עבר לינץ' בעכו וחזר לזירת האירוע עם השוטר שהציל את חייו

"מהבוקר אני הולך כמו אריה בכלוב, לא מצליח להירגע", אומר לנו מרדכי כ"ץ כשאנו נפגשים סמוך לכיכר חב"ד בעכו, לא רחוק מהמקום שבו עבר לינץ' מזעזע לפני כחודש וחצי. המפגש הצפוי עם רפ"ק משה שלי, בזירה שבה ניצלו חייו בזכות קצין המשטרה, מסעיר את רוחו. "זו פעם ראשונה שאני דורך פה, עברתי כאן רק ברכב או בניידת (בדרך למתן עדות, י"ק)", הוא מספר, עיניו תרות אחר הסכנה שאולי אורבת לו שוב.

מרדכי מודה שחשש לחזור לזירה עצמה, נרתע מהשחזור שלשמו ביקשנו ממנו לפגוש שוב, בשטח, את קצין המודיעין והבילוש של מרחב אשר, שהניס ביריות אקדח את הפורעים הערבים שהכו בו בלי רחמים. מרדכי מגיע אל נקודת המפגש מלווה באשתו יפית ובבתם התינוקת רות, בת חודשיים, שואב מהן כוחות. מאז התקיפה הוא נושא עימו את ייסורי השברים בגולגולת, בעמוד השדרה ובידיו, ואת הכאבים בנפשו.

בשעה שמרדכי מברך בהתרגשות "ברוך שעשה לי נס במקום הזה", אנו מזהים את רפ"ק שלי מתקרב לכיווננו. הם צועדים במהירות זה לעבר זה, מתחבקים ממושכות. "הצדיק הזה הציל את חיי", אומר מרדכי, לאחר שהוא נושק במצחו של קצין המשטרה. "הרגשתי את הנשמה שלו לידי, עוד לפני שהגוף שלו הגיע והבריח את המחבלים שניסו לרצוח אותי". עד כה נפגשו השניים פעמיים, חוץ מהאירוע עצמו: בפעם הראשונה בתחנת המשטרה, כשמרדכי הגיע למסור עדות, ושוב בבית החולים, כשרפ"ק שלי הגיע לבקרו. המפגש השלישי, סמוך למקום הלינץ', מטרים ספורים מתחנת הרכבת ומהתחנה המרכזית העירונית, מהווה בעבורם סוג של סגירת מעגל והזדמנות לשחזר בשטח את אירועי הלילה ההוא.

המפגש ממלא את מרדכי בכוחות מחודשים, ולמרות הקושי הוא אוזר אומץ וצועד לעבר הכיכר שבה עמד רגעים ספורים לפני שהותקף בידי ההמונים. הוא מגולל את אירועי אותו ערב, יום רביעי 12 במאי בשעה 21:00, כאשר מפגן התמיכה בצה"ל ובמשטרה שיזמו תושבים בעכו בעיצומם של ימי מבצע שומר החומות, כמעט הפך למרחץ דמים.

"כשהתחילו הפרעות בעיר, יום קודם כן, הייתה פה תחושה קשה מאוד", מתאר מרדכי. "הייתה לנו כוונה טובה להעלות את המורל של יהודי עכו. הגענו לפה, לתחנת אגד. פתאום מישהו צועק לתפוס אבנים כדי להגן על עצמנו, אחרי שראה גל שחור של רעולי פנים רצים לכיוון הזה. הם זרקו לעברנו נפצים וחזיזים, והתחלנו לחטוף אבנים כמו ברווזים במטווח. אני רואה את הגל השחור והמפחיד מתקדם אלינו ועובר במעבר החציה, ושוטרות רצות ומתחבאות. כולם היו בהלם. כל הכביש זרוע אבנים, הכול בלגן מסביב ואתה לא מבין מה קורה פה".

נוכח המהומה, ניסה מרדכי לברוח מהמקום. "אני יוצא מכאן בריצה קלה לכיוון הרכבת, לבית ההורים של יפית. חשבתי שהרחוב ריק ובטוח. תוך כדי ריצה מישהו בלי חולצה מגיע אליי, אני מסתובב לאחור ורואה סלעים ביד שלו. שמעתי צועקים 'יש פה יהודי', והתרסקתי על הרצפה". הפורעים הערבים החלו להכות את מרדכי ולבעוט בו, והשתמשו גם באבנים גדולות ובמוטות ברזל. הוא איבד את הכרתו ונראה כמת.

