כבר שלוש שנים וחצי אני עובד על הספר "הגדול" שלי, שהוא מסע רעיוני אל תוך ההגות החילונית ובד בבד אל תוך ההגות הדתית בישראל. לאורך הספר אני מנסה להבין את שתיהן, לנסח את שתיהן ואף להשתכנע, במקביל, משתיהן. אבל משהו בלתי צפוי קרה לי במהלך העבודה עליו.
המחלוקת שבין הדתיוּת לחילוניוּת קשורה למחלוקת שבין הימין והשמאל. לכן תכננתי להקדיש את אחד הפרקים לרעיונות שמאחורי המחלוקת הפוליטית הישראלית. בדומה לדתיות ולחילוניות, ניסיתי להשתכנע במקביל מהטיעונים של הימין ושל השמאל בישראל. אבל הפילוסופיה שמאחורי הפוליטיקה התגלתה כעשירה ומרתקת, ובמהלך העבודה על הפרק הוא הלך ותפח עד שהפך לספר בפני עצמו: "מלכוד 67". שמואל רוזנר, העורך שלי, הציע שאת הספר הפוליטי אפרסם לפני הספר הזהותי, ושאוציא אותו לאור לרגל חמישים שנה למלחמת ששת הימים.
"מלכוד 67" נולד בטעות, שכן הוא היה אמור להיות רק תחנה לקראת הספר "האמיתי". אבל משיצא לאוויר העולם, הוא קיבל חיים משל עצמו. "מלכוד 67" צבר תאוצה שהדהימה אותי, הפחידה אותי, שימחה אותי – אך גם בלעה אותי. מצאתי את עצמי מגיב לביקורת של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, מופיע בכנסת באירוע מיוחד לכבוד הספר, מתראיין ל'ניו־יורק טיימס' ובעיקר מסתובב ברחבי הארץ ופוגש נשים ואנשים מכל הקשת הפוליטית. הספר שהיה אמור להיות תחנה בדרך לדבר האמיתי הפך לדבר האמיתי ביותר בחיים שלי.
בעקבות "מלכוד 67" פגשתי גם דיפלומטים אמריקנים ואישי ציבור פלסטינים, ובעיקר ניהלתי שיחות רבות ומתמשכות עם שלל דמויות מפתח בקהילת המודיעין והביטחון הישראלית. מסדרת המפגשים הללו יצאתי עם כמה תובנות על הסכסוך הישראלי־ערבי. הספר לא התיימר לעסוק בסכסוך אלא רק לנתח את השיחה הישראלית על הסכסוך, אבל המאמר שלפניכם נוגע בסכסוך עצמו.
שולטים בלי לשלוט
המזרח התיכון גועש, אך הסערה שמטלטלת את האזור טרם פלשה לישראל. המדינות סביבנו מתפרקות, ובישראל יש שקט; ביהודה ושומרון יש תקופה מתמשכת של יציבות. המצב המצוין של ישראל ביו"ש הוא תוצר של התמזגות בלתי־מתוכננת בין שתי התרחשויות היסטוריות שונות: הסכמי אוסלו, ומבצע חומת מגן. הסכמי אוסלו יצרו מציאות של אוטונומיה פלסטינית על חלק מהשטחים; מבצע חומת מגן יצר מציאות שבה צה"ל והשב"כ נכנסים ויוצאים כמעט בחופשיות מהערים ומהכפרים הפלסטיניים. התוצאה היא שישראל איננה שולטת באופן ישיר על חייהם של רוב הפלסטינים, ועם זאת היא נמצאת בשליטה מודיעינית וצבאית על המרחבים הפלסטיניים.
מצד אחד צה"ל כבר לא משַטר את הקסבה של שכם ואיננו אחראי על התברואה והתחבורה הפלסטינית; מצד שני הוא פושט מדי לילה על ערים פלסטיניות, תופס מבוקשים ומנטרל פיגועים. המפגש הבלתי־מתוכנן בין אוסלו וחומת מגן יצר מצב שבו ישראל שולטת בלי לשלוט, כפי שבכיר פלסטיני אמר לי בזעם מריר: "יצרתם לכם כיבוש בלי לשלם את מחיר הכיבוש". לא פלא שהאידאולוגיה הלא־מוצהרת של רוב הישראלים שנעים בין הגוונים השונים של המרכז והימין המתון, היא אידאולוגיית הסטטוס־קוו. האינטואיציה הלא מדוברת היא שהמצב הקיים הוא לא מושלם, אבל הוא הטוב שבעולמות האפשריים.
ישראלים שדוגלים בסטטוס־קוו אינם מכירים, על פי רוב, את העמדה הרווחת במערכת הביטחון הישראלית. על פי העמדה הזו, המצב הקיים זמני ושברירי. בשנתיים האחרונות הדרג הצבאי מציג בפני הדרג המדיני התרעה אסטרטגית מדאיגה: הסטטוס־קוו מאיים להתפרק. הכאוס ששטף את האזור ודילג מעל ישראל עלול לפרוץ גם כאן. כשהרשות הפלסטינית תתחיל להתפורר, שיווי המשקל שאנחנו נהנים ממנו עתה יתפרק לרסיסים. תחזית דומה מאוד שמעתי מפי בכיר פלסטיני, שגם נקב בתאריך: "ביום שבו יתחילו קרבות הירושה על כיסאו של אבו־מאזן, היציבות הנוכחית תתפרק".
