על שולחנו של נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן הונח בימים האחרונים דו"ח של המועצה האמריקנית לביטחון לאומי, תחת הכותרת: "נפתלי בנט – ראש הממשלה הנבחר של ישראל". בדו"ח מפורטת ההיסטוריה של האיש, ולא פחות חשוב מכך – עמדותיו. ביידן קיבל מן הסתם גם תדרוך בעל פה בנוגע לראש הממשלה החדש של ישראל, אדם שביידן ובכירי ממשלו לא ממש מכירים. רובם, בהם הנשיא עצמו, מעולם לא פגשו בו. בנט כיהן אמנם כשר בישראל כאשר הם היו חלק מצמרת ממשל אובמה, אבל לא שר בכיר מהסוג שנפגש עם מקביליו בוושינגטון. כאשר בנט כבר כיהן במשך כמה חודשים כשר ביטחון, זה קרה בשיאו של ממשל טראמפ.
בניגוד לנתניהו, שאותו הכיר ביידן במשך כמעט 40 שנה, מערכת היחסים שנבנית עכשיו עם בנט מתחילה כמעט מאפס. בוושיגנטון מודים ששיחת הטלפון המהירה לבנט, שעתיים אחרי ההשבעה, הייתה בגדר חיבוק דוב, בייחוד על רקע העובדה שלביידן נדרשו שבועות ארוכים לשוחח לראשונה עם נתניהו לאחר שהושבע לנשיא.
"השיחה המהירה של ביידן לבנט הייתה הדבר הנכון לעשות", אומר לי גורם בממשל, "בשיחה הזו היה מסר שהממשל לא רק מדבר עם בעל הבית החדש, אלא יש לו רצון אמיתי להתחיל לעבוד איתו. בוושינגטון רוצים כעת שקט, ומעוניינים שבנט ימשיך בקו הזה ולא יזעזע את השטח יותר מדי. אין להם זמן לבזבז והם מרגישים שצריך להתחיל לדבר, כדי שדברים יתחילו לזוז".
בדיוק מהגישה הזו חוששים אולי מצביעיו של בנט ובמחנה הימין הישראלי בכלל. בנט מביא עמו לתפקיד לא מעט ניסיון ביטחוני: החברות בקבינט, המעורבות במבצע צוק איתן וכמובן הכהונה כשר ביטחון. גם מבחינה הסברתית, בתקופה האחרונה הפך בנט לכוכב עולה ברשתות הזרות – יש לו אנגלית רהוטה, והוא מכיר את המנטליות האמריקנית.
אבל בכל הקשור לניסיון מדיני, בנט מגיע לכס ראש הממשלה בחוסר גדול למדי. ודאי אם משווים אותו לנתניהו בקדנציה הראשונה, קדנציה שדווקא הייתה גרועה למדי מבחינתו, בייחוד בכל הנוגע להתנהלות מול וושינגטון. נתניהו נכנס לראשונה ללשכת ראש הממשלה ביוני 1996, כשמאחוריו כהונה כציר בוושינגטון, כשגריר באו"ם וכסגן שר החוץ. הוא היה משוכנע שהוא מכיר את וושינגטון ככף ידו, אבל לפחות במחצית הראשונה של כהונתו, החיבוק הלוחץ של הנשיא דאז ביל קלינטון הוביל את נתניהו ליישם את הנסיגה מחברון ולחתום על הסכם וואי – אותם צעדים בדיוק שנגדם נאבק כיו"ר האופוזיציה בתקופת ממשלת רבין. רק בכהונתו השנייה שהחלה ב־2009 למד נתניהו כיצד להתנהל מול ממשל אמריקני נוסף שניסה להביא אותו לשולחן המו"מ עם הפלסטינים ולנסיגות.