כתב אישום אחד בלבד

"שכבת כאן והיית כמו שק חבטות", אומר רפ"ק שלי למרדכי בעודו מצביע על הכביש הסמוך, ומתאר את השתלשלות האירועים מהצד שלו. "עמדתי מאה מטר מכאן, ליד תחנת הרכבת, כי הייתה לנו שם התגודדות. פתאום אני מבין שקורה פה משהו. אני רואה צעירים משני הצדדים רצים לכל עבר, ומישהו אמר לי שיש כאן אדם שצריך עזרה. הבנתי שזה עניין של חיים ומוות, ורצתי לכאן במהירות כמו שמעולם לא רצתי. אני רץ לכאן וחוטף אבנים מכל עבר. מהגגות, מהחצרות, גשם של אבנים. תוך כדי הריצה אני רואה את מרדכי שוכב מחוסר הכרה, וצורח בקשר לכל הכוחות שיגיעו ויזעיקו כוחות הצלה.

"הייתי בהמון אירועים, והבנתי שפה אני צריך להשתמש בנשק. אני יורה באוויר, וההמון בורח ועוזב את הבחור שראיתי שרוע על הכביש", משחזר רפ"ק שלי את הרגעים הקריטיים, ומסביר מדוע לא ירה לעבר התוקפים: "מהניסיון המבצעי שלי ומהתנאים בשטח הבנתי ששימוש בנשק כלפי אדם באירוע הספציפי הזה היה לא אפשרי. גם בגלל שלא היה קו ירי נקי, וגם בגלל ההבנה שפגיעה בתוקפים עלולה להסלים את האירוע יותר. המטרה שלי היא להציל חיים ולאפשר פינוי של הפצועים מהזירה כמה שיותר מהר".

מרדכי התעורר מעלפונו ("אני לא יודע איך הוא הצליח לקום", אומר רפ"ק שלי) וצעד בקושי לעבר שפת המדרכה. כשהתיישב, הבחין שראשו שותת דם. "שוטרות שניגשו אליי לקחו סמרטוט שמצאו כאן על הרצפה ושמו לי על הראש כדי לעצור את הדם. הן דיברו איתי כדי להשאיר אותי בהכרה, תוך כדי שאנחנו חוטפים שוב מטח אבנים. אני מבין שניצלתי מלינץ', אבל לא ממש הייתי מודע למה שעברתי כמה רגעים לפני כן. אופנוענים של מד"א הגיעו אלינו כדי לטפל בי, ואני רואה כיצד אחד מהם חוטף אלה בדרך לכאן (מאחד המתפרעים הערבים, י"ק) ומאבד שליטה. הוא כמעט איבד את חייו. החובשים הסבירו לי שהאמבולנס שהיה אמור להגיע אליי עבר למישהו דחוף יותר, ושהם מתקשים להכניס לכאן עוד אמבולנס בגלל מטחי האבנים שזורקים לעברנו".

רק לאחר דקות ארוכות פונה מרדכי לנקודה בטוחה ברכב פרטי של מתנדב מד"א שהצליח להיכנס לזירת המהומות, ומשם הועבר באמבולנס למרכז הרפואי לגליל בנהריה. בבית החולים אובחנו שברים רבים בגולגולת, בעמוד השדרה ובידיים, ובאותו לילה עבר מרדכי ניתוח מורכב בידו השמאלית.

"אין לי מושג איך הוא קלט אותי מתחילת הרחוב ורץ לכאן כדי להציל אותי", אומר מרדכי על רפ"ק שלי. "מבחינתי יש פה יהודי שמסר את החיים שלו כפשוטו והכניס את עצמו למצב של סכנת נפשות בשביל להציל יהודי אחר".

אני מבקש מהשניים לצפות איתי בסרטון ממצלמת אבטחה, שבו נראים הפורעים מכים את מרדכי ומטיחים בגופו השרוע על הכביש שברי בלוקים, סלעים ואבני מדרכה. "הנה, זה מרדכי על הרצפה, הוא נופל ורואים את הבזק הירי כשאני רץ לעברו ויורה באוויר", מסביר רפ"ק שלי. מרדכי מתקשה לעכל: "אני רואה את הסרטון ולא קולט שזה אני שם. אני מזהה את עצמי אבל לא מאמין".

