כשצוות החירום היישובי הביא בפעם השנייה בשורת איוב לבית משפחת הרשקוביץ, משהו בחזותו האיתנה של הרב אבי גיסר נסדק פתאום. הוא נשא כפיו למרומים ואמר: "אינני יכול עוד". באותו ערב אמור היה היישוב עפרה לחגוג 26 שנים להיווסדו; במקום זאת הוא ליווה למנוחות את אסף הרשקוביץ, שלושה חודשים בלבד לאחר שקבר את אביו, אריה, שנרצח בפיגוע אחר.
הימים ימי האינתיפאדה השנייה, ימי פיגועים רצחניים על כביש 60, ימי אבל שפקד משפחות רבות ביישוב. "הרב אבי קרוב אצל כולם. סוג של אח, אבא וגם מנהיג קהילתי", מעיד עליו ידידו הקרוב נתי מלחי, שהגיע יחד איתו אל בית המשפחה השכולה. "קהילת עפרה איבדה אז רבים מיקיריה, והרב ביטא בכל ישותו את השורה 'אם אחד מאיתנו הולך מעמנו, משהו מת בנו'. בכל פעם מחדש הוא היה מגיע עם ההודעה הקשה, מחזק, מחבק, מלווה ומדריך. אבל גם הוא בן־אדם, ושם, בבית הרשקוביץ, גם הוא נשבר. אבל לאחר רגע הוא התעשת, חזר לחוסנו ההנהגתי, והוביל גם את האבל הפרטי והיישובי הזה".
עשרים שנים עברו מאז אותם חודשים קשים ועד ההודעה של הרב גיסר על פרישתו מכהונתו כרב היישוב. "ועתה ראוי למסור את האחריות ואת השליחות לידי בני הדור החדש", כתב לתושבי עפרה אחרי 31 שנים בתפקיד, והפתיע רבים מהם – שלא מכירים את היישוב ללא מנהיגותו הדומיננטית.
"האסכולה של ההתיישבות מבית הקיבוץ הדתי אמרה שאין צורך ברב כדי לבסס יישוב בארץ ישראל. רבים חששו שרב יכול לאתגר הצבעות דמוקרטיות, ולהפריע לחופש המלא של הפרט. אבל אחרי שקם פה בית מדרש לתנ"ך, הבינו שרבנים זה לא נורא, כי הנה, תראו את הכולל של הרב יואל בן־נון, נחמדים כולם. היה נראה שתורה כזאת רוצים לקבל"
בשיחה איתנו הוא מנתח במבט־על את התמורות שחלו במעמד רבני הקהילות ובתפקידם לאורך השנים. גבולות הגזרה של רב משתנים ממקום למקום, הוא מסביר; רב צריך להלך בין הטיפות, לדעת במה להתערב ובעיקר להבין היכן אין לו יכולת להביע עמדה מקצועית. "בעבר, 'החוזה הרבני' הסתכם בדרשות שבת הגדול ושבת שובה. זהו. רוב הקהל גם לא הבין את הדרשה של שבת הגדול, שהתבססה על פלפול הלכתי בדיני פסח. אז מה היה תפקיד הרב באותה דרשה? קודם כול, לעשות רושם של למדן גדול, וכך לגרום לכל הקהל לשאת אליו עיניים. ושנית, בתחילת הדרשה או בסופה הוא היה דואג לחלוקת קמחא דפסחא, וזה היה נחוץ מאוד. זה מה שהוא עשה, זה היה תפקידו.
