בן־גוריון בן ה־60 עומד זקוף וגאה, על פניו פרוש חיוך רחב, חשוף תחת אלומת אור חזקה, בידיו הוא אוחז גדי שיונק מבקבוק שנמצא ביד השנייה. ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל חזק, ציוני ובטוח בעצמו, כפי שרבים זוכרים או מכירים אותו. עכשיו מתקרבת אליו דמות קטנה יותר, כפופה יותר, מכריסה יותר וצעירה פחות. גם זה בן־גוריון, כבר בן 80. הוא מביט כעת בדמות שעומדת תחת הזרקור, דמותו שלו. את מה שעובר בראשו בזמן שהוא מביט בדימוי הצעיר, השמח והעוצמתי שלו, אפשר רק לנחש.
האירוע הזה התרחש באמת, במסגרת אירוע פתיחת מוזיאון השעווה הראשון בישראל בשנת 1973, שהיה גם האירוע הציבורי הראשון שבו בן־גוריון נטל חלק מאז פרש מראשות הממשלה (למרבה הצער המוזיאון נסגר מאז). הביקור המדובר עומד במרכז אחר מפרקי "הבלתי חשובים", סדרת דוקו־קומית שתעלה בשבוע הבא בכאן 11 (שלישי, 22:00) וחוזרת בדיוק לרגעים מהסוג הזה – שוליים, לא חשובים כביכול, ידיעות אחוריות בדפי העיתון במקרה הטוב. אבל מאחורי הסיפורים האלה מסתתר עולם שלם ומרתק, שמתכתב עם אירועים היסטוריים גדולים בתולדות המדינה.
אלירן פלד: "ההיסטוריה בגדול נתפסת פעמים רבות כמשעממת כי אלו תמיד אותם סיפורים. אבל כשיורדים לפרטים, אז זה פתאום מתחיל להיות מעניין, כמו רכילות עסיסית"
כך למשל גם ביקור של הכוכבת הגרמנייה מרלן דיטריך בישראל של שנות ה־60, שסייע בזמנו לעורר שיח בקרוב ילדי הדור השני לשורדי השואה, או אירוע מימונה שולי כביכול בפארק הירקון, שהפך לשדה קרב בין "הפנתרים השחורים" לקולות מזרחיים מתונים יותר והציף מחדש שיח על גזענות. אלו, ועוד שלל סיפורים שאוצרים בתוכם פיסות משמעותיות מההיסטוריה של כולנו, ורלוונטיות גם לחיים כאן ועכשיו, מככבים ב"הבלתי חשובים".
אחד האלמנטים המיוחדים ויוצאי הדופן בסדרה הוא השימוש שלה באנימציה – מלבד קטעי הארכיון והראיונות, משולבים בכל פרק קטעי אנימציה מרגשים (ומשעשעים לעיתים) שמסייעים אף הם להעביר את הסיפור ולעיתים גונבים את ההצגה מהסיפור המלא. זה אולי נשמע טריוויאלי ביקום שבו דיסני ופיקסאר מנפקות להיטים כמו מפעל לבמבה, אבל יצירה של אנימציה ישראלית מקורית ועוד כזו המתמקדת בדמויות ישראליות בלבד אינה דבר של מה בכך. בינינו, מתי בפעם האחרונה ראיתם את בן־גוריון, בגין, דיין ועוד שלל דמויות עבר היסטוריות ישראליות קמות לתחייה באנימציה?
בכאן לקחו הימור מסוים בהפקת הסדרה, כיוון שמי שעומדים מאחוריה הם שני יוצרים צעירים למדי: אלירן פלד (29) ועידו הרטמן (30). מה שכנראה עזר בלקיחת ההימור הזה הוא הרזומה המרשים של השניים. פלד, שביים והפיק בפועל את הסדרה, למד קולנוע באוניברסיטת תל־אביב והפיק כבר בפועל את הסדרה "יומני היקר" (ששודרה גם כן ב"כאן 11"). בימים אלה הוא כבר מצלם את סרטו הראשון "אופוריה" – מחזמר תקופתי שמצטלם בין היתר בקייב, בכיכובם של דניאל ליטמן, עמית פרקש ואחרים.
הרטמן, שאחראי לאנימציה ולפן האמנותי, למד בבצלאל. במסגרת לימודיו יצר סרט אנימציה דוקומנטרי בשם "הצל של השמש" על בן־דודו שנעלם, והסרט מסתובב בפסטיבלים ברחבי העולם. בנוסף הוא עובד גם כיוצר אנימציה בקמפיינים ובקליפים (למשל עבור דניס לויד). השניים החלו לעבוד על סדרת הדוקו המדוברת לפני כשנה וחצי והתוצאה היא 12 פרקים (בקריינותו של דרור קרן) שיגיעו למסך בשבוע הבא.
