בשנות השישים החליט נשיא מצרים דאז, גמאל עבד אל־נאצר, להקים מחלקות ללימוד עברית באוניברסיטאות. המטרה שעמדה לנגד עיניו הייתה להכשיר גרעין ראשון של דוברי עברית לשירות בחיל המודיעין המצרי. בתחילה הוקמו מחלקות כאלה באוניברסיטאות בקהיר ובעין א־שמס, ואחרי מלחמת ששת הימים נפתחו עוד מחלקות לעברית באוניברסיטאות נוספות.
מלבד המחלקות האקדמיות באוניברסיטאות, הוקם ב־2011 מוסד פרטי בשם "אפאק" (אופק בעברית), ללימודי עברית וישראל. המנהלים, העיתונאי מוניר מחמוד ושותפו ממדוח רדואן, ועמם כמה תלמידים, מקבלים את פניי במבנה בית הספר לעברית, שאיננו אלא דירה בת חמישה חדרים בבניין רגיל באחת משכונות קהיר. אנחנו מתיישבים סביב שולחן ועליו פיצוחים, עוגות ושתייה.
"היום מלמדים עברית ב־13 אוניברסיטאות במצרים. כ־3,000 סטודנטים בכל שנה מסיימים תואר ראשון בלימודי עברית", פותח ומספר מחמוד, המשדר ב"רשות השידור המצרית בשפה העברית" ומתראיין פעמים רבות לתוכניות הרדיו בישראל. "תואר ראשון בחוג ללימודי עברית נמשך ארבע שנים. הסטודנטים לומדים את ההיסטוריה של השפות השמיות ושל עם ישראל. הם לומדים על הפוליטיקה הישראלית בעבר ובהווה, ועושים היכרות עם הוגי דעות וסופרים ישראלים. הם צריכים לדעת בעל פה קטעים בסיפורת העברית, ואפילו קטעים מן התנ"ך". להמחשה יורה מחמוד לאוויר כמה פסוקים, לקול צחוקם של הנוכחים.
"מעבר לחומר הלימוד, אם התלמידים שלנו רוצים באמת לשלוט בשפה הם צריכים לתרגל הרבה בבית", מצטרף רדואן לשיחה. "עברית היא שפה קשה, במיוחד למצרים שאין להם עם מי לתרגל אותה. היום יש להם אינטרנט כדי לתרגל, אבל אני ומוניר רדפנו זה אחרי זה ברחבי האוניברסיטה כדי להשתמש בעברית שלנו". רדואן, שעבד במשך יותר מ־30 שנה במשרד אל־על בקהיר ואף שימש מנהלו (ראו טור נפרד בגיליון זה), הוא דובר עברית רהוטה. בנוסף לתואר הראשון בעברית הוא למד תואר שני בתרגום סימולטני, והוא מלמד עברית סטודנטים מצרים וצוערים של משרד החוץ המצרי.
בשנות התשעים ניצבה התיירות מישראל למצרים במקום השלישי, אחרי צרפת וגרמניה. התיירים מישראל היו מקור הכנסה משמעותי לכלכלה המצרית, ומדריכים שהיו בקיאים בשפה העברית ובהיסטוריה היהודית במצרים הפכו למצרך מבוקש ששכרו בצדו. היום הסטודנטים הרבים שלומדים עברית מתקשים למצוא עבודה ורבים מהם נוטשים את התחום עוד לפני קבלת התואר, או לחלופין עוסקים במקצוע שלא קשור לשפה ועם הזמן שוכחים אותה.
בשנת 1995 הבינו גם בחברה בינלאומית כמו מיקרוסופט את הפוטנציאל העסקי הגלום בכוח העבודה המצרי דובר העברית, הזול בהשוואה לישראל. "הם פתחו סניף במצרים עם מחלקה בעברית", מספר מחמוד. "היית מתקשר מתל־אביב לקבל שירות, והיה עונה לך נציג במצרים ומדבר איתך בעברית. זה התקיים במשך שבע שנים, עד המהפכה של האחים המוסלמים בשנת 2011. חוסר היציבות הביטחונית והסכנה שבקשר עם ישראל גרמו למיקרוסופט לסגור את הסניף שלהם בעברית".
