היה זה חודשיים לפני עקירת גוש קטיף בקיץ 2005. משבר מקומי איים על מרקם החיים השקט והמכבד ששרר שנים רבות בין תושבי קריית־שמואל, השכונה החיפאית הדתית, לתושבי הקריות השכנות, בעלות האופי החילוני – קריית־חיים וקריית־ים. לאחר מאבק משפטי החליט משרד התחבורה לפתוח לתנועה בשבת ציר מרכזי העובר בצד השכונה, שדרות ורבורג, הגובלות בקריית־ים וקריית־חיים. במחאה על ההחלטה התאגדו תושבי קריית־שמואל, בהנהגת רב השכונה, הרב עקיבא הכרמי ז"ל, לחסום את הכביש לתנועה לאחר כניסת השבת. בתי הכנסת נותרו ריקים בערב שבת והתפילות נערכו על הכביש, אל מול שוטרי מחוז חיפה שביקשו לפנות את המתפללים.
נולדתי וגדלתי בקריית־שמואל, ואני זוכרת את השבת הזאת היטב. המתפללים נדדו מצד אחד של ציר ורבורג לצידו האחר כדי לברוח מאימת המכת"זית. 17 מתפללים נעצרו באותו ערב שבת ונלקחו בניידות לתחנת המשטרה. את דרכם חזרה עשו בשבת ברגל. בשבת שלאחר מכן איימה המחאה להתחדש, אך כמה שעות לפני כניסת השבת, בהתערבות ראש הממשלה דאז אריאל שרון, הוחלט כי הציר יישאר סגור, וכך הוא נותר ועד היום. דובר אז על כך ששרון לא רצה לפתוח חזית נוספת מול הציבור הדתי, רגע לפני שיוציא לפועל את תוכניתו ההרסנית בחבל עזה.
האירוע הזה הוא חלק מהזיכרון ההיסטורי ומגאוות היחידה שמאפיינים את תושבי קריית־שמואל ובוגריה. הוא מבטא במידה רבה את אופייה הייחודי, כשכונה שמאגדת את כל הגוונים של הציונות הדתית. באותה מחאה למען השבת השתתפו אלה לצד אלה תושבים המשתייכים לציבור החרדי והחרד"לי, עם כאלה הנמנים על הציבור הדתי הליברלי.
עמי וייס: "גם אורבך, גם מעוז וגם אבא של בצלאל, כולם בוגרי ישיבת 'פרחי אהרן', וזה בסדר שלא כולם היום באותו שטנץ"
"מחאה על סגירת כביש בשבת יכולה להתפרש כאקט חרדי, אבל כולם בלי יוצא מן הכלל הגיעו להתפלל על הכביש", משחזר הרב ל', ר"מ ותיק בישיבת הסדר מוכרת שבעבר למד בחברותא עם בוגר אחר של קריית־שמואל, ח"כ ניר אורבך. "בעיני הרב הכרמי זה היה מאבק על האופי של קריית־שמואל, שלא ישתנה". גם אם השמרנות הדתית איננה מאפיינת את אורח החיים של רבים מוותיקי הקריה, מסבירה לנו תושבת ותיקה, היא הפכה לחלק מהדי־אן־איי המקומי.
ב־83 השנים שחלפו מאז הקמתה הצמיחה קריית־שמואל שורה של רבנים ואנשי חינוך, פרופסורים ועיתונאים המשתייכים למגזר, ונחשבה למעוז בולט של הציונות הדתית. גם גאוות היחידה האופיינית ממשיכה ללוות את יוצאיה בכל מקום שהם.
בשנת 2015 עלתה קריית־שמואל גם על המפה הפוליטית, עם היבחרו של בצלאל סמוטריץ' לכנסת העשרים. אביו, הרב חיים ירוחם סמוטריץ', גדל בקריית־שמואל והתחנך בישיבה התיכונית שלה, "פרחי אהרן". סמוטריץ' הבן נהג לבקר תכופות את סבו וסבתו, לפני שעברו להתגורר בתוך העיר חיפה. סבו, ר' יעקב סמוטריץ', היה ממייסדי הישיבה התיכונית בקריה וממייסדי אולפנת בני־עקיבא "סגולה" בקריית־מוצקין. בבחירות האחרונות רשמה הקריה דריסת רגל נוספת בכנסת, עם היבחרם של שניים נוספים מבניה: ניר אורבך, שמתגורר כיום בפתח־תקווה, ואבי מעוז (פישהיימר במקור), שגר כיום בעיר דוד בירושלים.