"היום הרב צריך להיות רב־תחומי, אבל נקודת המוצא שלי אומרת שהוא לא יודע הכול. הרב לא הוכשר לטיפול זוגי, לטיפול נפשי או לטיפול רגשי. מהי הכשרתו? תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שולחן ערוך ופסיקת הלכה. הוא עבר מבחנים על אורח חיים ויורה דעה – וזה פחות או יותר תחום האופקים שהרב הוכשר בהם". מתוך כך, קובע הרב גיסר, תפקידו של הרב הוא לדעת להיות מעין חדר מיון עבור הפונים אליו, ולהכווין אותם לאנשי המקצוע המתאימים, כשהוא ממשיך ללוות מקרוב או מרחוק לפי הצורך. במכתב הפרישה שלו הביא דברים שכתב הרב יוסף דב סולובייצ'יק בפתיחת ספרו "איש ההלכה": כשנשאל הרב חיים מבריסק מהי "תעודת הרב" (מלשון יעד), תשובתו הצליחה להפתיע. "לא היה בה פלפול תלמודי ולא דבר תורה", אומר הרב גיסר. "הרב חיים מבריסק, האנליטיקן העולמי, מי שברא את עולם הניתוח העמוק של הסוגיות וההלכות, אמר – 'התפקיד מתחלק לשלושה: לתבוע את עלבונם של גלמודים ועזובים; להגן על כבוד העניים; ולהציל עשוק מיד עושקו'. הוא אפילו לא אמר שהרב צריך להגיד דבר תורה.
"זה הלכה למעשה 'הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם'. אתה מקבל אנשים פצועים וכואבים, ותפקידך להאזין ברוב קשב, לתת את הלב ואת עצמך, לנסות לעמוד במקומו של האדם שמבקש סיוע או מספר את מצוקתו. אתה צריך להחליט באיזו דרך הכי נכון לעזור לו. אבל אי אפשר לעבוד רק מתוך אינטואיציה. לכן יצרנו איגום של משאבים ואנשי מקצוע ויועצים טובים, שהיום רבנים רבים מפנים אליהם".
ההיבט החשוב הזה של התפקיד, הוא אומר, שואב לא רק את נפשו של הרב, אלא גם מכתיב את סדר יומו וסדר חייו. "ישנם רבנים חשובים שעלו וגדלו בעולמה של תורה ובעולם ההלכה, כיוון שהם הקדישו לזה את כל כוחם, זמנם ומרצם. לרב יישוב יש בוודאי מגבלה מסוימת, והוא לא יכול לשבת בבית המדרש מהבוקר עד הערב. אולי זה מה שהיינו רוצים לעשות, אבל זה לא מציאותי. על הפסוק 'אתהלך לפני השם בארצות החיים' אומרים חכמים: בשווקים וברחובות. שם הרב צריך להיות. אם תרצו, חלק מהגדרות תפקידו הוא להנכיח את הקב"ה ולהביא אותו אל השווקים והרחובות, אל הספירה החברתית היישובית, אל אספת החברים ואל המכולת, אל המצוקות האישיות ואל בית הכנסת".
ריקודים באמצע הלילה
הרב אברהם (אבי) גיסר הוא בן 62, נולד וגדל בבני־ברק. בשנות התיכון למד במדרשיית נעם, ואחר כך שש שנים בישיבת מרכז הרב, אצל הרב צבי יהודה קוק. ברבות השנים, מעורבותו החברתית ותפקידו במהפך של רבני צהר הרחיבו את השפעתו הרבה מעבר לגבולות היישוב שבו הוא מכהן. בעפרה טרם מצאו לו יורש, והמשימה הוטלה על ועדת איתור.
כשחוזרים לאותם ימי ראשית, מתברר כי הכתרתו של הרב גיסר לתפקיד הרב של עפרה כלל לא הייתה מובנת מאליה. היישוב הראשון שהוקם במרחב שמצפון לירושלים ועד לעפולה, התנהל במשך 15 שנים ללא רב, ולא במקרה. כמו גוש אמונים כולו, כך גם קבוצת מייסדי עפרה הייתה חיבור בין שתי אסכולות שונות – מהצד האחד תלמידי הרב צבי יהודה, ומהצד האחר בוגרי הנח"ל והקיבוץ הדתי – ובתווך התגלגל דיון רב־שנים בשאלת נחיצותו של רב ליישוב. "האסכולה של ההתיישבות, מבית המדרש הפתוח יותר של הקיבוץ הדתי, אמרה שאין צורך ברב כדי לבסס יישוב בארץ ישראל", מספר לנו הרב גיסר – שמתוקף היותו תושב עפרה וראש המדרשה המקומית, היה עד לדיונים הסוערים בנושא. "לשיטתם, אנחנו יישוב שמתנהל במנגנון חברתי, ואספת החברים היא בעלת הסמכות בו, כמו קיבוץ דתי. רבים חששו שרב יכול לאתגר הצבעות דמוקרטיות, ולהפריע לחופש המלא של הפרט. צריך לזכור שבעפרה גם נוסד רעיון היישוב הקהילתי. זה היה מושג התיישבותי חדש לחלוטין, עיצבו אותו בזהירות ולא ידעו איך הוא ייראה".