אחת התלמידות, בחורה בשם רארדה, מצטרפת לשיחה ומספרת כי היא עובדת בסניף של חברה אמריקנית ומעניקה שירות ללקוחות מישראל. "השיחות מתנהלות בדרך כלל כרגיל. לפעמים שומעים קצת מבטא, ואז שואלים מאיפה אני. בהתחלה אני מנסה להתחמק, ואם הם מתעקשים אין לי בעיה לומר שאני ממצרים. התגובות מגוונות, אבל הרוב מתלהבים ושמחים לשמוע. שואלים אותי כל מיני שאלות ומתחילים לחקור מאיפה העברית שלי. אני עונה להם שלמדתי באוניברסיטה, וזה מעורר הרבה סקרנות".
רארדה מסיימת לדבר ולחדר נכנסים היבה חמדי ובעלה אסלאם א־שייח', ה'בוסים' הישירים שלה בחברת שירות הלקוחות. שניהם היו תלמידים של מחמוד ורדואן, ובנוסף לעבודתם בחברה משמשים כמורים לעברית ב'אפאק' ומכשירים בעצמם דור חדש של דוברי השפה. אחרי כמה בדיחות פנימיות על חשבון הישראלים בעברית, הם מספרים על היתרון של העובד המצרי על הישראלי. "משלמים לנו פחות כסף ומקבלים שירות באיכות גבוהה יותר", טוענת הבה. "אנחנו שומעים את השיחות של הנציגים הישראלים. הם הרבה יותר חוצפנים, ואפילו מעזים לנתק שיחות בלי בושה. אצלנו זה לא קורה".
"עבדתי בעבר בסניף המצרי בעברית של חברת המחשבים 'דֶל'", אומר אסלאם. "ראיתי שהנציג המצרי מקבל 50 שיחות ביום בלי בעיה, והישראלי מסיים את היום אחרי 25 שיחות. העובדים המצרים הרבה יותר רציניים".
הרעם עדיין מתגלגל
אורח נוסף שמשתתף בשיחתנו הוא איש "רשות השידור המצרית בשפה העברית", או בשמה המקוצר "קול קהיר בעברית". הוא מבקש שנציג אותו בשם בדוי, גמאל, ומספר על תולדות השידורים. "התחנה הוקמה בשנת 1953. בתחילה היו קריינים פלסטינים שהגיעו למצרים כפליטים אחרי 1948. הם דיברו עברית קלוקלת ועשו טעויות לשון חמורות. אחד המשפטים המפורסמים שגרמו לזלזול ישראלי בתחנה הוא המשפט 'חיילינו נלחמו בכל החזיות'" (במקום חזיתות, כמובן; א"ג). בשנת 1958 שונה שם התחנה ל"קול הרע"ם מקהיר" – ראשי התיבות של הרפובליקה הערבית המאוחדת למצרים ולסוריה. השם נותר על כנו גם לאחר פירוק האיחוד בין המדינות".
"עם הזמן הלך צוות התחנה והשתפר", ממשיך גמאל, "והשידורים החלו לקבל זווית צבאית ולשמש ללוחמה פסיכולוגית נגד ישראל. החיילים הישראלים היו מאזינים למסרים שהועברו בשידורים – חלקם נכונים וחלקם כוזבים – במטרה לשבש את המודיעין הישראלי וליצור לחץ פוליטי. פרויקט הדגל של התחנה היה הריאיונות ששודרו עם השבויים הישראלים במלחמת 1973. בשיא המלחמה הגיעו כתבי התחנה לשבויים ושידרו ריאיונות, ודרכם ידעו המשפחות בישראל שיקיריהן עוד בחיים. ככה הגענו לידיעת הישראלים. ראש הממשלה הישראלי מנחם בגין ראה בערוץ כלי ללוחמה פסיכולוגית, ובעקבות הסכמי השלום שנחתמו הוא ביקש מהנשיא סאדאת לצמצם את שעות השידור מ־16 ל־6 בלבד, וכך זה עד היום.