במפלגה הדמוקרטית "מסתכלים על בנט בחשדנות אבל מוכנים לתת לו צ'אנס ולפתוח דף חדש, שכן לא מעט חברים במפלגה מעוניינים לחזור למצב של מערכת יחסים חמה עם ממשלת ישראל"
ההערכה היא כי הפגישה הרשמית הראשונה בין ביידן לבנט לא תיערך בקרוב. הנשיא האמריקני איננו נפגש עם מנהיגי מדינות לצורכי פוטו־אופ ודיבורים בעלמא, אלא רק כאשר על הפרק עומדים צעדים מעשיים, כאלה שכדי לתכנן אותם דרוש זמן. סיבה חשובה לא פחות היא שבממשל בוחנים את בנט ומבקשים לראות כיצד הוא מתנהל בסוגיות כמו מצעד הדגלים ומול רצועת עזה, ובמישור החשוב ביותר מבחינתם – מחוות לרשות הפלסטינית.
בבית הלבן לא מאמינים כעת כי קיים סיכוי לתוכנית שלום גרנדיוזית שתוביל לפינוי התנחלויות. למה הם כן מצפים? "הדמוקרטים אוהבים לא רק שמדברים איתם יפה, אלא שמדברים איתם דמוקרטית", אומר לי גורם ישראלי שמכיר היטב את האמריקנים. "לדבר דמוקרטית משמעותו לדבר בערכים של המפלגה – ובמקרה הזה הכוונה למחוות הומניטריות כמו חיסונים לפלסטינים, פרויקטים כלכליים משותפים שיחזקו את הרשות הפלסטינית, וגם שיקום עזה בתנאים כאלה ואחרים. את זה רוצים לראות בממשל". גם ההודעות שיצאו מלשכותיהם של הנשיא ביידן וסגניתו קמלה האריס עם השבעת הממשלה בירושלים הסתיימו במסר ברור: "רוצים להביא שלום ורווחה לפלסטינים".
בשבועות האחרונים הסתמנה נטייה ישראלית להסכים לשיתופי פעולה שונים ולמיזמים אזרחיים עם הפלסטינים, אבל הוצב לכך תנאי: "כל עוד הפלסטינים משתפים פעולה עם האג, אנחנו לא נהיה שם". האמריקנים, כך אומרים גורמים המעורים בפרטי הדיונים, שמעו את התנאי הזה, הנהנו ואמרו שינסו לשכנע את הפלסטינים – אבל נראה שגם אם הפלסטינים יסרבו, האמריקנים לא ממש יסכימו שישראל תיתלה בתירוץ הזה כדי להימנע משיתוף פעולה איתם. והלחץ על ממשלת בנט, בוא יבוא.
לא יסתפקו במילים
סוגיה מרכזית אחרת שנמצאת על סדר היום של יחסי בנט והממשל האמריקני היא הגרעין האיראני. בנט עצמו ביטא בנאום ההשבעה את התנגדותו להסכם הגרעין, הסכם רע בעיניו, והבהיר שהמדיניות הישראלית בנושא לא תשתנה. בבית הלבן לא נפלו מהכיסא כששמעו את הנאום, אבל השאלה הגדולה ששואלים שם היא כיצד ההתנגדות הישראלית תבוא לידי ביטוי. האם בישראל יביעו התנגדות פומבית וייכנסו לעימות עם האמריקנים אם וכאשר ייחתם ההסכם, או יסתפקו באמירה רפה? האם הפעולות העלומות שיוחסו לישראל נגד תוכנית הגרעין האיראנית יימשכו ביתר שאת גם לאחר ההסכם? התשובות לשאלות הללו הן שיכתיבו את הטון ביחסי ישראל־ארה"ב.
נקודה נוספת שעלולה לפעול לרעתו של בנט היא העובדה שגם בוושינגטון יודעים שבנט, לפחות בשלב הזה, איננו נהנה מהגב של המפלגה הרפובליקנית שנתניהו היה בשר מבשרה, ואף יזם בעזרת בכיריה את אותו נאום בקונגרס בשיאו של העימות עם הנשיא אובמה על הסכם הגרעין. יש להניח שבמהלך הזמן ומתוקף מעמדו בנט יעמיק את קשריו במפלגה הרפובליקנית, ושם הלא מתנגדים בכל מקרה להסכם הגרעין – אבל לפחות בשלב הראשון הממשל יראה בו כמי שרק מתחיל לצבור חברים בוושינגטון. במציאות כזו יש מקום לחשוש שלמרות הצהרותיה של ישראל על התנגדותה ההסכם, האמריקנים יאמרו "נו, טוב" וימשיכו הלאה.