רפ"ק שלי: "הבנתי שיש פה עניין של חיים ומוות, ורצתי במהירות כמו שמעולם לא רצתי. אני חוטף גשם של אבנים, ותוך כדי ריצה רואה את מרדכי שוכב מחוסר הכרה, וצורח בקשר לכוחות"

על פי כתב האישום שהוגש נגד תוקף אחד בלבד מתוקפיו הרבים של מרדכי, חביב אבו־חביב (41), כחצי שעה מאוחר יותר השתתף אותו אדם בלינץ' אכזרי נוסף ברחוב סמוך. הוא ופורעים ערבים נוספים תקפו במכות ובאלות את מור ג'אנאשוילי שנקלע לאזור לאחר שביקש לחלץ את אימו שגרה בסמוך, ופחדה שהפורעים יגיעו לביתה.

בסיכום הרפואי של הפציעה, שצורף לכתב האישום, נאמר כי מרדכי סובל מ"שני שברים בגולגולת, דימומים תוך־מוחיים, שברים בעמוד השדרה, שברים בכף יד שמאל, אובדן חוש הריח והטעם כתוצאה מזעזוע המוח, חבלות קשות בגוף ופגיעה קשה בנפש".

מרדכי כ"ץ, 26, יליד מושב שדה־אליעזר שבגליל העליון, נישא לפני ארבע שנים ליפית, ילידת עכו. הם קבעו את ביתם במושב אחיהוד הסמוך, ונולדו להם שתי בנות: תכלת, בת שנתיים, והתינוקת רות. בימים אלו הוא מסיים לימודי הנדסאי חשמל, ועד פציעתו בלינץ' עבד בתחום.

רפ"ק משה שלי, 38, משרת במשטרה זה כעשרים שנה. הוא החל את דרכו ביחידות מיוחדות של מג"ב, התקדם עד לרמת מפקד פלוגה, ואחרי שירות של עשור ושורה של תפקידים עבר למשטרה ה"כחולה" והפך לקצין המודיעין והבילוש של תחנת עכו. לא מזמן מונה לפקד על כל מערך המודיעין והבילוש במרחב אשר.

במהלך השיחה מתברר סימן שאלה שמלווה בשבועות האחרונים את נסיבות פציעתו הקשה של מותקף נוסף באותו ערב, אלעד ברזילי, מחנך בתיכון הדתי אמי"ת קנדי שנכח בהפגנה כדי לפקח על תלמידיו. "אלעד רץ לעבר מרדכי כדי לעזור לו ולהגן על חייו, אבל חטף אבנים בעצמו וצנח במקום", מפתיע אותי רפ"ק שלי במידע חדש על גבורתו של חברי אלעד. "הפגיעה הקשה בו הייתה מסלע שהושלך לעברו, כנראה ממרפסת גבוהה, פגע בראשו ופצע אותו אנושות.

"לא תיארתי לעצמי אז שעוצמת הפגיעה באלעד קשה משלך", אומר רפ"ק שלי למרדכי. "היה פה ממש קרב, מול המון זועם שמשליך אבנים לכל עבר ויורה זיקוקים. הבנתי אז שאלה רגעים קריטיים, והמטרה שלי הייתה קודם כול לחלץ את מרדכי שהיה מחוסר הכרה. כשראיתי שמרדכי מתעורר, רצתי לבדוק את מצבו של אלעד, שהיה מרוחק ממנו מטרים בודדים. אלעד בא לעזור כי ראה אדם במצוקה. באותה מידה יכולתי אני להיות פצוע ככה, הכול תלוי בסטייה של האבן".

טרור עם תעודה כחולה

בחודש וחצי שחלף מאז, רפ"ק שלי עוקב אחר כל דיווח על השיפור במצבו הרפואי של אלעד ושומר על קשר עם בני משפחתו, וכך גם עם מור ג'אנאשוילי שנפצע אף הוא בהמשך אותו לילה. "אני שמח מאוד לראות את השיפור במצבם. התקופה הזאת תיזכר עוד זמן רב, ואני מקווה שלא תחזור. כשאני עובר כאן אני מברך 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה', ומודה לאלוקים שהשניים האלה בחיים היום".

מאז האירוע שוחחו השניים גם בטלפון כמה פעמים, ומרדכי אינו מהסס לשתף את קצין המשטרה בתחושותיו הקשות ובביקורת שלו על המשטרה ועל הרשויות שלדעתו לא עשו די למנוע את אירועי הדמים. "מצד אחד אני מרגיש הכרת הטוב למשה ולמשטרה ולכוחות שפועלים ועושים את המאה אחוז שאני כאזרח מצפה שיעשו. הרבה מזה בזכות השיחות שלי עם משה, הוא עזר לי בתוך סערת הרגשות להרחיב את המבט מעבר לחוויה האישית שלי, ואפשר לי לראות את העשייה שלהם".