"אנחנו משדרים כל יום מחמש בערב עד חצות. בשעתיים הראשונות השידור הוא ברוסית ובאנגלית, ולאחר מכן בעברית. הנושאים מגוונים. משדרים תוכניות פוליטיות, ספורט ועוד. רוב החומרים כתובים מראש. אין גוף שעובר עליהם, והצנזורה מסורה בידי עובדי התחנה. כולנו פועלים בהתאם לקווים ולמדיניות הממשלתית. המטרה שלנו היא לתת לישראלים ששומעים את התחנה דרך להכיר את החברה המצרית".
בעבר ביקרו במשרדי התחנה ידוענים ישראלים שונים ובהם איש התקשורת המנוח עדי טלמור והזמר שימי תבורי. "האווירה הפוליטית אז הייתה נוחה יותר, כי הייתה תקווה", מתאר גמאל. "אחרי הסכמי אוסלו הייתה אופוריה ותקווה לשלום. בהמשך, כשהבינו שהשאיפות שלהם לא מתממשות, הפלסטינים והערבים התייאשו. אותה אמירה אומללה של אהוד ברק אחרי קמפ־דיוויד 2, על כך ש'אין פרטנר פלסטיני לתהליך מדיני', פגעה קשות בשמאל הישראלי. אם ראש ממשלת ישראל שמשתייך לשמאל אומר את זה, מה אפשר לצפות מנתניהו".
"משיחות שלנו עם ישראלים הבנו שמצרים משתקפת בעיניהם בצורה מעוותת. חושבים שמצרים היא לא מדינה מודרנית, שבמקום מכוניות יש גמלים ושאנחנו עדיין חיים סביב מדורות אש במקום להשתמש בחשמל. מעבר לכך, יש מחסום פסיכולוגי שמפריד בין הצדדים. אנחנו מנסים לחורר את המחסום הזה וליצור פתחים שדרכם הציבור הישראלי יוכל להסתכל על החברה המצרית ולהבין שלא מדובר בעם שרוצה לזרוק את היהודים לים. אנחנו רוצים להראות לעם בישראל שהשלום בין המדינות חשוב לשני הצדדים, והשלום עם הערבים הוא שייתן לישראלים ביטחון".
מוניר מחמוד, גם הוא איש התחנה בעברו, מסכים עם איש 'קול קהיר בעברית' ומספר על תוכנית הדגל שהוא היה המנחה שלה במשך יותר מ־16 שנים. "שם התוכנית היה 'אורחים בקהיר'. דיברנו עם הישראלים שמבקרים במצרים, וכך נחשפנו לתמונה המעוותת של מצרים בעיני הישראלים. הם היו מספרים על ההפתעה שהם חווים בביקור מכך שמצרים היא מדינה מפותחת. היה לי חופש גמור בתוכנית הזאת. לא הייתה עליי אף פעם צנזורה, ובחרתי בעצמי את מי לראיין".
בשנות האלפיים פעל במצרים גם ערוץ טלוויזיה בעברית בשם 'ערוץ הנילוס', ששידר שעתיים ביום במשך עשר שנים. "היינו משדרים תוכניות על מצרים – תרבות, פולקלור, פסטיבלים ותיירות, וגם חדשות ופרשנות. החשיפה שלנו בישראל הייתה קטנה, כי היינו משדרים דרך הלוויין ובאותן שנים לרוב הישראלים לא היו צלחות לקליטת שידורי לוויין. ובכל זאת, בזמן מבצע 'עופרת יצוקה' היו ציטוטים של השידורים שלנו בערוץ 2".
"לא גירשנו את היהודים"
פרופ' שמעון שמיר, שכיהן כשגריר ישראל במצרים, נפגש בזמנו עם אנואר סאדאת והעלה בפניו את הרעיון להקים מרכזים אקדמיים משותפים בקהיר ובישראל, שילמדו כל אחד את שפתו ותרבותו של העם האחר וישמשו גשר בין העמים. מרכז ישראלי נפתח בקהיר, אך מקבילו בתל־אביב טרם הוקם. במסגרת פעילות המרכז היו מגיעים לקהיר מרצים, סופרים ואישי ציבור ישראלים ומופיעים בפני סטודנטים מצרים דוברי עברית.