היישוב השכן בית־אל, שקם סביב ישיבה, היה עבור תושבי עפרה מעין תמרור אזהרה. הגרעין הישיבתי בראשות הרב זלמן מלמד, שהתיישב אצלם לפני שהעתיק מקומו לבית־אל, לא עשה להם חשק. השינוי הגיע בעקבות "בית המדרש לתנ"ך" של הרב יואל בן־נון, שהיה מעין כולל לעת מצוא. "רצינו לקבל מהאור הגדול של הרב יואל, שהיה אז איש מאוד דומיננטי בעפרה", מספר הרב גיסר. "הקמנו פה בית מדרש שפעל אחר הצהריים. בבוקר למדנו בישיבת מרכז הרב, ואחר כך המשכנו ללמוד פה".
באופן אירוני, בית המדרש העפרתי הזה התגלה כ"מפעל לייצור לרבנים", כך לפי הגדרתו של הרב גיסר. הרב יהודה זולדן היה לראש ישיבה בנווה־דקלים, הרב אברהם שר־שלום מונה לרב של אלוני־הבשן, הרב דני סטיסקין קיבל את התפקיד במעון שבדרום הר חברון, והרב יונתן בלס היה לרב של נווה־צוף. "ואז אמרו בעפרה: מתי אעשה גם אנוכי לביתי? הבינו שרבנים זה לא נורא, כי הנה, תראו את הכולל של הרב יואל, נורא נחמדים כולם. נראה היה שתורה כזאת רוצים לקבל", מסכם גיסר.
וכך בשנת תש"ן הגיעה לסוכתו משלחת שכללה את הרב יואל בן־נון, הרב יואל אליצור וגבאי בית הכנסת. הם פנו לראש המדרשה הצעיר, שהיה אז בן 31, ואמרו לו שהגיעה השעה.
התלבטת אם להיענות להצעה?
"בהחלט. הרב בן־נון נחשב פה למרא דאתרא לא רשמי, היו פונים אליו בשאלות הלכה. היו גם אנשים במשקל כבד כמו יהודה עציון או הרב יואל אליצור, תלמיד חכם שכולם העריכו. אני גם הייתי צעיר מכולם. כששאלתי אותם 'מה איתכם', כל אחד הסביר מדוע הוא לא יכול לשמש בתפקיד. הם כנראה גם העריכו שאקבל הסכמה רחבה".
ההסכמה הרחבה אכן באה. לאחר התייעצות עם רעייתו יפה – דמות משמעותית ביישוב בזכות עצמה (ורק אל תקראו לה "הרבנית") – החליט הרב גיסר לקבל על עצמו את התפקיד. הוא השלים את סמיכתו לרבנות אצל הרב אברהם שפירא, ובתחילת חודש ניסן, חצי שנה לאחר אותו מפגש בסוכה, התאספו החברים להכרעה ההיסטורית. מאה הצביעו בעד המינוי, שניים נגד. "זה היה יום חג וחשנו ברוממות הרגע", מתאר מלחי. "בתום ההצבעה הציבור נהר לבית משפחת גיסר ופצח שם בשירה רמה ובריקודים סוערים, כשהרב נישא על כתפיים. זו הייתה שעת לילה לא מוקדמת, ואני זוכר את ילדיו הקטנים של הרב מתעוררים ומצטרפים לשמחה. כולנו צחקנו: 'הנה בת הרב' – מושג שלא היה קיים פה עד לאותו רגע".
