בסוף אוקטובר 2020 היה קשה לדבר בניו־יורק על משהו שאינו דונלד טראמפ. הייתי שם לרגל המהדורה הדיגיטלית של סייברטק ניו־יורק, וכל מי שדיבר איתי תיעב את טראמפ או העריץ אותו. הרוב תיעבו. בכל זאת, ניו־יורק היא דמוקרטית. זה היה שבוע לפני הבחירות לנשיאות והאוויר היה רעיל. הרחובות היו אלימים. חלפו חודשים אחדים, ובשבוע שעבר ניו־יורק כבר נראתה אחרת לגמרי. אפס פוליטיקה והרבה אופטימיות שמלובה בכוחם של מיליוני החיסונים. תסמונת פוסט־קוביד, אוטוטו גם באמריקה.
האם בעקבות השבעת הממשלה החדשה תשתנה האווירה הציבורית מקצה לקצה גם אצלנו? ספק רב. אבל יש לפחות גוף לאומי אחד שאנשיו ישמחו לשקט תקשורתי בשנים הבאות: המוסד. שקט מוחלט, אם אפשר. הרקע הוא הקדנציה של ראש המוסד יוסי כהן תחת הנהגת ראש הממשלה בנימין נתניהו, והריאיון בהמשכים שנתן לאילנה דיין בתוכניתה "עובדה".
לא כולם במוסד אוהבים את הריאיון, בלשון המעטה. במיוחד משום שההתייצבות של כהן מול המצלמות באה בעקבות הריאיון הסנסציוני של א', סגן ראש המוסד הפורש, לנדב איל בידיעות אחרונות, אחרי שלא מונה לרשת את כהן. א' נתן ציון גרוע לראש הממשלה בנימין נתניהו על "ניהול לא טוב, גם בקורונה וגם בגרעין".
שבירת קודים
תוכנית סיום העונה של עובדה צרמה במידה רבה לאנשי מוסד ותיקים, משרתים ופנסיונרים, כי היא נחשבת לשבירה של אחד הקודים החשובים של הארגון מזה עשרות שנים: אנשי המוסד אינם מתראיינים על שנותיהם בארגון, בייחוד לא על מבצעים הרואיים, ובייחוד לא בפנים גלויות. יש מי שסבורים שכהן גם עבר עבירות ביטחון שדה חמורות, לא פחות (בן כספית פרסם במעריב שאיש המודיעין הוותיק יוסי לנגוצקי אף מתכוון להגיש תלונה במשטרה נגד כהן. נראה אם יעשה זאת).
ראשי מוסד כמו שבתי שביט וצבי זמיר כבר כתבו ספרים שנים אחרי שפרשו, אבל הם עסקו בעיקר בתפיסה ובניתוח אסטרטגי. איש המוסד לשעבר מישקה בן־דוד כתב סיפורים בדיוניים על מבצעים, אולי בהתבסס על מקרים שקרו באמת ואולי לא. על מבצעי מוסד של ממש סיפרו בעבר בעיקר עיתונאים, שמתבססים לא פעם על "מקורות זרים" ולא ממש מדייקים, בלשון המעטה.
לעומת זאת, יוסי כהן תיאר ממקור ראשון מבצעים של המוסד, ובראשם המבצע לגניבת מסמכי הגרעין מטהרן בינואר 2018, שתואר בפירוט חסר תקדים. ואם ראש המוסד מדבר בפתיחות כזו על מבצעים בעומק איראן כאילו היו אלה פעולות של הצנחנים בקסבה בשכם, מי ימנע מאנשי מוסד זוטרים הרבה יותר לספר על המבצעים שהם השתתפו בהם (במגבלות אישורי הצנזורה, שניתנו גם לריאיון עם כהן)?
הקוד שלפיו אנשי מוסד אינם מדברים בפומבי על מבצעים נועד לשרת את ההילה המיתולוגית של המוסד: אין כמעט פעולת ריגול עלומה על פני הגלובוס שאינה מיוחסת לידו הארוכה של המוסד בצורה כזו או אחרת. המוסד תמיד נמנע מלהתייחס לפרסומים, בין שהאירועים קשורים אליו ובין שלא.
