הם כיסו כמעט הכל. מתקפות הסייבר הרוסיות, הפלישה של רוסיה למזרח אוקראינה, הדאגה במוסקבה מפני התרחבות נאט"ו מזרחה והתערבות בענייניה הפנימיים, מצב זכויות האדם ברוסיה, השליטה בחוג הארקטי עתיר המשאבים. כל אלה עלו על השולחן בשלוש וחצי שעות של זמן נשיאותי יקר להחריד.
אבל לדברי מקורות במוסקבה, הפסגה בין ביידן לפוטין ביום רביעי בשבוע שעבר הכילה מרכיב נוסף של סחר בסוסים, מהסוג שמזכיר את ימי המלחמה הקרה. על סדר היום: עסקת חילופי מרגלים וסוחרי נשק. בראש הרשימה עומד סוחר הנשק ויקטור בוט, שנתפס על ידי סוכני FBI אמריקנים בתאילנד בשיתוף כוחות הביטחון המקומיים, וטייס רוסי בשם יורשנקו שהבריח מטעני קוקאין, אשר לדברי המקורות במוסקבה ממנו את פעילות ה־FSB.
בידי הרוסים, לעומת זאת, עצורים שני דגי רקק אמריקנים, או כפי שהמקורות הגדירו אותם ״שני אידיוטים שהסתבכו עם הרוסים״. לארגוני הביון הרוסיים יש עניין רב בהשבת בוט ויורשנקו, שמחזיקים במידע רגיש. ערכם המודיעיני של שני האמריקנים, לעומת זאת, זניח במונחי ביון.
עסקה כזו, אם תצא לפועל, משמעה שפוטין נתן לביידן משהו משמעותי מאוד, משהו שנועד לגרום למערב להתייחס אליו כאדם הבלעדי שעימו נושאים ונותנים. פוטין, טוענים המקורות, נחלש מאד כלפי פנים. הוא מצוי במאבק מול כוחות פנימיים ובראשם ארגוני הביון ששואפים לרשת אותו. לכן, הם אומרים, היועץ לביטחון לאומי ניקולאי פטרושב נעדר הפעם מהפמליה של פוטין לפסגה. בנתונים אלה לא מן הנמנע שפוטין יפתיע ברמת הקשר שייצור דווקא עם מי שכינה אותו רוצח, נשיא ארה"ב ג׳ו ביידן.
כלכלה בשפל
מרתק לא פחות היה המפגש של ביידן יומיים קודם לכן עם נשיא טורקיה ארדואן. המפגש הזה נפתח בפייק מוצלח במיוחד, אם כי מהרגע הראשון היה קל לזהות שמדובר בפייק. שעות אחדות לפני פסגת ביידן־ארדואן בוועידת נאט"ו בבריסל בשבוע שעבר הופיעה התמונה, שבה נראה ארדואן מנשק כביכול את ידו של ביידן, ושברה את האינטרנט.
כמו כל שקר מוצלח גם הפייק הזה היה מבוסס על אמת. חלקית כמובן. תוך שעות ספורות התברר שאין פה שום זיוף, התמונה אמיתית לגמרי. אלא מה, היא רק פריים אחד מתוך סרטון שבו נשיא ארה"ב ניגש לנשיא טורקיה ומגיש לו אגרוף קפוץ, אחד מתחליפי הקורונה הגבריים ללחיצת יד. אבל התמונה המשפילה, שיצרה את האשליה כאילו ארדואן מנשק את ידו של ביידן, כבר עשתה את שלה.
אולם התמונה המתעתעת ביטאה בדרכה אמת מסוימת. נשיא טורקיה הגיע למפגש בבריסל ברגע מתוח במיוחד עם ארה"ב. בניגוד לקודמו בתפקיד דונלד טראמפ, ביידן לא נִשבה לרגע בקסם האוטוריטרי של הסולטן. להפך, מרגע כניסתו לבית הלבן נָשבה מוושינגטון צינה ברורה כלפי ארדואן. ביידן לא הרים טלפון לארדואן אף לא פעם אחת, ולא בכדי. התנהלותו של ארדואן בשורה של נושאי מפתח, ובהם רכישת סוללות 400־S מרוסיה למרות היותה חברה בברית נאט"ו, הפרת זכויות האדם המתמשכת בטורקיה, הפגיעה בחופש העיתונות והמעצרים הסיטונאיים, גם של אזרחים אמריקנים, הביאו עוד קודם לכן להחלטה לעצור את שיתוף הפעולה בין ארה"ב לטורקיה בייצור מטוס העל F־35. בחצי השנה האחרונה לא דיבר ביידן עם ארדואן למעט פעם אחת ויחידה, כדי להודיע לו על החלטתו להכיר בשואת העם הארמני כרצח עם.