"הצעד הראשון שלנו בפורום תקנה היה פרסום קוד אתי לעולם הרבנות והחינוך. הגדרנו איך צריכה להיראות שיחה של ראש ישיבה או ראש אולפנה עם תלמידות, כתבנו על יצירת שקיפות – לא לשבת לבד בחדר או ברכב, ועוד. בשלב ההוא לא ציפינו שנהיה כתובת לתלונות"
כשהרב גיסר מדבר על ליל ההכתרה שלו, הוא נזכר בדברים שאמר שם הרב אברהם שפירא ז"ל. "היה לו חוש הומור מיוחד. הוא סיפר שפעם אחת נתנו לאיזה גביר חשוב להיות שליח ציבור בברכת החודש, ואותו גביר אמר: 'ראש חודש תמוז יהיה ביום שלישי'. מהקהל צעקו לו: 'שני, שני'. הגביר חשב רגע ואז אמר: 'אם הייתם אומרים לי קודם, הייתי אומר שני. אחרי שאמרתי – אמרתי'. זה היה המסר של רב אברום: שהרב לא יגיד 'אחרי שאמרתי – אמרתי'. אם טעית, אז טעית".
אתה מזהה הבדלים בין רבנים מהדור שלך לבין הדור שאחריכם?
"דור הרבנים הצעיר גדל בעולם אינדיבידואלי יותר. אנחנו עדיין יצירי חברה קולקטיבית, וזה בא לידי ביטוי בעולם הישיבות ובגוש אמונים – כמו גם בקיבוצים ובתנועת השומר הצעיר. זה אופייה של תקופה אידיאולוגית. היום הרבנים רגישים יותר לתחום הפרט, יש ביניהם לוחמי שוויון וזכויות נשים יותר מאחרים".
ביישוב אפרת נבחרה לאחרונה אישה לתפקיד רבנית קהילה אורתודוכסית. זו מגמה ראויה, לשיטתך?
"אני חושב שהנהגה גברית או הנהגה נשית היא דבר שתלוי בתוכן התפקיד. יכולה להיות אישה שתמונה להנהגה קהילתית, והיא תהיה האדם הטוב ביותר לכך. יש היום יועצות הלכה מצוינות, שחלקן יודעות בתחומן יותר מרוב הרבנים. בשאלות מורכבות אני מפנה תדיר לקו של נשמת ולמכון פועה. את האבחון ואת העצה ואת הדרך ואת הקשב, אישה יכולה למלא בצורה מופלאה. את תפקיד הרב, לא".
יש היום מדרשות כמו לינדנבאום שמגדלות תלמידות חכמים.
"נכון, בעניין הזה אפשר לעשות צעדים יפים קדימה", אומר הרב – שאחייניתו, אגב, היא אחת מבוגרות המסלול הרבני בלינדנבאום. "אבל כיוון שאנחנו שומרים בקנאות על הפרדה בין גברים ונשים בפעולות מובהקות כמו תפילה, אני חושב שבמקום כזה עוד לא מצאנו את הדרך למנות אישה, ואני לא יודע אם קיימת דרך כזו. אני בהחלט סבור שיכולה להתנהל קהילה עם בית כנסת לנשים. אני עודדתי נשים שרצו לעשות מניין משלהן ולקרוא בתורה. מסגרות נשיות לתפילה, ללימוד ולקריאה בתורה – זה מבורך, לאחר שילמדו את הנדרש. אבל במסגרת המקובלת היום בציבור, אנחנו שומרים על הפרדה. אישה יכולה להיות כאמור מנהיגת קהילה, אבל בית הכנסת הוא תחום מרכזי בפעילותו של הרב ובחייה של הקהילה, ושם לא יכול להיות עירוב בין המינים".
נשק יום הדין
ברשימת הדרישות שמציב הרב גיסר לרב של קהילה או יישוב, נכללת גם ההתייחסות לנושאים שבעבר נהגו לטאטא מתחת לשטיח הקהילתי. "פעם היו אומרים בציבור הדתי – 'סמים? אצלנו אין סמים! רק לחילונים יש בעיות כאלה'. אבל היו סמים. כשנכנסתי לתפקיד רב, היה לי ברור מהרגע הראשון שהציבור הדתי הוא בדיוק כמו כל ציבור אחר. הסטטיסטיקה לא משקרת, לפעמים היא מפתיעה אפילו לרעה. זה נכון בעניין חשיפה לסמים, וגם בנושא של פגיעות מיניות. היה לי ברור שזה קיים".