מעבר לכך, גם אם הצנזורה תעבוד קשה מאוד, האויב תמיד יכול ללמוד משהו מתיאורי המבצע. אומנם מבצע לגניבת מסמכים לא יחזור על עצמו, אבל האיראנים, ולא רק הם, יכולים ללמוד הרבה מתיאור אופן ההיערכות של המוסד למבצעיו, ומה קורה בזמן המבצעים עצמם ולאחריהם.
חשוב להדגיש שעצם הפרסום על העברת מסמכי הגרעין לישראל, במופע שקיים נתניהו, נועד להשיג מטרות לגיטימיות רבות, ובראשן "יצירת" דעת קהל שתקשה על משטרים מערביים, ובתוכם ארה"ב, לחתום עם איראן על הסכמים שישראל מתנגדת להם.
מעבר לשאלת חשיפת הסודות המודיעיניים, אנשי מוסד רבים רואים בתיאור הדברים מפי כהן התרברבות אישית. הרבה לפני ראיונות הפרישה של א' ושל כהן, הקדנציה של ראש המוסד היוצא התאפיינה בפרסומים חסרי תקדים על המוסד. לעיתים קרובות צצו בכלי תקשורת מרכזיים במערב ידיעות מפי "מקורות מודיעין מערביים", שידעו לספר על פיצוצים מסתוריים במתקני הגרעין באיראן, ושאר מעללים שיוחסו למוסד.
גישתו המוחצנת של יוסי כהן, הייתה מוכרת במשך כל הקריירה המזהירה שלו, שבה הצטיין מעל לכול בהפעלת סוכנים. כבר כשסיים את תפקיד ראש המטה לביטחון לאומי ומונה בידי נתניהו לראש המוסד ב־2016, רבים ציפו שהוא יהיה ראש מוסד בפרופיל תקשורתי חסר תקדים, וזה אכן קרה. אלא שרבים במוסד סברו שהמטרה שמניעה את כהן היא בניית המוניטין שלו כראש מוסד מבריק ונועז לקראת התמודדות עתידית על ראשות הליכוד וראשות הממשלה – ולא בהכרח טובת הארגון. במונחים של עולם המודיעין, אלה "שיקולים זרים".
אגב, בניגוד למקובל לחשוב, נתניהו לא בהכרח עודד את כהן להתבלט בתקשורת במשך כהונתו. להפך. היו לא מעט פעמים שנתניהו נתן לו בראש ו"השתיק" אותו, אולי כדי שלא יאפיל עליו או ייבנה מהר מדי כיורשו העתידי.
ריאיון הפרישה שהעניק יוסי כהן לאילנה דיין היה ארוך במיוחד, וצולם במשך חודשים באתרים שונים. בעבר כבר התראיין כהן אצל דיין, כאילו במקרה, כאשר המוסד חשף את חמ"ל הקורונה שלו, שהיה ממוקם בבית החולים שיבא. בדיוק באותה מקריות, הוא התראיין ביציאה מהחמ"ל גם לערוץ 13.
חמש השנים הבאות
בינתיים, ראש המוסד הטרי דוד (דדי) ברנע ערך השבוע פגישת עבודה ראשונה עם ראש הממשלה נפתלי בנט – ארוכה יותר מפגישת החפיפה שהייתה לבנט עם נתניהו עצמו. נתניהו העריך בנאומו הראשון בכנסת כראש האופוזיציה שבתקופת בנט ייערכו פחות "מבצעים נועזים" על אדמת איראן. האם זה נכון? אולי, אבל לאו דווקא בגלל החלפת ראש הממשלה.
בחמש השנים הקרובות יגיע המוסד לכותרות הרבה פחות מאשר בקדנציה של כהן. בראש ובראשונה, משום שראש המוסד ברנע קורץ מחומרים אחרים. הוא אפור יותר, ולא רק בשיער, אך זה לא בהכרח אומר שהוא נועז פחות.
אז האם תתגשם נבואתו של נתניהו שבימי בנט, כלומר בשנים הבאות, יהיו הרבה פחות "מבצעים נועזים באיראן" מאשר בימי כהן ונתניהו עצמו? אם כך יקרה, אין לתלות זאת במידת התעוזה של בנט. חשוב להבין שלפי המקובל בשירותי ביון בעולם, הכנתו של מבצע בעורף האויב עשויה להימשך שנים ארוכות, שבהן נשתלים סוכנים ונבנים אינספור סיפורי כיסוי. רק כאשר התשתית קיימת, הדרג המדיני מחליט מתי להוציא מבצע אל הפועל. במילים אחרות, מספר המבצעים תלוי במספר המבצעים שכבר יצאו לדרך ובתשתיות הקיימות, ולא בהחלטה של ראש ממשלה וראש מוסד כאלה או אחרים. בכל מקרה, ימים יגידו אם נתניהו ראה נכונה.