איך בדיוק זה ייראה? אין לדעת. גם אנשי המודיעין שאיתם דיברתי אינם מעזים להתנבא. "אולי זה ילבש צורה של אינתיפאדה שלישית, אולי של צעדות המוניות ולא אלימות אל תוך ירושלים המערבית, ואולי צורה שקשה לנו בכלל לדמיין", אמר לי אחד מהם. המודיעין לא תמיד צודק, וההיסטוריה מלאה בהערכות שווא ובשגיאות של גופי ביון. אך כדאי להיות רגישים לכך שאותם אנשי ביטחון המספקים את השקט הממכר של המצב הקיים, הם שחוזים גם את סופו המתקרב.
ב"מלכוד 67" ניסיתי לנסח את המלכוד שאליו נקלעו רוב הישראלים. רוב הישראלים סבורים שאם נספח את השטחים, אנחנו מאיימים על הרוב הלאומי שלנו, אך אם נצא מהשטחים, אנחנו מאיימים על הביטחון הלאומי שלנו. הצבעתי גם על אלה שאינם חשים מלכוד או מבוכה: מי שמכחישים את הסכנה הביטחונית שתיווצר אם ניסוג מהשטחים, ומי שמכחישים את הסכנה הדמוגרפית שתיווצר אם נספח את השטחים.
היום אני מבין שיש עוד קבוצה שאיננה חשה מלכוד, ושזו אולי הקבוצה הגדולה ביותר: אלו המאמינים שהמצב הקיים יכול להימשך שנים רבות. אנשי המצב הקיים שואלים שאלה פשוטה: אם שינוי המציאות על ידי סיפוח או נסיגה מציב אותנו בסכנה, אז למה לשנות את המציאות? הבעיה היא שקיימת התרעה אסטרטגית שלפיה אם לא נשנה את המצב הקיים בשנים הקרובות, הוא עשוי לקרוס בצורה מסוכנת. לאור כל זאת, הנה ניסוח מחודש של המלכוד: אם נשנה את המציאות, אנחנו בסכנה, ואם לא נשנה את המציאות – אנחנו בסכנה.
שיח כלוא
במהלך השנה האחרונה גם למדתי על פער מעניין ובלתי מדובר בין אינטואיציה שרווחת בציבור ובין ההבנה שרווחת במערכת הביטחון. בקרב ישראלים רבים רווחת אמונה שלפיה קיים יחס ישר בין "שליטה" ל"ביטחון". יותר שליטה פירושו יותר ביטחון, ופחות שליטה פירושו פחות ביטחון; ככל שאנחנו שולטים על הפלסטינים יותר, כך אנחנו מאוימים מהם פחות. ובכן, בניגוד לתחושה הציבורית, העמדה המקצועית היא שאין בהכרח יחס ישר בין שליטה וביטחון, ושישנן דרכים לצמצום השליטה בפלסטינים בלי לצמצם את ביטחון הישראלים.
מדובר ברעיונות קטנים ומקומיים, חלקם טכניים וטכנולוגיים, שמסתובבים בכיסים שונים של מערכת הביטחון הישראלית. אך אם נאסוף ונחבר אותם יחד, נגלה שמסך הרעיונות הקטנים מתגבש רעיון שאיננו קטן בכלל. זהו רעיון שמאפשר לאוטונומיה הפלסטינית להתרחב בלי שהביטחון הישראלי יתכווץ.
הנה דוגמה לפעולה מן הסוג הזה: האוטונומיה הפלסטינית מחוררת. שטחי השלטון העצמי הפלסטיני אינם מחוברים זה לזה. האופי הלא־רציף של האוטונומיה הפלסטינית קוטע לתושביה את התנועה, מפרק את הלכידות ומייצר חיכוך יומיומי עם צה"ל. כדאי לדעת שבמגרות של הדרגים המקצועיים מונחת תוכנית לסלילת כביש שיחבר בין כל שטחי האוטונומיה הפלסטינית, ולא פחות חשוב – הכביש שייסלל לפלסטינים גם יימסר לריבונותם.
כתוצאה מכך האוטונומיה הפלסטינית עדיין לא תיהנה מרצף טריטוריאלי, אך היא תזכה לרצף תנועתי ריבוני. אל הצעד הזה יכולים להצטרף צעדים נוספים, כמו הרחבת השטחים שסביב הערים הפלסטיניות והגדלת העצמאות הכלכלית שלהן. את הפעולות השונות אפשר לנקוט בתיאום עם הפלסטינים, גם בלי שתהיינה חלק מהֶסדר עמם. הן מביאות לקפיצת מדרגה בהיקף הריבונות שלהם, שאיננה מגיעה בחבילה אחת עם ירידה בביטחון שלנו.
