"התחלתי לעלות בקביעות להר הבית מדי שבוע אחרי מבצע "שומר החומות". זה בער בי. הסדר היה שקודם הגעתי להר ורק אז חשבתי על הסיבות שהביאו אותי אליו.
"זה קשור בין השאר גם לכך שלאחרונה עברנו לבית חדש, מה שגרם לי להרהר בדבריו של דוד המלך 'אנוכי יושב בבית ארזים וארון הא־לוהים יושב בתוך היריעה' (שמואל ב', ז', ב'). אני משתתף מדי פעם בשיח בין ערבים ליהודים בגוש עציון ומנסה ככלל לשמוע גם את הקול הערבי־מוסלמי בסיפור, ומה שהתפרץ כאן בשומר החומות, הפיצוץ שזעזע את כל הארץ, הביא אותי למחשבה שבכל פעם שנוגעים בהר זה מצית את הצד הערבי. שאלתי את עצמי למה לי לא אכפת מהמקום הזה כפי שאכפת להם. זה לא צעד שנעשה מתוך כיוון לעומתי, אלא פשוט הבנתי שיש לי מה ללמוד מהערבים בעניין הזה.
"כבר הרבה זמן אני מסתובב עם מחשבה שדווקא מכיוון שהמקום הזה, הר הבית, הוא מקום של תבערה, הוא יוכל להפוך למקום של מפגש ושל שיח, כי זהו מקום התיקון. זה לא סותר את הצורך לנצח לפעמים, אבל זה המקום שכל האומות יגיעו אליו יחדיו באחווה באחרית הימים".
יחיעם (30) הוא בנו הצעיר של חנן פורת ז"ל, מלוחמי חטיבת הצנחנים שאיחדה את ירושלים במלחמת ששת הימים. בהר הבית פגש אז חנן את מוריו ורבותיו, הרב הנזיר דוד כהן והרב צבי יהודה קוק. זיכרון מיתולוגי מימי חזרתו של פורת למרכז הרב אחרי המלחמה טוען שהוא הציע אז לרב צבי יהודה להתחיל ללמד בישיבה את הלכות בית הבחירה ברמב"ם, אולם רבו סירב. "חנן", ענה לו, "יש לנו עוד הרבה שנים ללמוד הלכות מלכים ומלחמותיהם".
לפני פרוץ התובנות העכשוויות שהביאו את יחיעם לעלות ההרה הוא עלה אליו פעם אחת בלבד, אחרי שחזר מטיול בהודו. "אמא שלי עלתה אז להר עם קבוצת מטיילים ושאלתי את עצמי איך ייתכן שהייתי בטאג' מאהל אבל לא בהר הבית. צריך לציין שלאבא שלי לא הייתה התנגדות עקרונית לעלייה להר אבל הוא הרגיש שזה עוד לא הזמן לכך ושיש עוד דברים רבים לעשות קודם לכן. הגישה הכללית שלו נבעה מהתשובה ההיא שהרב צבי יהודה השיב לו אחרי המלחמה".
אם עלית ההרה זה אומר שלהבנתך כבר הסתיים עידן לימוד הלכות מלכים ומלחמותיהם, שהרב צבי יהודה דיבר עליו?
"שאלה טובה. אני לא רוצה לראות מלחמה על ההר. קראתי לאחרונה את דברי הרב קוק על מאמר חז״ל ׳והנצח – זו ירושלים, וההוד – זה בית המקדש׳. בספירות הקבליות הנצח פירושו ניצחון, ולמעשה ציונות. 'נצח' משמעו לכבוש, ואילו ההוד לעומתו מגיע מתוך גישה שבה פוסעים צעד לאחור, מנקודה של התבוננות אל מול הגודל, ממקום של נסיגה, יראה והקשבה. אני עצמי עולה להר לא מתוך דרישה להחיל בו ריבונות או 'להעיף את כיפת הסלע', אלא מתוך רצון למפגש ולשיח".
"כשאבא שלי תיאר את העלייה שלו להר במלחמת ששת הימים הוא נהג לומר: 'לא היינו במדרגה של הר הבית, ולכן ירדנו לכותל'. מצד שני, דרישת המקום הייתה חשובה לו. כשבאחרית ימיו קיבל את פרס מוסקוביץ', הוא מסר חצי מהפרס למיזם ירושלים הבנויה של יהודה עציון, שעוסק בתכנון ירושלים העתידית שהמקדש בתוכה.
"הוא העריך מאוד גם את מכון המקדש וחשב שכמו דוד המלך, שנמנע ממנו לבנות בפועל את המקדש, הדור שלנו צריך להכין את הכלים".
ובכל זאת אתה עצמך עולה להר.
"נכון, כי לאחרונה התחלתי לחשוב שכדי להביא לסופם את ימי 'מלכים ומלחמותיהם' יש צורך לעלות להר הבית ולנהל בו שיח עם המוסלמים. הלוואי שזה יוכל להביא למטרה המיוחלת הזאת. אגב, אני לא מתקבע בהכרח על צורת בית המקדש כפי שהייתה. יש תיאוריה שכיפת הסלע נבנתה אולי במקורה בידי יהודים כמקדש או כמקום תפילה. אם נוכל לאמץ אותה היא תוכל לפתוח פתח לדיאלוג במקום למלחמה.
"בעלייה האחרונה שלי להר ראיתי ילדות מוסלמיות עם אימהותיהן ברחבת כיפת הסלע. להרבה מהעולים מראה כזה גורם צביטה בלב בגלל חילול המקום. אני, לעומת זאת, רציתי לומר להן שימסרו שם ד"ש".