היחס לנושא הפגיעות המיניות בתוך הציבור הדתי השתנה בין השאר בזכות "פורום תקנה", שהרבנית יהודית שילת ייסדה והרב גיסר היה מראשוני המצטרפים אליו. מטרתו הראשונית של הפורום, לדבריו, הייתה לעורר מודעות לנושא ולשים אותו על השולחן. "הרבנית שילת זימנה רבנים שמייצגים את כל הרשתות החינוכיות של הציונות הדתית. עד היום הפורום הזה הוא נס. הרב שלמה ריסקין יושב בצוות עם הרב אליקים לבנון, והרב יהושע שפירא יחד עם הרב חיים דרוקמן. כל הרבנים נרתמו, ולא היה אחד שחשב שזה לא נחוץ.
"הצעד הראשון שלנו היה לכתוב ולפרסם קוד אתי לעולם הרבנות והחינוך. הגדרנו אפילו איך צריכה להיראות שיחה של ראש ישיבה או ראש אולפנה עם תלמידות, איך רב מדבר עם נשים. כתבנו על יצירת שקיפות – לא לשבת לבד בחדר או ברכב, ועוד. באותו שלב לא ציפינו שאנחנו נהיה כתובת לתלונות. חשבנו בצניעות שבאנו רק לעודד זהירות ומודעות, ולהגדיר אותן".
גם היום, מדגיש הרב גיסר, "הפורום מגדיר עצמו כעוסק בטיפול בפגיעות מיניות ובהטרדות מיניות על ידי בעלי סמכות בחינוך הדתי – שזה אומר או במוסדות חינוך או ברבנות. אנחנו לא דנים ברומן שמתפתח בין איש ואישה ביישוב, אלא בפגיעות מצד בעלי סמכות".
למה מנהל ומורָה כן, ועורך דין ומזכירה לא? בשני המקרים יש יחסי מרות.
"הגבלנו את עצמנו לסוגיית החינוך. במקרים אחרים ננחה את הנפגעת לפנות למשטרה או לממונה על פגיעות מיניות במקום העבודה שלה, נסייע לה בכל מה שניתן – אבל לא נקים צוות לטיפול באירוע הזה. אנחנו מקימים צוות רק כשמדובר באדם שיש לו כלפינו איזושהי מחויבות, אפילו מחויבות חברתית. במקרה אחד הפורום באמת הצליח להביא פסיכיאטר עד לכלא, אבל זה לא היה בכובע של פורום תקנה, אלא משום שנתנו את הייעוץ המתאים עד לשלב של כתב אישום".
"הנשק" של הפורום הוא פרסום ברבים?
"לא, הפרסום הוא נשק יום הדין רק במקרה שאין דרך אחרת. מאז ומעולם מטרת הפורום היא להגן על נפגעים. זה חשוב מאוד מאוד. רק כשמוצאים שלא נוכל להגן אם לא נפרסם את שמו של הפוגע, מפרסמים. זו פעולת הגנה, כדי להזהיר אחרים מהאיש הזה. בדרך כלל אנחנו מצליחים לעשות את משימתנו בלי לפרסם כלום. למרות שהפורום דן בתלונות רבות בכל שנה, לא שמעתם כמעט על פרסום שמו של אדם, חוץ מהמקרה המפורסם".
"המקרה המפורסם" התרחש בשנת 2010: הפורום הוציא אז הודעה שלפיה ביולי 2005 החל צוות מטעמו לבדוק תלונה נגד הרב מוטי אלון, שעמד בראש ישיבת הכותל. הרב גיסר, שלא היה חבר בצוות, לא הכיר כלל את המקרה – גם בגלל שיטת המידור הנהוגה בפורום, וגם משום שהיה חברו הקרוב של אלון באותה העת. "הפורום מודע לקשרים בין רבנים, ודואג שלא להביא לידי חבריו סוגיות שנוגעות לקרובים להם", הוא מסביר.