עם זאת, ממשיך מרדכי, "הרגש השני הוא הקושי עם הפגיעה שלי והתחושה שלא נעשה מספיק כדי להחזיר את תחושת הביטחון והרוגע. אני מרגיש שכל הרצפה רועדת מתחתינו. בסופו של דבר, אם אשתי מפחדת להגיע לאזור הזה ואם אני או חבריי הולכים ברחובות ומקבלים יריקות או קללות, הם ניצחו. אני מרגיש שבסיבוב הבא אנחנו חייבים לדאוג לעצמנו ולא לסמוך על אחרים שיצילו אותנו".

ביום ראשון השבוע נפגש מרדכי עם אנשי הפרקליטות ואלה עדכנו אותו כי קלושים הסיכויים שייעצרו חשודים נוספים בתקיפתו. במשטרה ובשב"כ עשו כל שביכולתם להגיע אל מעורבים נוספים, נאמר לו, אך ללא הצלחה. כמאתיים העצורים שנחשדו כמעורבים במהומות הדמים בעכו זכו לתמיכה ואהדה בקהילתם, וקיבלו סיוע משפטי צמוד. מלבד בודדים, כולם שוחררו בינתיים.

"גם בפרקליטות כולם אנשים טובים ועושים את המוטל עליהם במאה אחוז, וכל אחד מסביר לך עד כמה העסק מורכב", אומר מרדכי בתסכול. "כל אחד מאמין שעשה את המקסימום, אבל התמונה הכללית רקובה. אני מלא בהכרת הטוב לכל הגורמים, אבל בשורה התחתונה התוצאה איומה. בשומרון, כשהשב"כ רוצה הוא תופס אחד שמתחיל 'לזמר' ולתת את כל הפרטים. כל תקיפה פה מאז הפרעות היא טרור מבחינתנו, ואנחנו רוצים שהשב"כ יסכל את זה כמו שהוא יודע לעשות. תחושת הביטחון לא תחזור אם מתוך עשרה מחבלים שתקפו אותי רק אחד קיבל כתב אישום. אצל מור היו חמישים מחבלים, ורק שלושה יועמדו לדין. על טרור יהודי וטרור ערבי ביו"ש השב"כ עושה פעילות סיכול חריפה, אז למה בטרור עם תעודת זהות כחולה מתעסקים בכפפות של משי?"

לדברי כ"ץ, כחלק מהניסיון לטשטש את המאורעות ולהחזיר את העניינים למסלולם, הוא והפצועים האחרים בפרעות וכן הסוחרים היהודים שעסקיהם נבזזו, לא זכו לתמיכה ולחיזוק מצד בכירי העירייה והעומד בראשה שמעון לנקרי. "בעירייה לא רוצים לתפוס צד לטובת היהודים, כדי שהערבים לא יכעסו. הם מהאו"ם", הוא מאשים. "ראש העירייה לא דיבר איתי ולא פנה אליי וגם לא אל מור. ניסיתי לפנות אליו בהרבה דרכים ולא הצלחתי".

השבוע, לאחר שיחתנו, נפגש ראש עיריית עכו שמעון לנקרי עם מור ג'אנאשוילי שנפגע בלינץ'. מרדכי כ"ץ לא הוזמן לפגישה.

מעיריית עכו נמסר בתגובה: "ראש העיר שמעון לנקרי ביקר את פצועי הלינץ' אלעד ברזילי ומור ג'אנאשוילי במהלך אשפוזם. גם למרדכי כ"ץ ומשפחתו הוצע סיוע מטעם העירייה למרות שאינם תושבי עכו, אך הם בחרו שלא לקבל סיוע זה. מיד לאחר הפרעות נועד ראש העיר עם התיירנים ובעלי העסקים שנפגעו ורתם את רשות המיסים כדי לזרז את ביצוע השמאות ומתן פיצוי הולם לבעלי העסקים. גם בימים אלה העירייה מסייעת ותמשיך לסייע לפצועים, לבעלי העסקים ולכלל תושבי העיר. אנו מאחלים לפצועים החלמה מהירה ובריאות איתנה".