שלושת חברי הכנסת הללו, שגדלו באותה ערוגה בקריית־שמואל, מייצגים במידה רבה את הוויכוח הפנימי שרוחש היום בציונות הדתית, שפרץ במלוא עוזו גם סביב הממשלה שיצאה לפני שבועיים לדרך. ממעוז, איש מפלגת נעם ונציגם של הרב טאו וישיבת הר המור; דרך סמוטריץ', יו"ר מפלגת הציונות הדתית שהתנגד לשיתוף פעולה קואליציוני עם רע"ם ובחר להישאר באופוזיציה; ועד אורבך, נציג ימינה, שמצביעיה ונבחריה משתייכים לרוב לחלק הליברלי יותר של המגזר, ושהיו"ר שלה נפתלי בנט הפך לראש הממשלה הדתי הראשון של מדינת ישראל, אף הוא, אגב, חיפאי במקור.
שורשיהם של השלושה הללו נעוצים באותם 100 מטרים מרובעים ברחוב ורבורג פינת שביל האבות. סבו וסבתו של אורבך, משפחת וייס, התגוררו בכניסה לשביל האבות; בבניין השלישי בשביל גרה עד היום אימו של אבי מעוז, אסתר פישהיימר; ובשביל המקביל, שביל האימהות, התגוררה משפחת סמוטריץ'.
מפד"ל של פעם
רחל שלו, 73, חיה בקריית־שמואל מיום לידתה. היא גיסתו של הרב אלישע וישליצקי ז"ל, יליד הקריה גם הוא. בבחירות האחרונות הצביעה למפלגת הציונות הדתית בראשות סמוטריץ'. פגשתי אותה כעת במרפסת ביתה הצמוד לבית נעוריי.
"כולם היו פה חתך אחד, המפד"ל של פעם", היא מתארת בנוסטלגיה. "בני עקיבא היה פה מעורב. אני בלי כיסוי ראש, אימא שלי הייתה בלי כיסוי ראש, כמו רוב הנשים כאן, גם הסבתא שלך. הייתה פה דתיות שהיא לא לייט, זה לא היה במטרה של לייט", היא מבקשת להדגיש, "זו המסורת של החיים היהודיים שידענו. זו המפד"ל של פעם. הילדים שלי כבר חזרו מעֵלי משהו אחר" (בניה של שלו הם בוגרי מוסדות בני־דוד ביישוב עלי; א"כ).
"קריית־שמואל נוסדה על ידי הפועל המזרחי כשכונה ציונית־דתית, ועד לפני כעשרים שנה זה היה הצביון המובהק שלה", אומר גם יוסי הניג, דור שלישי בקריה. "היו פה רק בתי ספר ממלכתיים־דתיים, ישיבה תיכונית, כל בתי הכנסת היו של כיפות סרוגות, עם תפילה לשלום המדינה. חגיגות יום העצמאות היו מעורבות, תנועת הנוער הייתה מעורבת.
"אני זוכר את היום שאבא שלך נפטר", מפתיע אותי הניג בן ה־42, שהיה אז ילד צעיר. אבי אפרים ז"ל, גם הוא בוגר הישיבה התיכונית בקריית־שמואל, נפטר בהושענא־רבה בשנת 1988, ערב שמחת תורה. כדי להתחשב באבלנו בוטלו באותה שנה חגיגות שמחת תורה, שנערכות בדרך כלל ברחבת בית הכנסת המרכזי שמול ביתנו. "שנתיים לפני כן קרה מקרה זהה", משחזר הניג, "מישהו מהקריה נפטר וביטלו את ההקפות. אלה היו הפעמיים היחידות שביטלו אירועים קהילתיים מסיבות טרגיות של משפחות ספציפיות. היום זה לא היה קורה, אין בקריית־שמואל המשפחתיות שהייתה כאן. אנשים כבר לא אומרים שבת שלום אחד לשני ברחוב. זה חלק מהשינוי שהקריה עוברת, כמו הרבה שכונות דתיות ברחבי הארץ שהלכו וגדלו, והכול מצטמצם לקהילות קטנות יותר".