"מעולם לא היה שיתוף פעולה רשמי בין המחלקות לעברית באוניברסיטאות המצריות ובין המרכז הישראלי", אומר מחמוד. "הסטודנטים היו מודעים לקיומו, וחלקם היו באים אליו כדי לשפר את השפה ולפגוש אנשי רוח כמו דוד גרוסמן וסמי מיכאל. היו מקרינים שם סרטים בעברית וחושפים את הסטודנטים לעברית עכשווית. עד היום נמצאים שם חוקרים שמתרגמים ספרים ועורכים מחקרים, אבל אין כל שיתוף פעולה בינינו ובין המכון".
ממדוח רדואן מבהיר כי באופן כללי המצרים חשים שהם לא נהנו אי־פעם מפירות השלום עם ישראל. "הניסיון האישי שלי בעבודה עם חברות ישראליות ממש לא טוב. 34 שנים עבדתי באל על, וברגע שהם סגרו את המשרדים שלהם כאן לא קיבלתי שום זכויות. גם בצד הכלכלי אנחנו לא רואים שיתוף פעולה משמעותי בין הצדדים. היחסים בין המדינות טובים רק בתחום הביטחון והמודיעין. השלום נותר בין המפקדים, ולצערנו לא חלחל למטה לעם". אסלאם מעלה נקודה נוספת: "מי שלומד גרמנית במצרים מקבל מלגה מממשלת גרמניה, כי היא רואה בו גשר לחיבור בין המדינות. למה אנחנו לומדי העברית לא מקבלים מלגה? האם ישראל לא רואה בנו גורם מועיל לשלום, ששווה להשקיע בו?"
אני מספר לבני שיחי על כך שישנו מרקם חיים משותף בין פלסטינים לישראלים ואפילו בין פלסטינים למתנחלים. "אני לגמרי מבינה את זה, אני רואה בחיים משותפים משהו טבעי וברור", אומרת היבה, ומקבלת חיזוק מבעלה אסלאם: "הם חייבים לחיות, אין להם ברירה". אחמד, נציג רשות השידור, מתנגד: "אני ממש מופתע ומתקשה להאמין שהם משתפים פעולה עם מי שהם מאמינים שנמצא על האדמה שלהם. האם תושבי עזה עבדו עם יהודים מגוש קטיף? צריך להפריד בין אנשים שרוצים לשתף פעולה ובין אנשים שמוכרחים לעבוד כדי להתפרנס. צריך לשאול גם שאלה נוספת – איך מי שעובד אצל היהודים נתפס בעיני שאר הפלסטינים. ישראל מנהלת מדיניות שיטתית של סחבת מול הפלסטינים, כי היא לא רוצה שלום. זה מה שמעורר רגש שלילי בקרב העם המצרי. מצד אחד אנחנו לא מרוויחים מהסכם השלום עם ישראל, ומצד שני אנחנו לא יכולים למלא את ההתחייבות ההיסטורית שלנו לתמוך בפלסטינים".
נושא נוסף שעולה בשיחתנו הוא ההיסטוריה היהודית במצרים, שהסטודנטים לעברית לומדים גם עליה. "לומדים על הגניזה הקהירית ועל סיפור יציאת מצרים ובניית הפירמידות", אומר מחמוד, וכולם צוחקים שכן מבחינתם מדובר באגדות בלבד. בשנת 1945 מנתה הקהילה היהודית במצרים כ־50 אלף נפש. רובם עסקו במסחר ומיעוטם בתעשייה, בפקידות ובענפי שירותים. רבים מהם נטשו לאחר הקמת מדינת ישראל, בעקבות שורה של רדיפות והתנכלויות שלטוניות. לאחר עליית נאצר לשלטון החריפה ההתנכלות, והמוסדות היהודים הרשמיים ובהם בתי ספר, בתי חולים, ארגוני רווחה ותנועות נוער הולאמו או הוצאו מחוץ לחוק. בנובמבר 1956 חתם נאצר על צו המורה על הפקעת רכושם של אזרחים שונים, והדבר אפשר הפקעות נרחבות של רכוש ופיטורים המוניים של יהודים. בעקבות הרדיפות נאלצו כ־30 אלף מיהודי מצרים לעזוב. הממשלה החרימה את רכושם, והם אולצו לחתום על הצהרה שאין להם תביעות ממצרים ולא יחזרו אליה לעולם. בשנים האחרונות מתנהל הליך שנועד להקנות לאותם יהודים מעמד של פליטים, ולחייב את הממשל המצרי בתשלום פיצויים על הרכוש היהודי שהולאם ונותר במצרים.