לא רק בבית הלבן מיהרו לחבק את בנט, אלא גם במפלגה הדמוקרטית. סטני הוייר, מנהיג הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים האמריקני, פרסם הודעה שלפיה הוא "מעוניין לחזק את היחסים עם ישראל". ברוח זו, בכירים דמוקרטים רבים פרסמו הודעות תמיכה וברכה לממשלה החדשה בירושלים.
אבל מאחורי החגיגיות מסתתרים גם לא מעט ספקות. גורמים במפלגה הדמוקרטית אמרו בשבוע שעבר כי במפלגה "מסתכלים על בנט בחשדנות מסוימת, כאדם שמעולם לא הצהיר שהוא תומך בחזון שתי המדינות ושעמדתו ביחס לפלסטינים ידעה. אבל הם מוכנים לתת לו צ'אנס ולפתוח דף חדש, שכן לא מעט חברים במפלגה מעוניינים לחזור למצב של מערכת יחסים חמה עם ממשלת ישראל".
בנט מצידו הזכיר גם הוא את שאיפתו לחזק את הקשרים עם הדמוקרטים. עמיתו החליפי, שר החוץ יאיר לפיד, לא חסך ביקורת על התנהלות נתניהו בשנים האחרונות בנושא: "השלטון היוצא לקח הימור גרוע, פזיז ומסוכן להתמקד רק ברפובליקנים ולנטוש את המעמד הדו־מפלגתי של ישראל. ההתנהלות הייתה מחפירה ומסוכנת, ואנחנו צריכים לשנות את כיוון העבודה מולם". אז רצון יש משני הצדדים, אבל מבחינת הדמוקרטים לא המילים עיקר, אלא המעשים.
אחרי שנים רבות שבהן משרד החוץ הוזנח, בעיקר משום שנתניהו ראה בעצמו תמיד שר החוץ האמיתי של ישראל, ומבחינתו חלק מהדיפלומטים בשירות החוץ לא ייצגו נאמנה את עמדות ממשלת ישראל בראשותו – השר היוצא גבי אשכנזי חולל בשנה האחרונה שינוי במעמדו של משרד החוץ. בתקופתו חזרו בעולם לראות במשרד גוף מרכזי במדיניות החוץ של ישראל, כולל מדינות ערב. גם חזרתם של האמריקנים, אחרי תקופה ארוכה של ייבוש, לעבוד עם השר והמשרד, החזירה אותו למרכז הבמה. סייעה לכך גם העובדה שברבות מבירות העולם נתפס אשכנזי כאנטיתזה לנתניהו.
את הירושה הזו מקבל יאיר לפיד, שהבהיר בשבוע שעבר באופן חד־משמעי: המשרד ירכז את מדיניות החוץ של ישראל גם בנושא הנורמליזציה עם מדינות ערב, ויהיה מעורב גם בסוגיה הפלסטינית. ובמילים אחרות: לפיד מכוון לכך שמדיניות החוץ של ישראל תתנהל מכאן – לא מהמועצה לביטחון לאומי או דרך יועצים כאלה או אחרים. בהקשר הזה אנו צפויים לראות לא מעט עימותים בין לפיד לבנט. בעולם יעדיפו כנראה לדבר עם לפיד, שנתפס כשמאלי יותר מבנט.
החלטתו של בנט להשאיר בתפקיד את היועץ לביטחון לאומי מאיר בן־שבת הגיונית ונכונה, והיא תסייע לבנט, עד שלב צבירת הניסיון והקשרים האישיים, למלא את תפקידו המדיני כראש הממשלה. לבן־שבת מערכת יחסים ארוכה וטובה עם שלל בכירים ומדינות. הוא ועמיתו ניקולאי פטרושב, היועץ לביטחון לאומי של פוטין, מצויים כבר כמה שנים בקשר טוב בכל הנוגע לסוריה. עם האמריקנים החל בן־שבת רק לאחרונה בדיאלוג אסטרטגי.