גם המדען ד"ר מנחם צוקר, חתן פרס ביטחון ישראל, יליד הקריה ותושב המקום, זוכר אותה כ"קריה קטנה של הפועל המזרחי. אני זוכר את יוסף בורג, מנהיג המפד"ל, מגיע לבקר בקריית־שמואל. הגרעין של קריית־שמואל אז היה אנשי תורה ועבודה. צנועים, מתונים, על כל המשתמע מכך". לצד המתינות, הוא מזכיר, מתקיים בקריה כל השנים לימוד תורה בהיקף ראוי לציון. הוא מתבטא בשיעורים קבועים בעשרות בתי הכנסת שברחבי הקריה (צוקר עצמו מוסר שיעור יומי בגמרא), בכולל אברכים שפעל שנים רבות במקום, ובכך שבית הכנסת המרכזי בשכונה פעיל כמעט 24 שעות ביממה.
ראשיתה של קריית־שמואל בשנת 1933, כאשר חברי סניף הפועל המזרחי בחיפה הקימו שכונה עצמאית על קרקעות בעמק זבולון שרכשה הקרן הקיימת. הבתים הראשונים, בהם גם ביתם של סבה וסבתה של אימי, משפחת בר־חמא, נחנכו בל"ג בעומר. חמש שנים לאחר מכן, בשנת 1938, עמדו על תילם שלושת הרחובות הראשונים. השכונה כולה נושאת את שמו של שמואל חיים לנדוי (שח"ל), ממנהיגי הפועל המזרחי, ושלושת הרחובות הראשונים הנציחו את הנצי"ב מוולוז'ין, שהיה איש "חובבי ציון", את בנו הרב מאיר בר־אילן, ממנהיגי המזרחי, ואת השקפת עולמם של התושבים: תורה ועבודה.
השכונה נבנתה באזור שומם למדי, סמוך למחנה גדול של הצבא הבריטי. בתחילת שנות החמישים צורפה קריית־שמואל כשכונה לעיר חיפה. לרחובות הבודדים נוספו רחובות ובתים נוספים, כולם צמודי קרקע. לאחר עליית פליטי השואה ממזרח אירופה ויהודי צפון אפריקה בשנות החמישים והשישים, התרחבה הקריה והוקמה לה שכונת־המשך – קריית־שמואל ב'. עם הפשרת הקרקעות במחנה הצבאי הבריטי, שעמדו בשיממונן שנים רבות, נבנתה שכונה חדשה ומודרנית, ומספר התושבים גדל באופן ניכר.
מטבע הדברים, התרחבות השכונה השפיעה גם על אופייה, והוא הלך והשתנה עם השנים. אם בעבר מי שרצה להצטרף לקריה נדרש להצהיר כי הוא שומר שבת בפרהסיה, ועבר מעין ועדת קבלה, הגידול במספר התושבים מנע את האפשרות להפעיל סינון שכזה. כיום קריית־שמואל מונה כ־8,000 תושבים, בהם גם חילונים וחרדים.
שלושה מוקדי השפעה מרכזיים היו בקריית־שמואל המיתולוגית. הראשון הוא הישיבה התיכונית "פרחי אהרן", או בשמה המוכר יותר פאק"ש, שהייתה בעבר אחת מישיבות הדגל בציונות הדתית. המוקד השני הוא סניף בני עקיבא, אחד הסניפים הגדולים והבולטים בתנועת הנוער. בתחילת חודש יוני קיבלנו המחשה למרכזיותו של הסניף בלב בוגריו: לקראת ההחלטה באשר להצבעתו בעד או נגד הממשלה המתרקמת, עזב ח"כ ניר אורבך בשלב מסוים את כל הקבוצות שהיה חבר בהן בווטסאפ, כדי "לשחרר את עצמי לחשיבה נקייה", כדבריו. קבוצה אחת הוא לא נטש – זו של חבריו לשבט ידידיה קריית־שמואל.