רווח בולט של הגישה האמריקנית היא החלטתו של ארדואן לנטוש בחודשים האחרונים את מדיניותו הלעומתית כלפי המדינות מפיקות הגז במזרח הים התיכון, ובהן ישראל
הטיפול הקשוח עשה את שלו, ובאנקרה נפל האסימון. בשבועות האחרונים ביצע ארדואן מהלכי ריכוך לקראת פגישתו הצפויה עם הנשיא האמריקני, מתוך הבנה שהוא אינו יכול להרשות לעצמו להגיע למפגש עם ביידן מעמדה לעומתית. הכלכלה הטורקית במצב איום, ובחודשים האחרונים הידרדרה הלירה הטורקית לתהומות חדשים. הקורונה לא הרסה רק את תעשיית התיירות שטורקיה נסמכת עליה, אלא עשתה שמות גם בטורקיה עצמה. הבטחותיהן של רוסיה וסין לספק לטורקיה חיסונים לא הוכיחו את עצמן, אלא הפכו לכלי לחץ פוליטי כבד על טורקיה. בייג'ינג ניצלה את המצב כדי ללחוץ על ארדואן להסגיר פעילים אויגורים שמצאו מקלט בטורקיה. מצב משפיל לכשעצמו, שכן ארדואן הכריז לא פעם כי הוא רואה במיעוט האויגורי המוסלמי בסין את האב הקדמון של העם הטורקי.
ארדואן מצא עצמו במצב קריטי, ולא נותרה לו ברירה אלא לנקוט שורה של ויתורים שייצרו אקלים נוח יותר לקראת הפסגה, כזה שיאפשר לו לדון עם ביידן בהסרת העיצומים שהשיתה ארה"ב על טורקיה בעקבות פרשת ה־S־400. לארדואן גם היה חשוב להוכיח בבית כי היחס אליו בפסגת נאט"ו בבריסל הוא כמנהיג בעל מעמד בינלאומי ממדרגה ראשונה. בעוד שנתיים יתקיימו בטורקיה בחירות, ובחודשים האחרונים נובטת התנגדות פוליטית לארדואן. אומנם איש לא מגיע עדיין לקרסוליו של הסולטן, ועדיין. הטורקים יצביעו על מצב הכלכלה, וכדי להגיע לבחירות כמנצח האולטימטיבי, תהליך הריפוי הכלכלי צריך להתחיל כבר עכשיו. ארדואן יודע זאת היטב.
כבר לפני שלושה חודשים החלו לצוף סימנים ראשונים לכך שארדואן נסוג מעמדתו הנחרצת בעניין סוללות הטילים הרוסיות, כאשר שר ההגנה הטורקי הולוסי אקאר הציע להוציא את הסוללות מחוץ לגבולות טורקיה. בשבועות האחרונים אף החלו לצוץ שמועות שהטורקים הציעו להעביר את הסוללות הרוסיות לבסיס אינג'ירליק, שם יושב צוות אמריקני המשגיח על טילים גרעיניים המוצבים על אדמת טורקיה, במסגרת היותה חברה בברית נאט"ו. לאחרונה אף הודיעה אנקרה כי מומחי הטילים הרוסים הנמצאים בטורקיה יישלחו בקרוב הביתה.
עד כמה הצליח ארדואן לגשר על הפערים? נראה שלא יותר מדי. אם לפני הפסגה קפצה הלירה הטורקית בתקווה להסכמות, הרי שבתום המפגש שבה הלירה וצנחה למרות הצהרות שני הצדדים על פגישה טובה. בפגישה עם כתבים ציין ביידן כי הוא "בטוח ששיתוף הפעולה בינינו יתקדם". מסר אמריקני מהסוג החיובי, אבל כזה שיכריח את ארדואן לעבוד קשה מאוד לפני יישור ההדורים עם ארה"ב. לארדואן עצמו בטן מלאה על ארה"ב. כזכור, לאחר ניסיון ההפיכה ב־2015 טען ארדואן כי האמריקנים היו מעורבים. למרות כל ניסיונותיו לדרוש מהאמריקנים את הסגרת יריבו פתהוללה גולן, אין סיכוי שזה יקרה. לא פחות כואבים מבחינתו, ההליכים נגד מקורבים לארדואן בבנק הטורקי בארה"ב "חאלק בנק", שנחשד על ידי האמריקנים בסיוע לאיראן לשבור את הסנקציות נגדה.
אבל ארדואן לא הגיע לפגישה בידיים ריקות, רחוק מזה. הוא מחזיק בנכסים משמעותיים לסחור בהם. שני העיקריים שבהם הם הנוכחות הטורקית בלוב, והשיחות על כניסת כוחות טורקיים לאפגניסטן עם יציאת האמריקנים משם בספטמבר הקרוב. הכניסה ללוב בשנה שעברה הייתה צעד אסטרטגי של ארדואן, ששינה את פני המערכה בלוב ומינף את מעמדה האזורי של טורקיה. אמנם איש אינו מתלהב מעצם הנוכחות הטורקית בלוב, אך הן מבחינת האמריקנים והן מבחינת האיחוד האירופי, היא מהווה משקל נגד לנוכחות הרוסית.
