בלב שדות חקלאיים בוציים למחצה, במרחק כ־90 ק"מ ממקסיקו־סיטי, ניצב מתחם אוהלים ענק על שטח שהוכשר במיוחד. ביום ראשון לפני מעט פחות משבועיים סבבו בו 5,000 איש – מבוגרים, ילדים ובני נוער – ובחנו פרוספקטים שהציגו להם את נפלאות העיר החדשה שתיבנה ותיכונן בקרוב במקום שהם עומדים בו. רבים מהזוגות הצעירים נרשמו כדי לשמוע עוד על הבתים שעתידים לקום ממש מתחת לכפות רגליהם.
בקצה המתחם, באוהל מהודר, על במה מפוארת ובליווי תזמורת בת עשרות כלים ומקהלת הגברים "שירה", הופיעו ארבעה כוכבי ענק: מרדכי בן־דוד, יעקב שוואקי, אברהם פריד ומוטי שטיינמץ.
הקונצרט החגיגי סמוך לטוֹנָטִיקוֹ, השכונה הדרומית של העיר אִיקְסְטָפָּן דה לה סָאל, נערך לכבוד הנחת אבן הפינה לישיבת תורת אליהו – ראשיתה של העיר היהודית החדשה שיזמי הפרויקט מתכננים להקים באזור. איקסטפן היא עיר של מעיינות חמים, וזו הסיבה העיקרית להגיע אליה בינתיים; בקרוב, לפי היזמים, תמשוך העיר החדשה "סיודד דה־לה־תורה" קהל שמחפש לא תיירות אלא תורה.
יהודים שומרי מצוות מתגוררים כיום בעיקר בשתיים מהשכונות במקסיקו־סיטי, אולם בתקופה האחרונה יותר ויותר זוגות צעירים מתקשים לעמוד במחירי הדיור המאמירים, והעיר החדשה המיועדת ליהודים שומרי מצוות אמורה לסייע לפתרון מצוקתם. כוח מניע אחר להקמת סיודד דה־לה־תורה הוא בעיית הביטחון האישי במקסיקו־סיטי: חטיפות לשם כופר נפוצות בעיר הבירה, ולכן ילדים יהודים ממעטים לצאת מהבתים. יזמי העיר החדשה מקווים שימשכו תושבים באמצעות ההבטחה לביטחון אישי משופר, הרחק משאון העיר הגדולה.
השטח שנרכש עד כה מקיף 2,000 דונם של קרקע לפיתוח, אך בשלב הראשון ייבנו רק 120 בתים, ובליבם משכן חדש לישיבת תורת אליהו – הכול בדגם עיירת הנופש לייקווד בניו־ג'רזי, שבה הקים הרב (הליטאי) אהרן קוטלר זצ"ל את ישיבת לייקווד ב־1943. הרב קוטלר התחיל בגיוס כמה בחורי ישיבה שיוכלו להתעמק בלימוד התורה הרחק מניו־יורק הגדולה והרעשנית, אך כיום לומדים בלייקווד כ־7,000 תלמידים, ויש בה עשרות ישיבות, כוללים ומוסדות לימוד, והכול בעיר מטופחת וירוקה, מלאה במרכזים מסחריים גדולים ובמסעדות כשרות המשרתים אינספור קהילות יהודיות.
בקהילת תורת אליהו במקסיקו־סיטי – ובה כ־250 בתי אב – מבקשים להעתיק את כל זה אליהם. ההבטחה הוצגה במוצאי שבת לפני שבועיים מול מאות מבני הקהילה שהתארחו במלון מריוט באקסטפן. בדינר מיוחד הקרין אדריכל העיר רוברטו אליאס את ההדמיות של עיר התורה, ותורמים נלהבים נרתמו והתגייסו למימון הקמת הישיבה ברכישת "אבן" על שמם; באירוע החגיגי למחרת הם הניחו את אבני הפינה בדמות לבנים מעוצבות ששמותיהם נחרתו עליהן.
הלם הקורונה
קריית הישיבה – המתחם הראשון בסיודד דה־לה־תורה – תשתרע על שטח של 60 אלף מ"ר, ובמרכזה בניין בתבנית הבניין הראשי של ישיבת פוניבז' בבני־ברק. סביב הישיבה יוקמו בין השאר כארבעים דירות לאברכים שיקדישו חייהם לתורה ויוכלו להתגורר בהן ללא תשלום. "במשך שנים ראיתי את הנזק שנגרם לבחור ישיבה חרדי שחוזר הביתה בכל יום", אומר הרב יהושע גרצולין, ראש הישיבה. "הוא חוזר מהישיבה ומבקר בשכונת פולנקו, שהיא המנהטן של מקסיקו, ואז מגיע הביתה ורוצה לשחק בפלייסטיישן, כמו הילדים מהרחוב ליד.
