לעולם בעקבות השמש / גל ערמון
על פי חכמים המזרח הוא כל המקום באופק שבו זורחת השמש מתקופת טבת עד תקופת תמוז
פני הר הבית השתנו רבות במהלך חורבן בית המקדש השני. פרופ' רוני רייך מתאר שמלבד החרבת המקדש, השתדלו הרומאים גם לנסות לפרק את חומות ההר עצמן – אשר נפגעו מהשריפה הגדולה ואחר כך גם מהפירוק הישיר. בהתאם לאמור, ניתן לשער שמעֵבר לשריפת המקדש החריבו הרומאים גם את יסודות המקדש ואף שינו את מתאר השטח כדי להתאימו למקדש האלילי שהקימו.
בנוסף, פרופ' דן בהט מתאר שרחבת כיפת הסלע נבנתה בידי הצלבנים או הממלוכים, שכן כתובות הבנייה של הקשתות וגרמי המדרגות השונים נבנו בידי הממלוכים ואין על הרמה המוגבהת שרידים קדומים לתקופה זו. המסקנה העולה מהאמור היא ששטח רחבת כיפת הסלע נמצא בשטחי ההר המקודש, אך אינו שריד מתקופת המקדש אלא מתקופות מאוחרות יותר. בניגוד למה שנהוג לטעון – שהקיר המזרחי של רחבת כיפת הסלע המכוון על ציר דרום־צפון כמעט במדויק משמר את מקום שער ניקנור וגבול העזרה המזרחי – אין להסיק מגבולות הרחבה על הכיוון שבו עמד המקדש.
בבואנו לבחון מהו מיקומו המדויק של המקדש, עלינו לבחון מהו כיוון המזרח כפי שהובן על ידי חכמים. הגמרא בירושלמי עירובין (פ"ה ה"א) מביאה את דעתו של רבי יוסה בנושא: "אם אין יודע לכוון את הרוחות צא ולמד מן התקופה: ממקום שהחמה זורחת באחד בתקופת תמוז עד מקום שהיא זורחת באחד בתקופת טבת אלו פני מזרח". לטובת איתור מדויק של כיוון המקדש עבור בנאי הבית, התאמצו נביאים ראשונים לאתר את הנקודה שבה גם באחד בתקופת טבת וגם באחד בתקופת תמוז יואר פתח ההיכל בזריחה.
כדי לזהות את כיוון המזרח לפי דברי רבי יוסה יש להכיר את מיקום זריחת השמש בקיץ (אחד בתקופת תמוז) ובחורף (אחד בתקופת טבת) בארץ ישראל. במשך הקיץ השמש זורחת צפונית לכיוון מזרח (אזימוט 61.53°) ועולה בשמים לזווית גבוהה כך שבחצות היום היא בזווית של 81°, ולאחר מכן שוקעת צפונית למערב. מנגד, בחורף שעות האור קצרות יותר והשמש זורחת דרומית ממזרח (אזימוט 117°), מגיעה באמצע היום לגובה 34° ושוקעת דרומית למערב.
מבחינת נקודות זריחת השמש בשיא הקיץ ובשיא החורף עולה שגם הצבה של המקדש והעזרות בזווית הנוטה לצפון־מזרח לכיוון שער הרחמים עדיין נמצאת בגדר "מזרח" בהתאם לדברי רבי יוסה. יצוין כי דעתו של רבי יוסה מסתדרת היטב כאשר מביאים בחשבון כי הגדרת המושג "מזרח" לתפיסתם הייתה מקום זריחת השמש לאורך השנה. למעשה, המזרח על פי חכמים כולל את כל האפשרויות של זריחת השמש בכל עונות השנה.
נעבור לבחון את דבריו של ר' אחא בשם שמואל בר רב יצחק (ירושלמי עירובין פ"ה ה"א): "כמה יגעו נביאים הראשונים לעשות שער המזרחי שתהא החמה מצמצמת בו באחד בתקופת טבת ובאחד בתקופת תמוז". למעשה, מוסבר שבעת זריחת השמש גם בתקופת טבת וגם בתקופת תמוז היו קרני השמש מאירות את פתח ההיכל וכך איתרו נביאים ראשונים את כיוון הבנייה המדויק של המקדש. בהתאם לדברי הגמרא, קרני השמש בזריחה בקיץ (מאזימוט 61.53°) וזריחת השמש בחורף (אזימוט 117°) אכן מגיעות לזווית פתח ההיכל המכוון לאזימוט 61.6° – כלומר מעט דרומית למפנה הצפוני ביותר של השמש בשיא הקיץ. מתוך כך עולה כי כיוון צפון ־מזרח נכנס אף להגדרה זו של הירושלמי.