"הרעיון שאיתו יצאנו לדרך היה איך בעצם אפשר לקחת היסטוריה שעל הנייר נראית נורא משעממת, ולהביא את הפרטים הקטנים שגורמים לה להיראות כמו פיסת רכילות עסיסית", מספר פלד.
דוגמה טובה לכך היא סיפורו של בושם שנשא בראשית שנות השבעים את שמו של משה דיין, שר הביטחון שהיה גיבור המונים באותה תקופה. דיין לא אהב את השימוש בשמו, אבל במקרה הזה הוא הפסיד, פשוט משום שליצרן הבושם קראו גם כן משה דיין, טיעון שאיתו קצת קשה להתווכח.
"הסיפור הופך להיות הרבה יותר משמעותי כשניגשים אליו מנקודת מבט שאינה דידקטית או רק היסטורית" מוסיף הרטמן.
דוגמה לסיפור קטן מאחורי הקלעים שהוביל להקמה של משהו גדול הוא ההחלטה של בעלי קולנוע "היכל" בפתח־תקווה, בשנת 1984, לפתוח אותו בשבת. ההחלטה גררה הפגנות רבות בעד ונגד של דתיים וחילוניים. ושם, כשבין המפגינים היו נשים דתיות רבות, נולד הצורך בהקמת יחידת שוטרות במשטרה.
כשהפנתרים התנפלו
לצד המשוכות הרגילות שיוצרים עוברים בדרך ליצירת סדרה, פלד והרטמן פגשו השנה גם קושי אחר שיפרנס את הסיפורים ההיסטוריים של העתיד – קורונה. "ליצור סדרה כזאת בכלל, ובתקופת הקורונה בפרט, זה דבר מורכב מבחינת התחקיר והצילום", מספר פלד, "אנחנו הרי רוצים להביא אנשים שחוו את הסיפור הזה על בשרם, אבל השנה האחרונה התאפיינה דווקא בבידודים רבים ובארכיונים סגורים. זאת הייתה עבודת בלשות של ממש וזו גם הזדמנות טובה להודות לעורך הראשי צביקה בינדר ולתחקירנית הראשית אור לוי שעבדו קשה כדי לצרף את כל חלקי הסיפור הזה".
מה היחס בין התוכן המצולם והארכיוני לבין האנימציה?
"האנימציה היא פחות או יותר חמישית מהפרק. בכל פרק יש לנו סצנת אנימציה שלמה ובמהלך הפרק יש עוד רגעי אנימציה שמשתלבים בסיפור. אגב, משמרת של אנימטור שאורכה שמונה שעות, שווה לשלוש שניות של אנימציה".
באילו סיפורים נוספים תעסקו במהלך העונה?
פלד: "באחד הפרקים אנחנו עוסקים בפתיחה של הסניף הראשון של מקדונלדס. לכאורה אירוע שולי יחסית. זה
קרה ב־1993, ובאותו חודש נחתמו גם הסכמי אוסלו הראשונים, ומייקל ג'קסון ומדונה באו להופיע. אבל מהסיפור הזה יצאנו דווקא לרצח רבין. כשרונלד מקדונלד הישראלי (דמות הליצן של מותג האוכל, ד"ש) מספר לך מה הוא הרגיש בתקופת הרצח, אתה מתחבר לזה פתאום ממקום אחר.
עידו הרטמן: "רצינו שהאנימציה תעניק לפרק נפח רגשי. למשל אם בן־גוריון מסתובב במוזיאון השעווה וצופה בפסל שלו, אתה יכול לנסות להציג את התחושות שלו"
"יש פרק נוסף על חגיגות המימונה שהתרחשו בישראל בשנת 71'. הוא מתחיל בבדיחות על מופלטות, אבל בסוף הפרק מצאתי את עצמי בוכה כי הוא פשוט מאוד מרגש. נערכו אז חגיגות בפארק הירקון שכללו את תחרות מלכת המימונה, ומי שזכתה אז הייתה אישה בשם אסתריה. באותה תקופה היו מחלוקות גם בציבור המזרחי – הפעיל החברתי שאול בן־שמחון, שהגיע מהאליטה המזרחית שדגלה בדרכי נועם וניסתה לקדם את הציבור המזרחי באופן מתון, הזמין לאירוע הזה את גולדה מאיר. נגדו עמד ראובן אברג'ל, ממנהיגי 'הפנתרים השחורים' שממש לא הסכימו שזה יקרה, וכשגולדה הגיעה הם פוצצו את האירוע. אלא שמה קרה? ראובן קלט שדודה שלו אסתריה שהזכרנו קודם היא הזוכה של אותה שנה והוא בעצם לקח ממנה את התואר. זה נשמע סיפור אנקדוטלי, אבל ממנו אנחנו יוצאים לסיפור על הפערים העדתיים. זה גם חלק ממה שהיה קשה בכל פרק – למצוא את הסיפור הקטן הנכון שיתחבר לסיפור גדול ממנו. התחלנו עם יותר מ־50 רעיונות".