"הסיפורים על רדיפת יהודי מצרים מוגזמים", טוען אחמד, איש 'קול קהיר בעברית'. "יהודי מצרים היו מאז ומעולם חלק מהלאום המצרי, יותר מכל היהודים בארצות האסלאם האחרות. זה היה דו־קיום אמיתי. הלאמת הרכוש הזר הייתה פקודה כללית של נאצר, ללא קשר ליהודים. הפקודה כללה את כל הזרים, גם את הקהילה היוונית למשל. מי שגרמו לתסיסה ביחסים בין יהודי מצרים למדינה היו הסוכנות היהודית והמוסד. יהודי מצרים לא רצו לעלות לישראל, והסוכנות היהודית שתלה סוכנים כדי לעודד את העלייה. כשיש לך משפחות יהודיות שחלק מילדיהן מכריזים על עצמם כעל ציונים ולא כעל מצרים, זה נורמלי שהמודיעין המצרי יגיע לאותה משפחה ויחקור אותה. התקשורת הציונית שידרה שנאצר הורה לגרש את היהודים. זה לא נכון. נאצר אמר שיהודי שרוצה לעזוב את מצרים בתקופה הרגישה הזו של 1948 רשאי לצאת, אבל הוא לא יוכל לחזור. זה לא גירוש. יש הרבה יהודים שלא עזבו, כמו אביה של מגדה אהרן, ראש הקהילה היהודית במצרים היום. זה אחד הסיפורים שלא מספרים בצורה שקופה במדינת ישראל, ואז יש הטעיה וערפול של המציאות. מה נאצר היה יכול לעשות מול הסוכנות היהודית והמוסד ששיגר את סוכניו בפרשת 'עסק הביש'? הוא היה חייב לחקור משפחות, וזה העיב על היחסים בין המצרים ליהודים וגרם לחלקם לעזוב את מצרים".
הבעיה היא הדת
אחרי שלוש שעות של שיחה קולחת אנחנו נפרדים בידידות. למחרת אני נפגש עם אשרף ראדי, מומחה לכלכלה וחברה מצרית, והוא מספק תמונה לא פשוטה בנוגע ליחסי ישראל־מצרים. "למרות התחממות היחסים, אפשר בהחלט לומר שבקרב העם המצרי יש מידה של חשדנות כלפי ישראל", הוא קובע. "קח לדוגמה את עסקת הגז שנחתמה לא מזמן. החשד נובע מאידיאולוגיה שעדיין רווחת, שלפיה אסור לעשות עסקים עם ישראל. אני חושב שלממשלה יש אחריות מסוימת על העניין. ההנהגה המצרית לא יוצאת בהצהרה ברורה שמבהירה שיש שינוי. היא עדיין מדברת על קונספירציות ציוניות ואמריקניות, ומוכרת באמצעות התקשורת הממשלתית את אותה סחורה של עוינות היסטורית כלפי ישראל. לכן העם המצרי לא משתנה".
ראדי מפקפק באפשרות לחנך את הדור המצרי החדש, וקורא לשינוי תוכני הלימוד: "אני חושב שהבעיה האמיתית במזרח התיכון כולו היא שאין לנו חינוך חילוני. אם תסתכל בספרי הלימוד במצרים לא תמצא שנאה ישירה ליהודים, אבל תמצא הרבה תכנים דתיים שמחנכים לשנוא כל אחד שאינו מוסלמי. כל עוד מכניסים את הדת לבתי הספר, הדור הצעיר תמיד ירגיש שהדת שלו היא החזקה ושהאחר הוא מתחרה שמאיים עליו; ברגע שיהיה מהלך כולל שיפחית את לימודי הדת לטובת מחשבה הומניטרית, פתוחה ומקבלת יותר, אולי יתאפשר לחולל שינוי וליצור עתיד חדש".