"בקהילה משפחות רבות של בעלי תשובה, ואין לילדים אפשרות לשקוע בלימוד בבית. הם לא יפתחו רשב"א סתם כך. לכן יש צורך לשמור עליהם בשנים הטובות האלה, שבונות את האישיות שלהם, בישיבה. אם היא בעיר התורה, זה בוודאי המתאים ביותר".
הרב דניאל דוידסון, ראש מוסדות תורת אליהו, מסכים: "צריך בית קיבול, שכשהבחורים יחזרו מהארץ או מארה"ב גם אז יהיה להם איפה ללמוד. כל הזמן רצינו לפתוח ישיבה קטנה מחוץ לעיר, עם פנימייה, כדי שלא יהיו הפרעות בלימוד. זה לא הסתייע, כי במקסיקו יש חיבור חזק בקרב המשפחות, וזה 'לא שייך' לשלוח את הילד לישיבה עם פנימייה. כל הישיבות בתוך העיר. אז הקמנו את הישיבה בשכונה רחוקה קצת מהמרכזים היהודיים, כדי שבכל זאת תהיה יותר שקיעה בלימוד התורה.
"ואז הגיעה הקורונה, וכל המוסדות פה נסגרו. דיברתי אז עם ר' יהושע, אמרתי לו שחייבים לפתוח את הישיבה מחוץ לעיר, ונקיים אותה במתכונת קפסולות, כמו שהיה נהוג בישראל. הכול היה סגור אז: בתי כנסת, מוסדות, ישיבות – אבל הישיבה שלנו, שהקמנו באיזו חווה מחוץ לעיר בקפסולות, פעלה גם אז".
הרב גרצולין: "בשאר המוסדות שלנו היינו הראשונים במקסיקו היהודית להעביר שיעורים דרך 'זום'. שלחנו לכל התלמידים טאבלטים כשרים, שאי אפשר לעשות בהם כלום חוץ מזום, וגם בזום – לראות רק את הכיתה הספציפית".
חלק מהסיבה להקמת עיר התורה המקסיקנית היא מחירי הדיור המאמירים בבירה. בית רגיל בשכונה בטוחה יחסית במקסיקו־סיטי עולה כיום 400־500 אלף דולר. בעיר התורה, לעומת זאת, בית יעלה החל מ־120 אלף דולר בלבד.
משה שמריה, מיזמי העיר החדשה, משוכנע שהקהל ינהר לדירות שייבנו בסיודד דה־לה־תורה. "אין ספק בכך", הוא קובע, "כוחות השוק שולטים. לזוג צעיר אין אפשרות לקנות דירה במקסיקו־סיטי היום, ובעיר התורה כן. אם זוגות צעירים נוספים יצטרפו, ואולי גם ההורים, פשוט שזה יקרה. יהיה פה בעזרת השם הכול – סופרמרקט כשר, רפואה, בתי כנסת ובתי מדרש, וכמובן ישיבות וכוללים".
רבים רוצים לעזוב את מקסיקו לארה"ב. איך תסביר דווקא את ההשתקעות שלכם במקסיקו, דרך עיר התורה?
"בקרב משפחות הקהילה היהודית כמעט לא תראה רצון לעזוב. אין כאן הגירה שלילית כמעט, ויש אחדות גדולה בקהילה. אני לא יודע איך זה במקומות אחרים, אבל כאן יש רצון מצד הזוגות הצעירים להמשיך להתגורר במקסיקו, ולכן העיר החדשה היא פתרון נהדר עבורם".
הרב דוידסון נולד במקסיקו־סיטי למשפחה יהודית מבוססת במדינה זה שלושה דורות. "המשפחה שלי הייתה מהראשונות שהגיעו למקסיקו משטרסבורג", הוא מספר לנו. הוא למד שם, נסע ללמוד תקופה בארץ, בישיבת נחלת הלוויים בחיפה, חזר למקסיקו, ואז עבר ללייקווד עצמה ולמד שם שנתיים. כשחזר למקסיקו, נכנס למוסדות של קהילת תורת אליהו.
