בשנת 1979, בעקבות חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים וההתרגשות הגדולה שנלוותה לו, החלטתי ללמוד עברית. נרשמתי ללימודים באוניברסיטה בקהיר, והסתערתי עליהם בתשוקה אדירה. שנה לאחר הלימודים שלטתי בשפה, והייתי מאושר. נהגתי לחפש באוניברסיטה את התלמידים המצטיינים בעברית כדי לדבר איתם כמה שיותר, ומיהרתי לקרוא כל ספר בעברית שנקלע לידיי.
בשנת 1983 שירַתי בצבא המצרי כמורה לעברית. לאחר שירות מקוצר של שנה, בשל היותי אקדמאי, השתחררתי ועמדתי בפני צומת החלטות. התואר הראשון שלי בעברית והניסיון שצברתי בשפה פתחו בפניי אפשרויות של משרה ממשלתית כשדרן ברדיו 'קול קהיר' בעברית, או כמרצה לעברית באוניברסיטת קהיר. אבל אני רציתי לעשות משהו אחר, משהו שיקדם את השלום ואת היחסים בין המדינות. המשכתי לתואר שני, ותוך כדי התחלתי לעבוד בסניף אל־על במצרים. זה היה למעשה משרד של סוכנות נסיעות מקומית, שבתוכו שכנו גם מחשבי החברה הישראלית.
עבדתי קשה וביעילות, ולקחתי על עצמי תחומי אחריות נוספים. זכיתי להערכה רבה בקרב מעסיקיי באל־על. בשנת 1986 נשלחתי להשתלמות של חודש ימים בישראל, כדי לחזק את השפה העברית. אני וחבר מצרי נוסף שבא איתי היינו מעל הרמה של יתר התלמידים בכיתה, ולכן הביאו לנו מורים מיוחדים מהאוניברסיטה שילמדו אותנו תרגום סימולטני.
בשנת 1988 מוניתי למנהל הדרכה והזמנות של החברה בקהיר. במקביל לעבודה המשרדית, ביצעתי משמרת נוספת כעוזר מנהל תחנת אל־על בשדה התעופה. אהבתי מאוד את העבודה והצטיינתי בה. בשנת 1989 נישאתי, והמשכתי לעבוד בחברה. בשנים אלו הפעילות האווירית הייתה בשיאה. תיירים זרים וישראלים שביקשו לבקר במצרים, ועובדי השגרירות הישראלית שבתקופה זו חיו במצרים עם משפחותיהם – נסעו דרכנו. היינו מוציאים חמש טיסות בשבוע, והן היו מלאות עד אפס מקום.
אחרי חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן ב־1996, החליטה אל־על לפתוח משרד בעמאן. בחברה בחרו בי לנהל את משרדי החברה שם. זו הייתה הפעם הראשונה שחברת אל־על בחרה אזרח ערבי שינהל משרד מטעמה, ואני הייתי גאה בכך מאוד. עברתי לירדן עם אשתי ובנותיי, שנרשמו לבתי ספר בירדן. ייסדתי את הסניף בירדן מאפס. קיבלתי עובדים, הדרכתי אותם ובעיקר בניתי מערכת יחסים חזקה בין חברת אל־על לשלטונות הירדניים, כדי לגרום להצלחת החברה. הקו עבד בצורה טובה מאוד.
העלייה במספר הנוסעים הערבים בטיסות אל־על העלתה סוגיה שחייבה פתרון. רבים מהנוסעים הערבים התלוננו שהמאבטחים הישראלים מתייחסים אליהם בחוסר נימוס ואדיבות. מבדיקה של התלונות השונות הבנתי שהבעיה נובעת גם מחוסר ידע בסיסי על המוסכמות החברתיות המקובלות בעולם הערבי. למשל, המאבטחים ביקשו לקיים תשאול ביטחוני נפרד לגבר ולאישה או שאלו כמרים נוצרים שאלות אישיות על האישה והילדים שלהם, מבלי להבין שמדובר באדם שאיננו מתחתן במסגרת הדת שלו.