העוינות כלפי הישראלים והיהודים רווחת דווקא בקרב השכבה המשכילה בחברה המצרית, אומר ראדי. "בכל מקום תיירותי או ציבורי לא תהיה לך בעיה לומר שאתה ישראלי. יתייחסו אליך בכבוד, ומקסימום יתעלמו ממך או יסרבו לשוחח איתך. אבל אם תלך למקומות שבהם מתגוררים משכילים, תתמודד עם עוינות גדולה. בעבר ערכתי מפגשים בין ישראלים לאקדמאים מצרים. השיח היה קשה אבל אפשרי. היום אני חושב שהמצב החמיר, בין היתר בגלל הדיווחים על שיתוף פעולה צבאי ומודיעיני בין מצרים וישראל. התחושה של נרמול היחסים רק מכניסה עוינות ושנאה בקרב האליטה האינטלקטואלית".
אחד מאלה ששילמו מחיר אישי על רצונם להרחיב את הקשרים בין ישראל למצרים, הוא הסוציולוג המצרי סעד א־דין איברהים, פרופסור באוניברסיטה האמריקנית בקהיר. "הוא ביקר בינואר האחרון בישראל ונשא נאום באוניברסיטת תל־אביב על המהפכה המצרית בשנת 1919 נגד האימפריה הבריטית", מספר ראדי. "אקטיביסטים פרו־פלסטינים צעקו סיסמאות שונות במהלך ההרצאה, ומאז מתנהל נגדו קמפיין בתקשורת המצרית ובקרב השכבה האינטלקטואלית במצרים. לא מוכנים לפרסם את המאמרים שלו ולראיין אותו, אף שמדובר באדם שחצה את גיל שמונים ונחשב מומחה בתחומו. באחת משיחותינו הוא אמר לי שהוא לא מבין מדוע בזמן שיש הסכם שלום בין המדינות ושיתוף פעולה נרחב במגוון תחומים, אסור לו להשתתף באירועים אקדמיים בישראל. לא ידעתי מה להשיב לו. גם אני לא מופיע יותר בתוכניות טלוויזיה במצרים כדי לא להסתבך. הכלל במצרים הוא לשמור על פרופיל נמוך".
"קח אותנו לישראל"
אני מסיים את הפגישה עם ראדי וממשיך לסיור עצמאי בכמה מוקדים בקהיר. התחנה הראשונה שלי היא אנדרטת החייל האלמוני, הסמוכה למוזיאון הרשמי של מלחמת אוקטובר, הידועה אצלנו כמלחמת יום הכיפורים. האנדרטה נבנתה בימי חוסני מובארק. זוהי רחבה גדולה, שבמרכזה מבנה משולש גדול המזכיר את הפירמידות. אבני שיש שחורות יוצרות שביל כניסה למתחם שמתחת למבנה. בקצה השביל אבן שחורה, המסמלת את קברם של החיילים המצרים שנפלו בקרבות השונים. מולה ניצבת אבן נוספת, לבנה, מעין מצבה למצביא המצרי הגדול והנשיא אנואר סאדאת, שנרצח לאחר הסכם השלום עם ישראל. "גיבור המלחמה והשלום, חי למען השלום ומת כשדבק בעקרונותיו", נכתב עליו.
סביב המבנה המשולש מוצבים כמה תותחים, ובפתחו שני שומרים במדים אדומים. אני שואל אחד מהם מה הוא חושב על השלום עם ישראל והאם עקרונותיו של סאדאת מומשו. אחרי שתיקה ארוכה הוא משמיע משפט אחד: "סאדאת מת מזמן, היום אנחנו בימים אחרים". חייל אחר, הלבוש בבגדים אזרחיים, מגיח מהבוטקה בכניסה ומבקש ממני שלא להפריע לשומר. "הם שומרים על המתחם כחלק מהשירות הצבאי שלנו". השירות הצבאי במצרים הוא חובה, ומשך הזמן שלו נע בין ארבע שנים לבוגרי בית ספר יסודי, לשנתיים לבוגרי לימודים גבוהים. במשפחה שבה בן אחד, הוא מקבל פטור מהשירות. "השלום עם ישראל טוב מאוד", אומר לי החייל, ומבקש שלא אשאל אותו יותר בנושאי פוליטיקה.