הרעיונות האלה אינם חלק מהשיח הציבורי. הם כלואים בתוך השיח הטכני, הטקטי והמקצועי. השיח הציבורי, לעומת זאת, נעול בדיכוטומיה אידאולוגית. רובנו מתווכחים בעד ונגד התוכנית האחת, הגואלת, ומזניחים את השיחה על הפעולות הקטנות והמצטברות.
אך גם לפרדיגמה החדשה יש מחיר. היא דורשת שינויים ניכרים במרקם החיים של ההתיישבות בשטחים. לא מדובר בוויתורים אידאולוגיים גדולים דוגמת פינוי יישובים, וגם לא בוויתורים אסטרטגיים דוגמת נסיגה צבאית ומודיעינית. אך כדי להגביר בצורה ניכרת את היקף האוטונומיה של הפלסטינים, יידרשו שינויים גם בחיים של הישראלים, ובראשם מסירה של חלקים משטחי C לפלסטינים והפסקת התרחבות ההתיישבות מחוץ לגושים הגדולים.
ההזדמנות של הימין
הישראלים שחוששים מפני האיום הדמוגרפי שטמון בהישארות בשטחים, ובעת ובעונה אחת מהאיום הגיאוגרפי שטמון בנסיגה מהם, מצאו את עצמם לכודים, נבוכים ובסוף גם משותקים. איך הם הגיבו למלכוד? רבים מהם הפנו את תשומת לבם לסוגיות אחרות, דוגמת מחירי הדיור וסוגיות הקשורות ליוקר המחיה. כתוצאה מהמבוכה הזו, הרוב המתון בישראל כבר לא מבטא מתינות בשאלה המדינית אלא אדישות.
המרכז הפרגמטי נטש את השיחה המדינית ובכך עיוות אותה, וזאת משום שהקולות העיקריים שנשמעים בה הם של הקטבים האידאולוגיים שנהנים מהאדישות של הרוב המתון. אבל כשהמרכז נטש את השיחה הוא לא פגע רק בשיחה – הוא פגע גם בעצמו. כל עוד איננו מעורב בשיחה הבוערת ביותר במדינה, הוא מרחיק את עצמו מהשלטון על המדינה. ישראלים רבים אכן לכודים, נבוכים ומשותקים, אבל המבוכה הפוליטית איננה חייבת להתבטא בפסיביות פוליטית. הייאוש מהיוזמה הגדולה והגואלת יכול להיות מומר באקטיביות של צעדים קטנים ומצטברים. ביום שהמרכז יעז לחזור לעסוק בסוגיית הליבה הזאת, וימיר את האדישות במתינות, הוא עשוי לסלול את דרכו לשלטון.
פרדיגמת הצעדים הקטנים והמצטברים עשויה להיות ההזדמנות של המרכז, אך לא רק שלו. אם הימין יתעשת, הוא עשוי להקדים אותו. חלקים נרחבים בימין הישראלי מזהים עצמם כביטחוניים ולא כאידאולוגיים. הגוון הזה בימין מחפש את דרך המלך שתרחיק את ישראל מסכנת המדינה האחת, ובה בעת גם מסכנת שתי המדינות. כל שעליו לעשות הוא לאסוף את הרעיונות הקטנים, המפוזרים באגפים השונים של הדרג המקצועי, ולגבש מהם תוכנית אחת רחבה. אפשר להרכיב תוכנית שתרוויח לישראל זמן אסטרטגי יקר. מי שיצליח להציב תוכנית כזו, יצליח גם לבטא את החששות והתקוות של הרוב המתון בישראל. מי יעשה זאת? המרכז שיֵצא מהאדישות המדינית שלו, או הימין שיתנער מהכבלים האידאולוגיים שלו? כל הקודם זוכה.
המאמר הזה הוא מאמר פרידה שלי מהעיסוק בשאלות הפוליטיות, רגע לפני שאני חוזר אל שאלות הזהות. האמת היא שקשה להפריד בין זהות לפוליטיקה, אבל ההפרדה הזאת חיונית משום שבלעדיה קשה להשתחרר מהסנוור של האידאולוגיות הגדולות ולראות את התוכניות הקטנות. והתוכניות המדוברות אכן קטנות. המימוש שלהן יקנה זמן לישראלים וייתן רווחה לפלסטינים, אבל הוא לא יבשר תפנית היסטורית גואלת. אין בתוכניות האלו התפנית הדרמטית שמבקשים התומכים במדינה אחת, ואין בהן התפנית הדרמטית שמבקשים התומכים בשתי מדינות. אידאולוגים משני הצדדים הטיחו בפניי שתוצאת ההצעה הזאת תהיה דומה למצב הקיים. במידה מסוימת הם צודקים, וכאן טמון פרדוקס שכדאי לחשוב עליו: הדרך היחידה שבה נוכל לשמר את המצב הקיים היא לשנות אותו.