כדי להתמודד כראוי עם האתגר, הבהרתי לחברת אל־על את הפוטנציאל העסקי הטמון במיליארד ו־600 מיליון נוסעים ערבים. גיבשתי ספרון של קוד התנהגות כלפי הנוסע הערבי עם כל הנקודות החשובות, והעברתי הרצאות לגורמי הביטחון הישראליים בארה"ב, בבריטניה, בגרמניה ובקנדה. ההדרכות פעלו את פעולתם, וקו ירדן־נתב"ג עבד חזק מאוד. היו לנו חמש טיסות מלאות בשבוע מירדן לישראל. מכרנו טיסות מירדן לארה"ב עם קונקשן של שעה בישראל, ואף אחד לא היה יכול להתחרות במחירים שלנו. פריצת האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 חיסלה כמעט לחלוטין את העסקים שלנו בירדן, ואל־על מכרה את הקו לחברת ארקיע. במשך שנה ניהלתי את סניף ארקיע בירדן, ואז חזרתי למצרים.
החלום שנסדק
ב־2003 הגשמתי חלום אישי ומוניתי למנהל תחנת אל־על בקהיר. הרגשתי שהאמונה שלי ביחסים בין מצרים לישראל ניצחה, ושהנה אני בעצמי מהווה הוכחה להתחממות היחסים ולגשר בין המדינות. העובדה שחברה ישראלית נתנה אמון באזרח מצרי שינהל את הפעילות שלה הייתה היסטורית, ומבחינתי סימלה פריצת גבולות חדשים.
הצלחנו לתפעל את הקו באופן מעולה ורווחי. כאשר נשיאים וראשי־ממשלות ישראלים הגיעו למצרים, הייתי גאה לעמוד במדי אל־על לצד מטוסי החברה בשדה התעופה בקהיר. חשתי כבוד גדול לייצג חברה מצליחה. תפעלנו את קו קהיר-תל־אביב עד 2012, שנה לאחר נפילת משטרו של חוסני מובארק. הספקתי עוד לסייע לחילוץ הצוות הדיפלומטי הישראלי מהשגרירות, לאחר שהמון מצרי פרץ אליה בספטמבר 2011. ישנתי לילות שלמים בשדה התעופה כדי לדאוג שהמטוסים יגיעו לחלץ את עשרות הישראלים ששהו במצרים.
באפריל 2012, חברת אל־על הפסיקה לחלוטין את פעילותה במצרים. הרגשתי שהקדשתי את חיי לשווא; שהאמנתי בחלום לא מציאותי, ושהנה אני מתעורר ממנו בבהלה. האמנתי תמיד שהיחסים בין המדינות רק ילכו וישתפרו. זו הייתה הסיבה שבחרתי ללמוד ובהמשך גם ללמד עברית – דבר שאני עושה עד היום.
וכך, אחרי 34 שנים של שירות מסור נזרקתי ללא זכויות ופנסיה, בתואנה שעבדתי תחת קבלן משנה. במשך שנים קיבלתי מיילים כ"מנהל תחנת אל־על, קהיר", השתתפתי בכנסים רשמיים של מנהלי תחנות ברחבי העולם ונתתי את חיי ואת נשמתי למען החברה, אך בשעת משבר קיבלתי כתף קרה. התקופה הנפשית הקשה שעברתי באותם הימים השפיעה לרעה על מצב בריאותי, שילמתי מחיר אישי כבד.
מאז ומעולם התגאיתי שאני עובד למען ישראל, גם בימים שאחרים התביישו בכך. האמנתי בשלום, וחשבתי שעבודתי מסייעת לחיזוק היחסים בין מצרים ובין ירדן לישראל. במצרים כוניתי 'ממדוח היהודי', ובירדן חשבו שאני ישראלי. גם אחרי סיום עבודתי, לא הצלחתי להתקבל לשום חברת תעופה. מעליי ריחפה העובדה שעבדתי עם הישראלים, ועתידי הכלכלי נחסם. ציפיתי ליחס הוגן יותר.
מעבר לצער ולמחיר האישי ששילמתי, עצוב לי על הידרדרות היחסים בין המדינות. חשבתי, ואני עדיין חושב, שאסור להגיע למבוי סתום ביחסים. הפסקת טיסות אל־על למצרים והיחסים המתוחים בין העם המצרי לישראלי מצערים מאוד. אני מקווה ומאמין תמיד שהמצב עוד ישתנה לטובה.
מחברת אל־על נמסר בתגובה: "מר ממדוח נמנה על קבוצה רחבה של ספקים ושותפים מוערכים של אל־על ברחבי העולם, שההתקשרות איתם היא על פי הפעילות המסחרית של החברה. משהסתיימה הפעילות של אל־על בקהיר הופסקה ההתקשרות עמו".
