בית המשפט העליון ביטל היום (ה') את קביעת בית הדין הרבני הגדול בפסק דין "הבוגדת" – אישה שבגדה בבעלה תזכה במחצית הזכויות על בית המגורים בניגוד להחלטת בית הדין הרבני.
בפסק הדין קבעו רוב שופטי ההרכב – הנשיאה חיות, המשנה לנשיאה בדימוס חנן מלצר והשופטים הנדל, פוגלמן, עמית וברק־ארז – כי למרות פסיקת בית הדין הרבני הגדול, האישה קנתה זכויות במחצית מבית מגורים שנבנה לאחר נישואי הזוג על מגרש שקיבל הבעל בירושה ובו התגוררו יחד למעלה משלושים שנה.
השאלה המרכזית בדיון הייתה האם חוסר נאמנות מינית של אחד מבני הזוג הוא שיקול רלוונטי לגבי הוכחת כוונת השיתוף בזכויות על הבית, שניתנו לבעל בירושה.
בפסק הדין הבהיר בית המשפט כי בהתאם לקביעת בג"ץ על בית הדין הרבני לפסוק בענייני רכוש על פי הדין האזרחי, שכן הרכוש אינו חלק מענייני הנישואין והגירושין עליהם חל הדין הדתי.
עוד נקבע כי לא ניתן לשלול את הזכות בנכס מרגע שהתגבשה, וכי חוסר נאמנות מינית ואשמה בלעדית בפירוק הנישואין, אינם מהווים נסיבות שבכוחן לשלול זכויות אלו.
למעשה, בית המשפט העליון אימץ את פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי, שניתן פה אחד על ידי שלושה דיינים, ולפיו "בית הדין אינו מוצא עילה או אפשרות שלא לחלוק את בית המגורים בין שני הצדדים". השופטים מינץ והנדל, שהיו בדעת מיעוט, הוסיפו כי גם על פי הדין העברי אין לשלול מאישה שבגדה בבן זוגה את זכויותיה ברכוש.
תחילת הסיפור בתביעת גירושין של הבעל בבית הדין הרבני האזורי, אליה הוסיף את עניין הרכוש. דייני בית הדין שדנו בתביעה בחנו את הראיות שהציגו הצדדים, וקבעו פה אחד כי במשך שנות הנישואין קנתה האישה זכויות בבית המגורים, ובהתאם לכך יש לחלוק את הזכויות בבית בין שני בני הזוג. ערעור שהגיש הבעל לבית הדין הרבני הגדול התקבל, ונקבע בדעת רוב כי לאישה אין זכויות בבית המגורים.
עתירה שהגישה האישה לבג"ץ נדחתה בדעת רוב של השופטים מינץ ושטיין. השופט מינץ ציין כי אין חולק על כך שאין בכוחה של בגידה לשלול זכויות בנכס שהתגבשו קודם לכך. אולם לגישתו, בית הדין הרבני הגדול לא שלל מן האישה את זכויותיה בבית המגורים בשל הבגידה, אלא קבע כי לא הוצגו די ראיות לגיבוש הזכות.
על פסק דין זה הגישה האישה בקשה לדיון נוסף.
השופט סולברג, משופטי המיעוט אף הוא, סבר שאין מקום לקיים דיון נוסף. השופט מינץ ציין כי אין מדובר במקרה שבו בית הדין הרבני החיל את ההלכה היהודית באופן הסותר לכאורה את פסיקת בית המשפט העליון בסוגיה.
השופט שטיין סבר כי יש להותיר את ההכרעה שניתנה בבג"ץ על כנה. זאת, מאחר שלא קמה עילה להתערבות בית המשפט בממצאיו העובדתיים של בית הדין הרבני הגדול. "פסק דינו של בית הדין הרבני, וכן פסקי הדין של השופטים שטיין ומינץ שאישרוהו בבית המשפט העליון, נטועים בדיני ראיות, ולא בדיני עריות".
עוד סבר השופט שטיין כי פסק דינה של הנשיאה חיות, עמו הסכימו שופטי הרוב, בא לקבוע נורמה משפטית שנוקטת עמדה ערכית אחת מני רבות באשר לאופן שבו החיים הזוגיים אמורים להתנהל. לדעת השופט שטיין, האופן שבו בני זוג אמורים לנהל את חייהם הזוגיים הוא עניינם הפרטי בו המדינה אינה רשאית להתערב.