בשנת 1969 גילה סטודנט לארכיאולוגיה בשם ג'יימס פלמינג מתחת לשער הרחמים קשת ראשה המעידה שבמקום קבור שער נוסף בגודל דומה, המתוארך לשנים שלפני התקופה ההרודיאנית. המשנה (מידות א, ג) מתארת ששער שושן היה השער היחיד במזרח הר הבית וממנו יצא הכוהן השורף את הפרה האדומה להר המשחה (פסגת הר הזיתים). בהתאם לאיתור השער העתיק הנזכר, מתחזקת ההשערה ששער הרחמים עומד על מקומו של שער שושן.
המשנה במסכת ברכות (ט, ה) מזהירה: "לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח, שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים". ואכן סביר להניח ששער המזרח הנמצא מתחת לשער הרחמים, הוא שער שושן אשר מכוון בהתאם לשיטתנו כנגד השערים האחרים ובית קודשי הקודשים. כדי לאתר את הר המשחה עלינו לעיין בדברי המשנה (מידות ב, ד): "הכהן השורף את הפרה (האדומה) עומד בראש הר המשחה ומתכוון ורואה בפתחו של ההיכל בשעת הזיית הדם", ויש גם להכיר את הטופוגרפיה של הר זיתים.
החוקר מנשה הראל מזהה את הר המשחה בכרם א־צַיאד ומסביר כי רק משיא גובה זה אפשר לראות את הר סרטבא אשר היה המקום השני שעליו השיאו את המשואות, אחרי הר המשחה בירושלים. ניתן לראות שישנו קו ראייה מכרם א־ציאד לפתח ההיכל על פי שיטתנו. לשיטתנו עולה שסביר לקבוע את מקום שריפת הפרה האדומה בשיא גובהו של הר המשחה בכרם א־ציאד. עם זאת, גם אם מקום שריפת הפרה היה באמצע הר המשחה ולא בשיא גובהו (כפי שמציע רדב"ז) אפשר לקבוע את מיקומו על רכסו הצפוני של הר הזיתים במורדות כרם א־ציאד.
כאשר מניחים את כיוון המקדש על פי הצעתנו, מתגלה על מפת בורות המים התאמה אפשרית לכמה בורות. המשנה (מידות ב, ה) מתארת שלשכת המצורעין, שבה טבלו המצורעים לפני הכניסה למקדש, היא הלשכה הצפונית־מערבית בעזרת הנשים. לפי הצעתנו לשכת המצורעין נמצאת מעל בורות 2 ו־34, שייתכן שהיו בהן מקוואות הטהרה.
לא לנטות ימין ושמאל / הרב עזריה אריאל
הצעתו של גל ערמון איננה מתיישבת עם המקורות שבידינו ואין בה מענה לקושי של הנביאים הראשונים לקבוע את מקומו של שער המזרח
קראתי בעניין את מאמרו של גל ערמון והצעתו שהמקדש לא היה מכוון בדיוק מזרחה אלא נוטה צפונה. לעניות דעתי הצעה זו אינה מתיישבת כלל עם המקורות שבידינו ואין בה מענה לקושי משמעותי כלשהו.
ההצעה מניחה שה"מזרח" שאליו המקדש אמור להיות מכוון אינו המזרח המדויק, שבו החמה זורחת בתקופת ניסן, אלא טווח רחב, בין מקום הזריחה בתקופת תמוז למקום הזריחה בתקופת טבת. ומכיוון שיש טווח רחב של אפשרויות להעמדת המקדש, נבחר הכיוון שבו המקדש פונה אל הפסגה הגבוהה ביותר של הר הזיתים.
נשוב אל המקור היסודי בירושלמי בערובין (ה, א), שממנו מתבארת הדרישה המדויקת בנוגע למקדש: "כמה יגעו נביאים הראשונים לעשות שער המזרחי שתהא החמה מצמצמת בו באחד בתקופת טבת ובאחד בתקופת תמוז". הלשון "כמה יגעו הנביאים" מצביעה על דבר הדורש מאמץ רב ולא על טווח רחב. אם דיינו בטווח רחב במזרח, הלא כל אדם, גם מי שאינו יודע את נקודות הקצה של הזריחה לצפון ולדרום, יודע לומר שנקודה פלונית היא בוודאי במזרח.
