פרשת בלק מפגישה אותנו עם בלעם, בכיר נביאי האומות, המתבקש על ידי בלק לנסות לעצור את עם ישראל השועט קדימה אל עבר ארץ כנען, ומטיל יראתו על העמים השוכנים בנתיב ההתקדמות.
מדוע פונה בלק דווקא לבלעם? משום שבלעם הוא המוכשר באדם. הוא חכם, רואה למרחקים אדירים, למילותיו יש משקל כבד, ואם הוא יקלל את עם ישראל, הקללה תפעל. כובד מילותיו של הנביא יהפוך את האומה לנטולת ערך ומשקל, לקלילה.
המדרש מסכים שבלעם הוא דמות מוכשרת מאין כמותה, אך הוא אינו עוצר כאן אלא הולך רחוק הרבה יותר:
ולא קם נביא עוד בישראל כמשה – בישראל לא קם אבל באומות העולם קם… ואיזה נביא היה להם כמשה? זה בלעם בן בעור (במדבר רבה יד, כ).
כדי שלא יהיה לנו ספק בדבר עוצמתו של בלעם באה המשנה במסכת אבות ויוצרת הקבלה נוספת, הפעם בין בלעם לאברהם אבינו:
כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו; ושלשה דברים אחרים – מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה – מתלמידיו של אברהם אבינו; עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה – מתלמידיו של בלעם הרשע (אבות ה, יט) .
המשנה מבקשת שלא להתרשם מן הקנקן הנוצץ, מהמותג של בלעם, ומציעה להתבונן פנימה, אך תוכו. שם היא מוצאת בעיית מידות קשה ביותר: גאווה, יצריות, אהבת הממון ושנאת הבריות.
לכל המרבה במחיר
המשנה מלמדת אותנו כי לשקר אומנם אין רגליים, אך בהחלט עשויים להיות לו תלמידים. במבט שטחי על השקר הוא נראה נוצץ בגוונים של הצלחה, כוח ועוצמה, ומבט זה עלול לבלבל מאוד. המנצח בתחרות נראה כמי שנגעה בו אצבע א־לוהים, כמבורך, והצלחתו נדמית כביטוי מוחשי של הראוי והצודק. אך אין הדבר מוכרח, ובלעם הוא דוגמה מובהקת לכך: חיצוניותו מסנוורת מלראות את פנימיותו האפלה ואת מידותיו המקולקלות.
לבלעם, כמו לאברהם, יש אסכולה שיטתית. בתי המדרש שלהם מלאים תלמידים המבקשים לספוג מהם ולהמשיך את דרכם. אך דקדוק פנימי בהשוואה שבין בלעם לאברהם עשוי לחשוף את ההבדל הגדול ביעד שאליו כל אסכולה מכוונת. נראה כי הנקודה המרכזית המבדילה בין השניים היא יחסם אל מושג ההמשכיות, והדבר רמוז כבר בשמותיהם. אברהם הוא אב במהותו: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ" (בראשית יד, יד). חניכיו הם כילידי ביתו, בבחינת תלמידים כבנים, שותפים מלאים לדרך שהתחיל וממשיכים אותה במסירות. הוא מלא אחריות כלפי הבריות כולן, מקים עם שרה אשתו מפעל לנפשות, "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (שם יב, ה), מבקש לבנות את העולם דרך בניית מידותיו הפנימיות של האדם.
לעומתו, בלעם אינו רואה ערך אמיתי בהמשכיות, וכך מרמז שמו, "בלא עם הוא" (בבלי סנהדרין קה, ע"א). הוא איננו רואה בעצמו שותף בבניית המציאות, אלא עצמאי העוסק בעיקר בקידום האינטרסים הצרים והזמניים של ארבע אמותיו. הוא מציע את מרכולתו לכל המרבה במחיר, והדבר מהפנט את תלמידיו. ראייתם קצרה מלזהות את הקלקול העמוק שבבשורתו.
כוחם של השורשים
אברהם הוא אב המון גויים, וייעודו ליצור המשכיות של חסד ואמת ולהיות ברכה לכל משפחות האדמה. בייעודו זה הוא שם את כל כובד משקלו, ונאבק למען האנושות במסירות נפש אפילו כשמדובר בהצלת סדום ועמורה, בלי לקבל שרוך של נעל בתמורה. אין מחיר בעולם שיכול להזיז אותו משליחותו.
בלעם, לעומתו, מוכן לקלל אומה שיצאה זה עתה מבית עבדים, ללא שום עכבות. גאוותו שחקים, וההשקעה בבניית העולם נראית לו מיותרת. לזכותו ייאמר שהוא חכם דיו לזהות שיש בורא וכי לבריאה יש מכניקה שיטתית, אך במקום להיות שותף של אותו בורא בתיקון העולם, חוכמתו מנוצלת לדאגה לעצמו אגב פגיעה באחר. הוא נבון דיו להבחין שהעולם איננו שלם, ובה בעת רשע דיו להחליט שאם הקדוש ברוך הוא מאפשר לכאוס להתקיים, אין סיבה שהוא יעשה משהו בעניין.
אלא שניסיונו לקלל הופך לברכה ענקית, ברכה המעידה על קללת חייו. "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ" (כג, ט). רש"י מפרש, על פי המדרש, כי האבות והאימהות הם אותם צורים וגבעות המייסדים את האומה. בהמשך מברך בלעם: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". האיש ללא עם מזהה בקללותיו, שהופכות לברכות, את כוחה של האומה הקשורה בשורש נצחי אל אימהותיה ואבותיה, ומן השורש הזה מבקשת לבנות את בתיה.
בבואנו לבחור בית מדרש שינווט את חיינו אל עבר התכלית, עלינו לשאול את עצמנו: איזו פעולה הלימוד מצליח לפעול בנו. האם זו פעולה שהופכת אותנו לאבות, לאנשים אכפתיים ואוהבים כלפי המציאות, למי שהעתיד יקר להם ומבקשים להיעשות שותפים של מי שאמר והיה העולם, או חלילה לרודפי הצלחה התקועים בהוויה הצרה, נטולי הקשר ומלאי גאווה?
מסיבה זו קבעו חכמינו בברכות השחר, שמיד לאחר ברכת נותן התורה נעבור להתפלל על ההמשכיות בדמות הילדים, על צאצאינו וצאצאי צאצאינו – להזכיר לכולנו את תכליתו של בית המדרש שלנו, בית מדרשו של אברהם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט).
שלומי טמסות הוא מורה במכינת בית ישראל ובמדרשת נשמת