הקלף המנצח של ארדואן במפגש עם ביידן הוא יציאתם המתוכננת של האמריקנים מאפגניסטן. בנקודה זו האינטרס הטורקי והאמריקני מתלכדים היטב. מבחינת ביידן זוהי ההבטחה לבוחרים להחזיר את הכוחות הביתה. עבור ארדואן זוהי עוד הזדמנות למצב את טורקיה כמעצמה השבה לימי גדולתה העות'מאנית.
עוד לפני המפגש אמר ארדואן כי טורקיה היא המדינה היחידה שאפשר לסמוך עליה שתייצב את המצב באפגניסטן לאחר יציאת האמריקנים. מבחינת המערב, כאב הראש העיקרי הוא אבטחת שדה התעופה בקאבול, שער הכניסה והיציאה העיקרי מאפגניסטן עבור סגל דיפלומטי וארגונים הומניטריים. אבל השירות הזה, הסביר ארדואן, לא יינתן בחינם. טורקיה תזדקק לעזרה דיפלומטית, לוגיסטית וכלכלית כדי למלא את החלל שייווצר בעקבות יציאת הכוחות האמריקניים. והיא לא מתכוונת לעשות זאת לבדה, אלא בשיתוף פעולה עם כוחות מפקיסטן ומהונגריה.
ארדואן היה רוצה מאוד לאתחל את יחסיו עם ארה"ב, אבל ביידן יגרום לו להזיע קשות בדרך לשם. רווח בולט של הדינמיקה הזו היא החלטתו של ארדואן לנטוש בחודשים האחרונים את מדיניותו הלעומתית כלפי המדינות מפיקות הגז במזרח הים התיכון, ובהן ישראל. לא ברור עד כמה המגמה הזו תחזיק מעמד, מה גם שבשבועות האחרונים צצו דיווחים על כך שטורקיה והפלסטינים דנים באופציה של סימון גבול ימי משותף, עניין שמשמעותו האפשרית היא ספינות טורקיות מול חופי עזה.
לתת ליריב להזיע
האופן שבו ניהל ביידן את המפגש עם ארדואן מאפשר הצצה חשובה לדרך ולסגנון של הנשיא האמריקני הנוכחי. נראה שהתובנה העיקרית היא שביידן נוטה להציב את הנושאים הכבדים על השולחן הרבה לפני שמפגש עימו עולה על הפרק, ולתת ליריב להזיע קצת ולשקול מה הוא יכול לעשות כדי להתקדם מול ארה"ב ולהגיע מבושל היטב לפגישה. ההכרה החד־משמעית בשואת העם הארמני היא דוגמה מצוינת. כל זה מבלי להיכנס לדרמות, ולשמור בסך הכול על רוח טובה.
אבל לביידן לא היה אינטרס להיכנס לעימות עם ארדואן, ודאי לא יומיים לפני פסגה ראשונה ומתוחה עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. מבחינות מסוימות, בדומה לטיפול שהעניק לארדואן, ביידן "בישל" גם את פוטין לקראת הפגישה ביניהם. כלומר, במידה שפוטין אכן ניתן לבישול. זה החל כמובן בכינוי "רוצח" לפוטין, אבל גם באמירה ברורה באשר לאחריות הקרמלין לשלומו של מנהיג האופוזיציה הכלוא אלכסיי נבלני. ביידן גם הצליח להוציא את הרוסים משלוותם. בימים שלפני הפסגה טענו פוטין ושר החוץ שלו לברוב שהתנהגות הממשל כלפי המסתערים על גבעת הקפיטול היא אנטי־דמוקרטית. המקום היחיד שבו הטענה הזו התקבלה אולי ברצינות הוא בבית הנופש של טראמפ במאר־א־לאגו.
בשורה התחתונה, ג'ו ביידן מתגלה כנשיא שקול שלא פוחד לשים דברים על השולחן ומוצא את הדרך לקיים דיאלוג קשוח, אך בנעימות ומבלי לשבור את הכלים. הדבר בא לידי ביטוי גם בדרך שבה הניח לנתניהו להתייבש בהמתנה לטלפון ממנו, אך לא חיכה והתקשר לברך את בנט שעתיים אחרי השבעתו לראש הממשלה. גם את ארדואן הוא ייבש, אך מצא את הדרך לגרום לו לשתף פעולה. את המפגש עם פוטין הגדיר מראש ב"צורך לשמור על חיזוי ויציבות ביחסים עם רוסיה".
ביידן מינן היטב את הדרמה, בין הפרומו עם ארדואן למנה העיקרית עם פוטין. אם אכן תצא לפועל גם עסקת חילופי מרגלים, נראה שבארה"ב לא ישחררו בקלות את ויקטור בוט.