המוקד השלישי בקריה הוא בית הכנסת המרכזי, שפועל בה כמעט מאז הקמתה; מלבדו קיימים בקריה עוד כ־30 בתי כנסת. הרב עקיבא הכרמי, ששימש רב השכונה ובית הכנסת המרכזי במשך כשישים שנה, היה אף הוא דמות מרכזית וייחודית שהשפיעה רבות על התושבים.
"אבא שלי היה אדם ששייך להרבה עולמות", אומר בנו הרב אלי (אליעזר) הכרמי, רב בית הכנסת המרכזי כיום. "הוא נולד בצ'כוסלובקיה, בבית שתמך בעלייה לארץ, למד כאן בישיבות חרדיות והושפע מאוד מדמותו של החזון איש, ובסופו של דבר הזדהה עם אנשי הקריה בעניין אהבת הארץ. זה התבטא ביתר שאת כשתמך בסירוב פקודה בזמן ההתנתקות, ובתמיכה שלו במפעל ההתנחלויות. היו שנים שהוא תמך ברבין, בסוף שנות השבעים; הוא נהג לומר אז שהליכוד אולי מדבר, אבל המערך בונה את הארץ. במובן הזה הוא ראה באנשי קריית־שמואל אנשים שבונים את הארץ. אבי היה תלמיד חכם עצום, וזה הקרין על הקריה".
אחד מבאי ביתו של הרב הכרמי היה הרב חיים ירוחם סמוטריץ'. "אבא של בצלאל, שמכונה בקריה 'אבי', המשיך לשמור על קשר עם אבא שלי במשך שנים גם לאחר שעזב את הקריה", מספר הרב הכרמי. "עד פטירתו של אבי, סמוטריץ' היה בא בכל שנה בפסח ובסוכות עם ילדיו להקביל פני רבו ברגל". לימים נוצרו גם קשרי נישואים בין המשפחות.
מחלוקות בתוך המשפחה
"קריית־שמואל הצליחה באופן מפתיע לשמור על הצביון שלה. היא גדלה מאוד, אבל הקהילה שלה נשארה דתית־לאומית", קובע הרב הכרמי. ותיקי הקריה, לעומתו, חשים אחרת. "אני הולך היום ברחוב ומרגיש שאני לא מכיר את הקריה, היא מאוד מתחרדת", מלין עמי וייס, חזן וקורא בתורה בבית הכנסת המרכזי, וגם דודו של ניר אורבך. "דווקא הקולות השפויים יותר, שכן יכולים לחיות יחד, לא נשמעים. יש פה השתלטות טוטלית של ציבור שתומך במפלגות החרדיות".
למה בעצם זה חורה לכם, הוותיקים?
"לי זה מאוד כואב מכיוון שלא גדלתי כך, ואבא שלי היה איש חרדי במקור. אם את מאפיינת את הקריה היום במבט כללי, היא הרבה יותר דתית מבעבר. הרב הכרמי הגיע לקריה כבחור בן 27 בחליפה קצרה אפורה ובלי זקן, וביום שהוא קיבל את המינוי גידל זקן וקנה פראק ארוך. מצד אחד הוא היה מאוד חרדי, ומצד שני ידע לקרוא את הציבור ולא ללכת ראש בראש. בתפילות יום העצמאות הוא אולי לא היה מתפלל, אבל היה מחזיק את הסידור.
"גם בעבר היו מחלוקות פוליטיות וערכיות בציבור שלנו", מוסיף וייס, "אבל כולם ידעו – אפשר להתווכח ולריב, אבל לכולנו יש גג אחד, המפד"ל. היום אם אתה לא מסכים איתי אז אני מקים מפלגה אחרת וגם לוקח את השם של הציבור איתי", הוא משמיע עקיצה לעבר יעד ברור. "יפה מאוד שגם ניר אורבך, גם אבי מעוז וגם אבא של בצלאל, כולם בוגרי בית הספר היסודי כאן ובוגרי 'פרחי אהרן', וזה בסדר שלא כולם היום באותו שטנץ. אבל למה כל אחד צריך ללכת למקום אחר?"