נשיא הקהילה הוא הרב שמואל קמינצקי מארה"ב. "אנחנו מדברים איתו כל הזמן על הכול, כל מה שקורה בקהילה", אומר הרב גרצולין. "הוא גם ביקר פה כמה פעמים". הרב דוידסון מסביר: "מוסדות הקהילה קמו לפני 17 שנה – בכל שנה הוקמה עוד כיתה ועוד שכבה, וכיום המוסדות שלנו מתחילים מגיל שנתיים, כלומר גן הילדים, עד הישיבה הקטנה. הבן שלי היה מראשוני התלמידים במוסדות, וכעת הוא הולך ללמוד בישיבה בארה"ב".
למה בארה"ב ולא בישראל?
"ישראל רחוקה. אין טיסה ישירה, ובכל פעם מדובר בטלטול של עשרים שעות לכל הפחות. הדורות השתנו: כשאני הייתי בישראל למדתי שם במשך שלוש שנים, אבל היום לא כל בחור יכול לעשות את זה. גם מבחינת סכנות רוחניות, ייתכן שכשבחור נמצא בארה"ב, במרחק שעות טיסה ספורות, הוא מרגיש קשור יותר לבית וזה דווקא יכול לעזור לו לשקט בלימוד. אנחנו רואים שיש צורך, לפחות לחלק מהבחורים, לא לנסוע לארץ לישיבה גדולה, אלא לארה"ב".
כיום, לדבריו, הקהילה במקסיקו שולחת ללימודים בישראל בין שבעים לשמונים בחורים, אבל השאיפה היא שהם ילמדו דווקא בארה"ב ולא בארץ. "ישיבת מיר למשל מקבלת בחורים מחו"ל רק מגיל 20, ואנחנו שולחים את הבחורים כבר בגיל 18".
תנו להם לקנא
הרב חיים שבת (שאבעס), ראש כולל ממונסי שבניו־יורק, הוא מוותיקי הקהילה החרדית־אשכנזית במקסיקו. "כל החברים שלי שהלכו בזמנו לישיבות בארץ, כבר לא חזרו למקסיקו", הוא מספר. "הם הרגישו שאין להם למה לחזור, שאין חיי תורה מספיקים במקסיקו. אבל היום יש מאות אברכים במקסיקו־סיטי, ולמעלה מ־20 כוללים".
את הקרדיט להתפתחות התורנית של הקהילה הוא נותן לרב אברהם בדוש, שהגיע למדינה ב־1975 ו"ראה שמקסיקו היא לא מדבר, אלא ארץ לא זרועה. בתחילה הגיע עם משפחתו, אבל ראה שלא שייך להשתקע עדיין, כי אין מוסדות חינוך. אז המשפחה עברה למונסי בניו־יורק, והוא היה מגיע לבדו למקסיקו לתקופות של כמה חודשים בכל פעם.
"הוא הקים כאן את המוסד התורני הראשון של הספרדים. מאז הקהילה הספרדית גדלה והתעצמה, בגלל קנאת הסופרים שגרמה להקמת עוד ועוד מוסדות, ואילו האשכנזים נשארו מאחור. רבים מבני הקהילה האשכנזית באו מבתים חסידיים – ויז'ניץ, חב"ד ובעלז – והמגע שלהם עם הקהילה הספרדית הסתכם פחות או יותר בשני מתרימים שהגיעו מפעם לפעם. אפשר אולי להבין את זה במבט לאחור, כי מנהגי הקהילות היו שונים, ולכן לא היה מגע. החיבור בין הקהילות התחיל בשנים שלא היו לקהילה הספרדית מספיק מורים ללימודי חול, והם שלחו את תלמידיהם אלינו אחר הצהריים".
כיום התורה במקסיקו פורחת, משוכנע הרב שבת. "הרב ברוש דחף את בעלי הבתים הספרדים להקים כולל, וזמן לא רב לאחר מכן הוקם גם כולל אשכנזי, ועוד מוסדות חינוך אשכנזיים תורניים".
קנאת הסופרים הגדילה והאדירה את התורה, עד שלפני שבועיים עשרות אברכים מבני הקהילה החרדית במקסיקו־סיטי חגגו יחד את סיום הש"ס במהלך אירועי הנחת אבן הפינה החגיגיים. גם ארבעת זמרי הקונצרט החגיגי – שכונה "מופע המוזיקה החסידית הגדול בעולם" – נתנו משלהם: כל אחד מהם הלחין בנפרד את המילים "איני דר אלא במקום תורה" בלחן מיוחד לכבוד סיודד דה־לה־תורה, בתקווה שהעיר החדשה תהפוך למוקד של לימוד שיחזק את הקהילה במקסיקו־סיטי.