חילוץ בלהבות

יממה לפני המהומות במרכז העיר עכו שבהן הותקף מרדכי כ"ץ, פרעו ההמונים בעסקים יהודיים בעיר העתיקה והעלו באש גלריות, מלונות וצימרים. נוכח הביקורת על התנהלות המשטרה שלא הגנה די על הרכוש היהודי שנשרף ונבזז בעיר העתיקה, רפ"ק שלי מציג מציאות מורכבת ומתאר כיצד השוטרים נאבקו בנחישות כדי להציל חיים, תוך כדי סיכון חייהם שלהם.

"אני, החברים והמפקדים שלי היינו פה, במסעדת אורי בורי, במלון האפנדי, באכסניה ובמקומות נוספים, ותחת הפרות סדר קשות חילצנו אנשים והצלנו חיים. בזה התעסקנו מהשנייה הראשונה שהתחילו המהומות. נתַנו את המענה הכי טוב שיכולנו לתת, במסגרת המגבלות והעוצמה של האירועים. ראינו כאן אלימות קשה יותר מאירועים קודמים, נלחמנו בגבורה".

באותו ערב, בין השאר, שלי וחבריו חילצו עשרות תלמידי ישיבה מאכסניה שהוצתה והותקפה: "היינו בכיכר התותח (בכניסה לעיר העתיקה, י"ק), ניהלנו שם קרב ובלמנו את המתפרעים", הוא מתאר. "תוך כדי פעילות אנחנו מקבלים דיווח שיש 58 תלמידי ישיבה שנצורים באכסניית האבירים בהמשך הרחוב. ההמון התרכז בצומת הסמוך לאכסניה. מצד אחד אנחנו לא רוצים שהם יבינו שיש בתוכה תלמידים, ומצד שני צריך להוציא אותם במהירות וברור לנו שזה אפשרי רק ביציאה רגלית. אחרי הערכת מצב זריזה נכנסנו לאכסניה וטיפסנו לקומה השלישית כדי לחלץ אותם בתוך הלהבות. המתפרעים התחילו לזרוק אבנים, לשבור את החלונות בקומה הראשונה ולשרוף את המקום.

"הגעתי לחדר שבו כולם התחבאו ומצאתי אותם יושבים על הרצפה, כמו בסצנה מסרט. אני פותח את הדלת וצועק להם שאני משטרה, והם רצים אליי ומתחילים לחבק אותי. ביקשתי שאחד האחראים יספור את כולם, והבהרתי לו שאנחנו חייבים לצאת מכאן מיד – לא לקחת שום רכוש, טלפונים, שום דבר. מפקד התחנה עשה פה עבודה מטורפת עם הסגן שלו ושוטרי התחנה, והם נערכו לקראת הירידה שלנו עם התלמידים. עטפנו אותם בשרשרת אנושית של שוטרים. תוך כדי ההליכה המשיכו לזרוק עלינו אבנים, ואנחנו מגינים עליהם בגופנו.

"אחרי שהבאנו אותם לתחנת המשטרה ואחרי שווידאתי שכולם בטוחים, רצנו לשריפה במלון האפנדי. נכנסתי עם השוטרים אל תוך הלהבות כדי להוציא את הפצועים מהקומה העליונה. כשעלינו במדרגות הרגשנו שאנחנו דורכים על בן אדם, ונתקלנו באבי הר־אבן ששכב שם באפיסת כוחות. הוא כנראה זחל על הגחון וכוחותיו נגמרו. חילצנו אותו מהמקום". הר־אבן, חתן פרס ביטחון ישראל,  המתין זמן רב לכוחות ההצלה, שלא הצליחו להגיע בשל הפרעות והכבישים שנחסמו במערומי צמיגים ומכוניות בוערות. הוא פונה במצב אנוש לבית החולים רמב"ם בחיפה וכעבור כחודש מת מפצעיו.

לקראת סיום השיחה אנו חוזרים לאירוע שלשמו נתכנסנו. למרדכי ממתינים עוד חודשים ארוכים של טיפולים רפואיים ונפשיים, אך הוא חש כי המפגש כאן הוא חלק מתהליך הריפוי. "דווקא במקום הזה אני מודה להשם ומאמין שהכול לטובה. אני לא בפוסט טראומה אלא במשבר, וממשבר אפשר לצמוח. אני מאמין שאצליח להתגבר על מה שנעשה לי ושהדברים יהיו לטובה. מהאירוע הכואב הזה שחוויתי ועם ישראל חווה, יצמח תיקון. אני לא יודע מה הוא, אבל ברור לי שהפגיעה שלי כאן לא הייתה לשווא".