ציפי פרימור לבית בר־חמא, אחותה ושכנתה של אימי, מזדהה עם הגעגוע הזה: "פעם כולם פה הצביעו למפד"ל, כי כל הדתיים הלכו יחד. מאוד מבאס אותי שהיום זה לא המצב, וכל אחד התפצל למפלגה אחרת. אני מתגעגעת למשפחתיות שהייתה בקריית־שמואל".
לעומת זאת, בעלה ישראל פרימור, פרומר במקור, ממשפחות מייסדי הקריה, מספק גרסה מורכבת יותר של העבר. "אני לא חושב שפעם הייתה כאן אוכלוסייה אחת דומיננטית", הוא אומר. "בקריית־שמואל היו מלכתחילה שתי קבוצות – קבוצה של חסידים וקבוצה של מתנגדים. לא סתם הן נפרדו לבית הכנסת המרכזי ולבית הכנסת אליקים", הוא מזכיר ויכוח עתיק שהביא לפיצול המקומי הראשון. "במרכזי היו אנשים שקיבלו עליהם את הרב הכרמי, אף שבניגוד לתקנון שנקבע בבית הכנסת, הוא הנהיג הגייה אשכנזית בתפילה. כמה משפחות התפצלו אז מבית הכנסת, בהן גם המשפחה שלכם, משפחת בר־חמא".
יוסי הניג: "אם אתה רוצה לדעת מה יהיה בבחירות, קריית־שמואל היא מעין תיכון בליך של הציונות הדתית"
אכן, עם השנים התבססו בקריית־שמואל כמה קבוצות בעלות צביון שונה מזה של ותיקי הקריה. קהילת חב"ד השתכנה בקריה משנות השמונים, ובה גם משפחות מהזרם המשיחיסטי, שהרב הכרמי – חניך ישיבות פוניבז' וחברון – נאבק בהן. גם הציבור החרד"לי בקריה הלך וגדל, בהתאם לצמיחתו הכללית בציונות הדתית. בנוסף, מאז בוטלה ועדת הקבלה, החלה להתבסס בקריה גם קהילה חרדית ענפה. כל אלה, מרגישים ותיקי המקום, מאיימים על צביונה של קריית־שמואל שלהם, הישנה והטובה.
"מי שהעצים את הזרם החרד"לי בקריה היה הרב חנוך בן־פזי ז"ל", סבור יוסי הניג. הרב בן־פזי שנישא לבת הקריה, היה מנהל החטיבה בישיבת פרחי אהרן, ולימים ר"מ במכון מאיר. "פעם בל"ג בעומר היו מארגנים מדורה גדולה עם הופעה של זמר. שנה אחת הופיע עוזי חיטמן. אני זוכר את הרב בן־פזי מזדעק שרבי שמעון מתהפך בקברו. היום אף אחד לא חושב להביא זמר מהסוג הזה לקריה, כי לא יבואו לשמוע אותו".
הרב ל', לעומת זאת, מתייחס באופן סלחני יותר לתמורות שחלו באופי השכונה, ומציג אותן בהקשר רחב יותר. "באופן טבעי, מקום שהוא דתי־לאומי התפתח כשם שהציבור הדתי־לאומי כולו התפתח. גדלו בה ילדים למשפחות של ר"מים לצד ילדים למשפחות ממוצעות מבחינה דתית, והמכנה המשותף של כולם היה ציונות דתית במיטבה – אהבת הארץ, העם והתורה. זה היה מקום עם הרבה לימוד תורה, ותנועת בני עקיבא הכילה את כולם. באופן טבעי כשגדלים במקום כזה, פתוח ואידאולוגי, הוא מצמיח אנשים שנמצאים בכל הקשת הרחבה של הציונות הדתית. לכן אפשר למצוא גם חברי כנסת בימינה וגם חברי כנסת בנעם".