אילו רעיונות נשארו בחוץ?
"היה לנו למשל רעיון לפרק על פנינה רוזנבלום שיצאה בזמנו לחפש את אבא שלה – אירוע שעורר המון כותרות – ומשם חשבנו לצאת לסיפור איתור קרובים לאחר השואה, אבל בתאגיד חששו שזה יצא קצת מודבק בכוח".
הקמטים של בן–גוריון
אם זה לא היה ברור עד כה, "הבלתי חשובים" היא מקרה קלאסי של סדרה שמפתיעה לטובה – מי שמצפה לפגוש סדרה היסטורית רצינית נוסח "עמוד האש", יתאכזב כשיגלה סדרה שמצליחה להנגיש את התוכן הרציני, ודרך הסיפורים הקטנים והאישיים לספר סיפור יפה, שמותיר טעם של נוסטלגיה מתקתקה. אגב, אלה מכם שכבר סקרנים לגבי הפרויקט יכולים לחפש ביוטיוב פרק ספיישל מהסדרה על "ילדי ה' באייר" שעלה כבר ביום העצמאות האחרון כיחידה נפרדת.
אתם אנשים צעירים, מה משך אתכם דווקא בסיפורי העבר?
פלד: "אני לגמרי פריק של היסטוריה, אני חושב שזה כלי חשוב כדי להבין את המציאות העכשווית".
הרטמן: "אבא שלי היה מורה דרך שנים רבות ויש לו המון ידע תנ"כי והיסטורי. מגיל שלוש הוא כבר היה מוליך אותי בשבילי ארץ ישראל ומספר לי על כל שביל ושעל. בסדרה יצא לנו גם לשתף פעולה מקצועית כשהוא היה אחד הרפרנטים של הסדרה".
עידו, איך הייתה החוויה של להביא את גרסת האנימציה לדמויות היסטוריות שכבר קיימות?
"אז נחזור שוב לבן־גוריון. עשו המון איורים שלו, מאות ואלפים. האופן שבו רצינו ליצור אותו היה משמעותי גם מבחינת התוכן, כלומר הייתה חשיבות לעובדה שבאנימציה הוא נראה מבוגר יותר כי אנחנו מדברים פה על השנים האחרונות בחייו. רצינו להגיע בסוף לפריים של בן־גוריון בן השמונים עומד מול פסל בן־גוריון בן השישים, ולכן באופן טבעי עשינו אותו זקן יותר, אבל בשום אופן לא מגוחך. רצינו לצייר אותו עם רגשי נחיתות מסוימים בסיטואציה, כי כך חשבנו שהוא הרגיש ובעיניי זה מרגש".
כמי שהתנסו בז'אנר, עד כמה יש מקום ליצירות אנימציה כאן בארץ?
"יש המון פרויקטים, אבל הם לא בפריים טיים. הכישרונות פה מדהימים, אבל לוקח המון זמן ויש קושי גדול בגיוס הכסף. אין מה לעשות, כדי ליצור תוכן אנימציה טוב צריך כסף. בשאר העולם, אגב, האנימציה היא לגמרי מיינסטרים. יותר ויותר חברות הפקה גדולות בהוליווד נכנסות לתחום הזה ומצליחות להרחיב את הקהלים שלהן".
פלד: "גם מבחינה בינלאומית זה יכול להיות מאוד כלכלי, כי אתה יכול לדבב את התוכן ולהגיע איתו הלאה. אבל צריך לעשות איזשהו שינוי תפיסה, אחרת אין לי איך להגדיר את מה שקורה וימשיך לקרות מלבד בריחת מוחות".
הרטמן: "וזאת עוד אחת הסיבות שרצינו לשלב אנימציה בסדרה, כדי לתת לזה את הכבוד הראוי. אני אישית מרגיש שיש שינוי חיובי בגישה לאנימציה בישראל. למשל בכאן 11 העלו סדרת רשת באנימציה בשם 'סוף הדרך' ויש התחלה של היפתחות לעניין. היו כמובן גם ניר וגלי בארץ נהדרת. אני מאמין שאנחנו לא רחוקים מהיום שבו תהיה סדרה אנימציה מקורית בישראל. פשוט צריך להביא את האנשים הנכונים, הם קיימים".
ומה המטרה הבאה שלכם?
הרטמן: "אנחנו מקווים להמשיך ליצור יחד גם בהמשך תכנים משולבי אנימציה שלא ראו עדיין בארץ. לדעתנו אפשר ליצור פה תוכן שלא פחוּת ברמתו מכל מה שקורה כרגע בעולם. אולי אפילו יותר".