אנדרטת החייל האלמוני נבנתה מול טריבונות הבטון המפורסמות שעליהן ישב סאדאת ב־6 באוקטובר 1981, היום שבו נרצח. הוא וסגנו חוסני מובארק צפו במצעד השנתי לציון ניצחונה של מצרים ב"מלחמת אוקטובר". המתנקשים, אנשי הג'יהאד האסלאמי המצרי, השתתפו במצעד כשהם לובשים מדי צבא, וכשהגיעו לבימת הכבוד קפצו מן המשאית הצבאית שבה נסעו והתנפלו ביריות על הבימה. "סאדאת היה איש של כבוד", מסכם החייל. "אנחנו מכבדים אותו ואת מורשתו".
ביקשתי להיכנס למוזיאון מלחמת אוקטובר, שמציג את אתוס הניצחון המצרי במלחמה, אבל הוא היה סגור לרגל שיפוצים. "אם אתה רוצה לראות טנקים ומטוסים, תעלה למצודת צלאח א־דין", המליצו לי השומרים בכניסה. המצודה שמשקיפה על קהיר נבנתה בידי צלאח א־דין בשנת 1176.
בדרך אל המצודה אני שואל את נהג המונית, סמי, לדעתו על היחסים עם ישראל. "אין לנו שום בעיה עם ישראלים, רק שיבואו לפה ואללה ישמור עליהם", הוא אומר. "אני נוהג במונית מאז 1993 ונסעו איתי הרבה ישראלים, תיירים ואפילו אנשי שגרירות. בימי המהפכה שרפו את השגרירות, כמו ששרפו הרבה מקומות במצרים, וזה חבל. ישראל מדינה חזקה ואנחנו צריכים להיות איתה בקשרים טובים. בעבר היו הרבה יהודים שחיו במצרים. יש שכונה של יהודים, והרבה בתי כנסת שפעם היו מלאים".
במעלה המצודה אני פוגש שלושה נערים בני 16 העונים כולם לשם אחמד. כשאני מציג את עצמי ומגלה שאני מישראל, הם מתחילים להתלחשש. הבחור הגבוה שבחבורה מחליט לעשות מעשה ומברך אותי בברכה המצרית הידועה: "מצרים מאירה את פניה אליך". החברים מצטרפים, והשיחה מתחילה להתפתח. פול הוא מוצר הצריכה העממי ביותר במצרים, שרבים כאן רואים בו מעין סמל לאומי. במקום "סבאח אל ח'יר" (בוקר טוב), נהוג לומר במצרים "סבאח אל פול". אחמד הגבוה אומר: "ישראל זי פול" (ישראל כמו פול), כמי שרוצה להביע את הערכתו למדינה. "יש לכם מדינה חזקה, עם דמוקרטיה, כלכלה וצבא חזק. יש אצלכם הרבה אפשרויות עבודה והייטק. אבל זו לא חוכמה, כמה אתם במדינה, 300 אלף איש?", כשאני מתקן אותו הוא שולף את הסמארטפון כדי לוודא בגוגל את נכונות המידע החדש.
"אתה יהודי?" שואל אותי אחמד השני, החובש כובע מצחייה. "היית בירושלים ובתל אביב?" הוא ממשיך לשאול, וחושף בקיאות: "אצלכם מותר לשתות יין. מותר גם לצאת עם בחורות לפני החתונה, אחלה דת", הוא מסכם בצחוק. "אולי תיקח אותנו איתך לישראל", שואל אחמד השלישי. השיחה מתפתחת לכיוון המונדיאל ולאזרח המצרי מספר אחת מבחינתם – שחקן הכדורגל מוחמד סלאח. צילום סלפי משותף עם מטוסי הסוחוי המצריים שהפגיזו את ישראל במלחמת יום הכיפורים הוא נקודת סיום מוצלחת למדי למפגש האופטימי עם צעירים, שבניגוד לרבים מהמבוגרים רואים את ישראל באופן חיובי.