"עד שנות השמונים הר"מים בישיבה היו חרדים", מזכיר הרב ל'. "בערך באמצע שנות השמונים זה השתנה. הייתה תחלופה טבעית של ר"מים שהתבגרו בר"מים צעירים יותר, ונכנסו ראשי ישיבה ציוניים. הקבוצה החרד"לית הקטנה בקריה שלחה את ילדיה ללמוד במקומות אחרים. הם הלכו לישיבה לצעירים שליד מרכז הרב (ישל"צ), לכפר־הרא"ה או למדרשייה בפרדס־חנה, ותנועת הנוער שלהם הייתה עזרא הנפרדת בקריית־מוצקין".
"כשמיכה בעלי למד פה בישיבה, במחזור ג', עוד לא היו השפעות של ישיבות כמו מרכז הרב ובנותיה", מוסיפה רחל שלו. "הרבנים היו אמנם חרדים, אבל דווקא משום שהם לא השתייכו לציונות הדתית, ההשפעה הגיעה מהבית ומבני עקיבא. לא היו אז מכינות או ישיבות הסדר, והאפשרויות היו להתגייס לצבא או להצטרף לנח"ל. רק בשנות השבעים התחילו ללכת לישיבות ההסדר, כמו אחי הרב אליעזר ברח"ד, וכמו הרב סמוטריץ' ואבי מעוז. כשהבנים שלי למדו בפרחי אהרן, הרבנים כבר היו בוגרי ישיבות הסדר. הרב וישליצקי למד במדרשייה בפרדס־חנה, וממנה המשיך למרכז הרב".
"קו השבר שבו החלה הקריה לשנות את פניה, היה במידה מסוימת החלוקה בין אלה שהלכו לצבא ואלה שהלכו לישיבות הסדר", משחזר ישראל פרימור, שאביו דב פרומר היה ממייסדי "פרחי אהרן". "אלה שהלכו לישיבות הסדר היו באופן כללי קרובים יותר לקו שסמוטריץ' מייצג היום, לעומת אלה שהלכו לנח"ל. חלק מבוגרי הישיבות הגבוהות שהגיעו לכאן התחילו לשלוח את הילדים שלהם לנעם בקריית־אתא, לבתי ספר תורניים יותר. זה עשה שבר גדול בקריה. בית הספר היסודי פה הידלדל, כמו גם הישיבה. בנוסף, האופי המיוחד של הקריה, שהכבישים בה סגורים בשבת, משך לפה הרבה משפחות דתיות וחרדיות וזה השפיע על צביון הקריה. זה תהליך שלדעתי עבר על כל הקהילות הדתיות בארץ".
בימי התלבטותו המתוקשרת של ניר אורבך, קיבל עמי וייס שיחת טלפון. "זו הייתה אחת מבנותיו של הרב הכרמי. היא ביקשה שאעביר לניר מסר שייתן גיבוי לבנט ויצביע בעד, כי היא רואה אותו כמי שנמצא בשליחות לשמור על ארץ ישראל ויהדותה. סיפרתי זאת לאחיה, הרב אלי, ומתברר שגם הוא כתב לניר הודעה, הפוכה לגמרי. אז אפשר לחיות עם זה. הם נשארים אח ואחות, ואפשר לחיות יחד באותה מפלגה". הסיפור הזה מספק לנו הצצה קטנה למסכת הלחצים שהופעלה על אורבך, מכל כיוון אפשרי ומכל צומתי חייו. רבים מתושבי קריית־שמואל קיבלו טלפונים ממכריהם ומבוגרי הקריה, בבקשה שישכנעו את אורבך להצביע בהתאם לדעתם.
אף שרוב תושבי הקריה אינם משתייכים לציבור החרד"לי, סמוטריץ' גרף כאן את מרב הקולות בבחירות האחרונות. הנה המספרים: 970 קולות ניתנו בקלפיות הקריה לטובת הציונות הדתית, לעומת 534 לימינה. מהיכרות עם תושבי הקריה, אפשר היה לצפות לתוצאות הפוכות.
'"סמוטריץ' מייצג היום את הקריה", סבור פרימור, אך מסייג: "בעיקר בעמדות הארץ־ישראליות שלו, לא בעמדות האורתודוקסיות. סמוטריץ' מייצג את הקו הניצי של המפד"ל, ואילו בנט מייצג את הקו הבורגני".