ועוד: הלשון "לעשות שער המזרחי שתהא החמה מצמצמת בו" פירושה שהשמש תאיר את המקדש בשעת הזריחה דרך שער זה דווקא. לא די שתהיה תאורה על חזית ההיכל או על פתחו בשעת הזריחה, כפי שכותב ערמון, אלא האור בשעת הזריחה צריך לבוא דרך שער ניקנור אל ההיכל. החשיבות של מעבר האור דרך השער איננה לצורך התאורה, כמובן, אלא משום שהכיוון המדויק למזרח הוא החשוב, והתאורה איננה אלא סימן לו. לפי הצעתו של ערמון, פרט זה של מעבר האור דרך השער אל חזית ההיכל לא יתקיים בתקופת טבת.
ערמון מתבסס על המשנה במידות (ב, ד), שבה נכתב בדפוסי המשניות שהכהן השורף את הפרה עומד "בראש הר המשחה". לאור הנחה זו מצביע ערמון על העובדה שהפסגות הגבוהות ביותר בהר הזיתים אינן בדיוק ממזרח לקודש הקודשים אלא צפונה יותר.
טענה דומה טען בשעתו פרופ' קאופמן ז"ל, אלא שהוא ביקש משום כך "להזיז" את מקום קודש הקודשים צפונה מכיפת הסלע, ואילו ערמון מקיים את מקום קודש הקודשים בכיפת הסלע ומשנה את כיוון המקדש. וכבר השיב הרב קורן על פרופ' קאופמן, שכמעט בכל כתבי היד של מסכת מידות המילה "ראש" חסרה.
מבחינה עניינית, אין כל סיבה לשרוף את הפרה האדומה בראש ההר דווקא. התורה אומרת שיש לעשות זאת "אל נוכח פני אהל מועד" (במדבר יט, ד), וכל מקום שממנו אפשר לראות את פתח המקדש הוא מקום ראוי לכך. אין ספק שאין כל דרישה הלכתית ששריפת הפרה תיעשה בראש ההר דווקא, ובוודאי אין זו סיבה מספקת להטות את המקדש לכיוון פסגת הר הזיתים.
גם אם נקיים את הגרסה "בראש הר המשחה", אין כל קושי לכנות את הפסגה שמול קודש הקודשים "ראש ההר", אף על פי שיש גבוהות הימנה. הפרשי הגובה בין הנקודות בראש הר הזיתים הם של מטרים אחדים, הזניחים ביחס לגובהו הכללי, ואין כל צורך לחפש את "ראש הר המשחה" בנקודה הגבוהה ביותר.
ערמון מקבל סיוע לשיטתו מקשת קדומה שנמצאה מתחת לשער הרחמים, ומכאן הוא למד שזהו מקומו של שער שושן, שהיה מכוון בדיוק אל מול קודש הקודשים. כמה תשובות על כך: ראשית, לא ברור כלל שמדובר על קשת של שער. יתכן שאין זו אלא קשת תמיכה שנועדה לגשר על העמק שבין מרכז הר הבית לצפונו, כדי לבנות עליה את שער הרחמים.
מלבד זאת, אין זה מוחלט ששער שושן היה מכוון בדיוק כנגד קודש הקודשים. אומנם כך משמע ממהלכה של הסוגיה ביומא (טז, א), אך לא ברור שהדבר הכרחי לפי מסקנתה.
יתרה מזו: ממהלך הסוגיה שם ברור שהיא הניחה שמפתן שער שושן נמצא בגובה כעשרים אמה בלבד מתחת לקרקע ההיכל, והדבר אינו מתאים לשער המוצע. על פי המפה בספרה של אילת מזר ז"ל ניתן לשער שמפתנו נמצא בערך בגובה 720 מטרים מעל פני הים, כארבעים אמות מתחת קרקע ההיכל.
באשר לבורות המים, הכללת בורות מס' 2 ו־34 במקומה המשוער של לשכת המצורעים אינו תמיכה בתיאוריה. עומקם של בורות אלו כ־15 מטר, ומן הסתם לא שימשו לטבילה כמות שהם. מסתבר שבלשכת המצורעים היה בור טבילה שמימיו נמשכו מבורות אלו או ממקור אחר.
שנינו במסכת מידות (ב, א): "הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה. רובו מן הדרום, שני לו מן המזרח, שלישי לו מן הצפון, מיעוטו מן המערב".
הפירוש המקובל הוא שהשטח סביב העזרה בדרום הר הבית גדול מן השטח במזרחו, וכן הלאה. מכיוון שערמון מטה את המקדש צפונה, ומאידך משאיר את ה"ת"ק על ת"ק אמה" כמקובל בהישען על הכותל המזרחי של הר הבית, נמצא שמערב הר הבית גדול מצפונו.
אלו תקצירי מאמריהם של גל ערמון והרב עזריה אריאל בנושא, שפורסמו ב"מעלין בקודש" מא (תשפ"א) – כתב עת עיוני בהוצאת כולל בית הבחירה