קרב ר' בר'
ובזמן שדדי ברנע מתחיל את צעדיו כראש המוסד ומייחל לשקט תקשורתי, הקרב על תפקיד ראש השב"כ הבא מגיע לשיאו.
ראש השב"כ נדב ארגמן היה אמור לסיים קדנציה בחודש מאי. נתניהו האריך את כהונתו בכמה חודשים בגלל הבחירות, ובנט האריך אותה השבוע בחודש נוסף: היא תימשך בסופו של דבר עד אוקטובר.אילו היה נתניהו בתפקיד, סיכוייו של ראש המטה לביטחון לאומי מאיר בן־שבת להיות ראש השב"כ הבא היו גבוהים מאוד. בן־שבת מילא בעבר תפקידים בכירים מאוד בארגון.
בניגוד למה שמצטייר לעיתים מהתיאורים בתקשורת, בן־שבת לא היה עבד נרצע של נתניהו או מינוי חסר כישורים. אומנם הוא נתפס אולי כאיש אפור מבחינה ציבורית, שבא ממשפחה בת 12 ילדים מדימונה ומעולם לא היה נער הפוסטר המקובל מההתיישבות העובדת, אבל בן־שבת הוא איש מקצוע מהמעלה הראשונה שעשה שינוי מבנִי עמוק במטה לביטחון לאומי. למל"ל בתקופתו הייתה תרומה אדירה לחיזוק הקשרים של ישראל באפריקה, בעיקר בצ'אד ובסודן, ועמה הוא אף חתם הסכם שלום. בשנים האחרונות תפקד המל"ל כמעין משרד חוץ, בין השאר בגלל התיעוב שחש נתניהו כלפי משרד החוץ המקורי, והחלשתו המכוונת. (אגב, בממשלת בנט־לפיד יחוזק משרד החוץ מאוד, והדבר כבר בא לידי ביטוי בביטול המשרד לנושאים אסטרטגיים במשרד ראש הממשלה, והכפפת מה שנשאר ממנו למשרד החוץ).
בחזרה למירוץ בשב"כ: סיכוייו של בן־שבת לרשת את ארגמן בכל מקרה אפסו כמעט, בעקבות חילופי השלטון. המועמדים הטבעיים הם כעת ר', סגן ראש השירות הנוכחי, או הסגן הקודם, שגם שמו שלו מתחיל באות ר' (למען האמת, שמו האמיתי של סגן ראש השב"כ לשעבר מתחיל באות י', אבל הרוב מכירים רק את הכינוי, ולכן זהו מאבק של ר' נגד ר').
האות זהה, המועמדים שונים. ר' הקודם, נקרא לו ר'־1, צמח בעולם המודיעיני של הפעלת סוכנים. הוא עלה לכותרות כשהיה ראש מרחב דרום ב־2014, והתראיין לאילנה דיין. הוא טען בריאיון שהשב"כ העביר לצה"ל מידע על הסלמה שנמצאת בדרכה טרם מבצע צוק איתן (מה שעורר תגובה נזעמת של צה"ל נגד השב"כ). בשנים שחלפו מאז הריאיון הספיק ר'־1 לכהן גם כראש מטה השב"כ, וכאמור כסגן ראש הארגון. כיום הוא מושאל למשרד הביטחון, עד שיוחלט אם יהיה ראש השב"כ הבא או שיצא לפנסיה.
ר'־2, לעומת זאת, הוא איש מערך המבצעים, כמעט תאום במסלול קידומו לראש השב"כ הנוכחי ארגמן. למעשה, ארגמן ור'־2 היו זה לצד זה כמעט לכל אורך הדרך, ור'־2 היה סגנו של ארגמן בתפקידיו השונים. דווקא בתפקיד הסגן הבכיר ביותר בשירות הביטחון הכללי, התפקיד הנוכחי, נוצרה מתיחות מקצועית בין שני החברים הטובים. האם ארגמן יתמוך במינויו למחליפו? לא בטוח. בכל מקרה, ההחלטה מי יהיה ראש השב"כ הבא מונחת כולה לפתחו של בנט. התשובה בקרוב.