"אני נוהג לומר שאם אתה רוצה לדעת מה יהיה בבחירות, קריית־שמואל היא מעין תיכון בליך של הציונות הדתית", אומר הניג, שבעצמו עבר תמורה פוליטית זוטא במערכת הבחירות האחרונה. בשלושת הסבבים שקדמו לה הוא שימש מנהל מטה ימינה בקריית־שמואל, אך לקראת בחירות 2021 הפך למנהל המטה של מפלגת הציונות הדתית. "אני הולך עם חברי ניר כברת דרך של 20 שנה, מאז שהתחיל את דרכו אצל אפי איתם. למרות זאת בחרתי בבחירות האחרונות ללכת למקום שדיבר אליי מגזרית, פחות אידאולוגית", הוא מסביר את תמיכתו בסמוטריץ'. אף על פי כן, הוא חיזק את ניר אורבך להצביע דווקא בעד הממשלה.
"בצלאל אמר בדיוק לאן הוא מכוון, ואחרי שמונה שנים שהפוליטיקה המפד"לניקית לא דאגה לציבור, אנשים חיפשו משהו אחר. ההצבעה לסמוטריץ' גם מצד אנשים שהם לא חרד"לניקים, זו הייתה אמירה יותר לאומית ומגזרית, לא דתית. בצלאל הראה נגישות כשהיה שר תחבורה, גישה של בגובה העיניים. הוא דיבר יותר מגזרית, וקריית־שמואל היא שטעטל. אותנו מעניין בית הכנסת, הישיבה, האולפנה, בני־עקיבא. הרב רפי פרץ היה פה בשבת, מתן כהנא היה פה בשבת והם קיבלו את אותו חיבוק ואהבה כי המקום הוא מקום חם".
אבחנה דומה משמיע וייס: "אנשים לא רצו להצביע לבנט. הוא מצטייר בקריית־שמואל כמי שהדת לא מספיק מעניינת אותו, ושאחרים ידאגו לה". בכלל, לדעתו איש מהשלושה הללו – סמוטריץ', אורבך ומעוז – "לא מייצג את המגזר".
"ההצבעה פה פחות קשורה להגדרה העצמית של התושבים מבחינה דתית", מסכים הרב הכרמי. "אנשים פה לא חרד"לים אבל הצביעו לבצלאל כי יש לו קבלות בהרבה דברים. יש לו השקפות עולם חזקות, ונראה שהוא בחור עם כושר עשייה".
ג', בת שבטו של ניר אורבך, מביאה דוגמה מהכיוון ההפוך. אביה, היא אומרת, משתייך באורח חייו יותר לאנשי מפלגת הציונות הדתית, אך את קולו נתן דווקא לימינה. מבחינתה, "סמוטריץ' הוא לא ההמשך של המפד"ל. בהיבטים מסוימים אולי כן, אבל זה קיצוני יותר מהמפד"ל של פעם וזה פחות מייצג את סוג האנשים שגרים בקריית־שמואל".
"בחלק הדתי־לאומי שלה, הקריה עדיין מאפיינת את הקשת הרחבה של הציונות הדתית", מסכם הרב ל'. "המבוגרים רוצים לשמר את המפד"ל, הם לא יורדים לרזולוציות של החרד"ליות של בצלאל. הוא פשוט מדבר הרבה על הישיבות, על המוסדות של הציונות הדתית. ימינה פחות מדברים על זה, זה קטן מדי בשבילם. איך נפתלי אמר, לא נהיה יותר הגבאים של בית הכנסת".
בשבת האחרונה נערך בבית הכנסת המרכזי בשכונה קידוש לרגל החזרה לבית הכנסת המרכזי עם סיום הקורונה, והמתפללים שאלו את עצמם כיצד יוכלו לשמר את האווירה המשפחתית שהתחדשה מעט בזכות מנייני החצרות, שהגיעו כעת אל קיצם. נראה שחילוקי הדעות הפוליטיים לא ממש מעכירים את האווירה בשכונה, שההתרפקות על העבר חזקה בה יותר ממחלוקות ההווה.