לצד ראש הממשלה ושר החוץ, גם שר הביטחון בני גנץ ישאף להפוך לדמות משמעותית בזירת היחסים עם ארה"ב. ואם וכאשר האמריקנים ידרשו להקפיא את הבנייה ביו"ש, בנט עלול למצוא עצמו בעימות לא רק עם לפיד אלא גם מול גנץ, שמחזיק ביכולת המעשית לאשר בנייה בהתנחלויות. בשלב זה הדרישה האמריקנית היא כללית, "לא לבצע צעדים בעייתיים", ואין התייחסות ספציפית להתנחלויות. אך ייתכן שהדבר נובע מהעובדה הפשוטה שמאז שביידן נכנס לתפקידו, גם ממשלת נתניהו לא אישרה מכרזים חדשים ביהודה ושומרון.
זוכרים את שרון
אחת המטרות המרכזיות של ממשלת בנט־לפיד תהיה לשמר את הידידוֹת החדשות שצברה ישראל בעולם בשנים האחרונות. מאז אמצע העשור הקודם הייתה לנתניהו אסטרטגיה ברורה: לאתר ולחזק את הקשרים עם המדינות שיסייעו לה להוביל מהלכים בגופים בינלאומיים או להטיל וטו על החלטות אנטי־ישראליות. כך חיבר נתניהו, בסיועו של מנכ"ל משרד החוץ הקודם יובל רותם, את ישראל עם קבוצות של מדינות ברחבי העולם. שיתופי הפעולה הפוריים ביותר הם עם יוון וקפריסין, אך יש שורה של בריתות ומדינות אחרות שישראל תצטרך להמשיך ולהשקיע בהם.
עם חלקם, במיוחד באירופה, יאיר לפיד כבר נגרר בעבר לוויכוחים, כשביקר את הערכים הדמוקרטיים שלהם או את יחסם לשואה. כך למשל, ביולי 2018 ניצת משבר חריף בין יאיר לפיד, אז יו"ר האופוזיציה, ובין הממשל בהונגריה, לאחר שלפיד כינה את ביקורו בישראל של ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן "חרפה" והוסיף: "נתניהו יעשה כבוד לראש ממשלת הונגריה אורבן שהילל ושיבח את השליט האנטישמי ששיתף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה". כיום נחשבת הונגריה למדינה קריטית מבחינת ישראל בזירת האיחוד האירופי. בכל פעם שעל סדר היום של האיחוד מונחת החלטה לגנות את ישראל, הונגריה מטילה וטו ומונעת את אישורה. מעניין יהיה לראות האם וכיצד שר החוץ לפיד יתנהל אחרת מיו"ר האופוזיציה לפיד.
בבירות העולם מיהרו להרעיף מחמאות על בנט לא רק משום ששמחו לראות את נתניהו בחוץ, אלא גם בשל התקווה שאם בנט הימני, מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, עשה את הצעד והלך לממשלה עם סיעה ערבית ומפלגות שמאל, ייתכן מאוד שהוא גם יוכל לעשות צעדים לכיוון הפלסטינים – ולא ממש משנה שבנט הבהיר במשך שנים את התנגדותו למדינה פלסטינית, שהוא רואה בה גם רעיון לא ישים. בעולם זוכרים את אריאל שרון שהפך מאבי הההתנחלויות לעוקר גוש קטיף, ומאמינים שאולי גם הפעם הבלתי אפשרי עשוי לקרות. נראה שזוהי הנקודה החשובה שבנט צריך לזכור: החיבוק, לפחות מארצות הברית ומחלק ממדינות העולם, הוא זמני. ברגע שבעולם יגלו שהוא מיישם את מדיניות הימין, החמימות עשויה להפוך לקור מקפיא.
