוא תמונת המראה שהיא רואה בפוליטיקה הישראלית מול זו שהיא מכירה באיטליה. "אני מאוכזבת מהכיוון שהממשלה הזאת תלך אליה, זה לא היה אמור לקרות שהימין לא יעלה. אני לא רוצה עוד בחירות, זה בלאגן, אבל קיוויתי שזה יסתדר אחרת".

"זה לא יפה מה שעשו לנתניהו, לא היו צריכים לבגוד בו", אומרת אחותה אורנה שעובדת אף היא בחנות, אך לא מעוניינת להוסיף מעבר למשפט הזה. "היו צריכים להכיר תודה לנתניהו הרבה יותר", הכדור חוזר לאוריאנה. "יצאנו מהקורונה ברוך השם, יש שלום עם מדינות ערביות, אבל התקשורת שמאלנית ואנשים מסכנים, מה יעשו… אני לא כועסת על בנט אבל חושבת שהוא היה צריך להיות תחת נתניהו".

יש קולות שחושבים שהברית בין המתנחלים לקהל של הליכוד נגמרה.
"מה פתאום? חס וחלילה. אנחנו עם אחד, וחוץ מזה לכל מקום שנלך הטילים ירדפו אחרינו, בדיוק כמו שקורה פה. בכל מקרה הממשלה הזאת תתפרק מהר מאוד, וזה מזכיר לי את איטליה. מתחיל פה בלאגן כמו שם, שכל חודש מישהו אחר עולה. שם יש מלחמה בין הצפון לדרום, ככה אנחנו רוצים להיראות? חס וחלילה אנחנו עוד עלולים להגיע לשם".

נותנים צ'אנס

בקומה העליונה של מתחם השוק, בפסאז' לצד חנות שמוכרת ספרות ברוסית, נמצא ז'וזו' פריאנטה. הוא בעל מספרה במתחם ובעל מוניטין בעיר כבר יותר מארבעים שנה, וגם איש שיחה חכם מאוד. מאיר סויסה, לקוח שזה עתה סיים להסתפר, מוציא לנו כיסאות כדי שנוכל לשבת בזמן שאנחנו מדברים. ז'וז'ו הצביע לליכוד במשך כל חייו הבוגרים, כולל כמובן לבנימין נתניהו. בבחירות האחרונות היה מפנה וליבו יצא אל גנץ. "ביבי הבטיח לו בלי טריקים ובלי שטיקים, ואכזב אותו. הרגשתי לא נעים ממנו, ואני וכל הילדים שלי הצבענו לו. בן אדם ישר, הגון, בסך הכול רצה לעשות טוב לעם ישראל, ואין לי אין להגיד את זה אחרת – ביבי רימה אותו. אני סומך על גנץ גם עכשיו, בוא ניתן צ'אנס אולי זה יכול להיות טוב.

"מה שנתניהו עשה לסער וייבש אותו, אחרי שהוא השפיל אותו למרות שסיים במקום הרביעי בבחירות – בסוף הדברים האלה מתנקמים בו. ראש עיריית ירושלים לשעבר ניר ברקת – הובטח לו האוצר, והוא לא קיבל. למה? הוא איש נהדר".

יכול להיות שהדתיים יצטרפו בהמשך לקואליציה?
"יכול להיות. אני בטוח שהם יצטרכו את הכסף, ואז גם ש"ס וגם אגודה יצטרפו, ותהיה להם קואליציה רחבה מאוד".

"אני איש ליכוד גם עכשיו", מצטרף מאיר לשיחה. "אני אוהב את ביבי ומעריך אותו, אבל לא מאחל רע לממשלה הזאת, חס וחלילה. אלה חבר'ה צעירים, בואו נראה איך יהיה ומה הם יעשו. יהיה טוב – נזרום איתם. מה שחשוב הוא קודם כול מה שטוב למדינת ישראל. אבל לפני כן בואו נראה שהם מחזיקים יותר מחודשיים, כי לא נראה לי שזה יקרה".