בעקבות המקרה הזה ספג פורום תקנה ביקורת קשה, שבחלוף הזמן הלכה ודעכה. "היא כמעט נעלמה", אומר הרב גיסר, "דווקא משום שלצערנו היה לסיפור הזה עוד פרק אחרון, רק לפני כמה שנים. אפילו המגן הגדול – הרב דרוקמן, שהתנגד להחלטות שקיבלנו – הפך בעצמו לאחד התומכים הגדולים שלנו בסיפור הזה. הוא אמר שאין ברירה, אחרי שראה לאן זה הגיע. הרב דרוקמן, צדיק שאין כמוהו, נאלץ לומר: 'טעיתי או לפחות הוטעיתי, ואני מודה שכך היה'. זה סגר את הסיפור.
"היו מולנו באותה תקופה כמה לוחמים עזי נפש, שלחמו אישית אפילו בדמויות כמו הרב אריאל והרב אהרן ליכטנשטיין. לא היו להם גבולות. זה כלל תקיפות מילוליות, מכתבים, הזמנה לדין תורה על העוול שאנחנו עושים; אני לא מאשים אותם, היה להם ברור שהם מצילים עשוק מיד עושקו. אבל הם היו צריכים להסביר איך פתאום רבנים חשובים הפכו לעושקים, והם התחילו להעלות הסברים פסיכולוגיים, דמיוניים וקונספירטיביים".
אקטיביזם שיפוטי, גרסת התורה
פעילותו הציבורית של הרב גיסר מחוץ לגבולות היישוב, שאליה הוא מתכוון להתמסר כעת, היא עשירה ורבת גוונים. הוא ממקימי ארגון רבני צהר, יו"ר מועצת החמ"ד, חבר ב"מרכז הפורום החברתי" במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה. בעבר היה חבר בוועדת דברת שהוקמה כדי לגבש רפורמות במערכת החינוך. ה"בייבי" שלו, כהגדרתו, הוא מכון משפטי ארץ, שאותו הקים לפני שני עשורים ומאז הוא עומד בראשו. מטרת המכון הזה היא לתקן את עולם המשפט במדינת ישראל על ידי שילוב המשפט העברי, ולחבר את העולם התורני לסוגיות המשפטיות האקטואליות. "אנחנו רוצים ליצור בית מדרש שתורתו תהיה רלוונטית לחיים. תמיד סברתי שאהרן ברק, כאדם שחושב ש'מלוא כל הארץ משפט', הוא ביטוי נהדר ליהדות של התורה. הוא כל כך צודק, כי גם התורה סבורה שהכול משפט. השאלה היא רק מי הם השופטים, מהי עמדתו של השופט ומה נקודת המוצא שלו.
"פירוש רש"י המפורסם לפסוק הראשון בתורה, מביא למעשה שיח משפטי. בית הדין בהאג יאשים אותנו בגזלה? התשובה שלנו היא רק הכרה בבריאה ואמונה בהשם ובהשגחתו בעולם. יוצא שכל העולם של התורה בנוי על שאלה ותשובה משפטית. וכל הטעויות והעוולות של בג"ץ נובעות מכך שהוא בתמימותו קרא רק את הספרייה של אוקספורד והרווארד, ולא את הספרייה שלנו".
בתמימותו? הרב חושב שפסיקות בג"ץ ניתנות מתוך תמימות?
"לא, יש בהן חלק גדול של שילוב ערכים פוליטיים. אבל שוב, למה בית המשפט מחזק ערך פוליטי מסוים? למה הוא רואה את מושג השוויון כפי שהוא רואה? זה בא מעולם המוסר שלו ומהניתוח שלו את עקרונות הצדק והמשפט. אני לא חושב שיש שופט שמחליט במזיד 'אני אכאיב להם, אני ארשיע, אני אעשה רע למישהו'. הם כולם רוצים לעשות טוב, כמיטב הבנתם את הצדק והיושר. בעתירה נגד 'פשרת האוזר', למשל, השופטים יגידו לכם שזה מקרה שבו הכנסת מנצלת לרעה את כוחה (מפסיקת בג"ץ בעתירה הזו עולה כי בית המשפט יוכל להגביל גם את סמכותה של הכנסת לחוקק חוקי יסוד – מ"מ וא"ג). אני לא חושב שהם רעים בנושא הזה, הם טועים בנושא הזה.
"החלום שלי היה ליצור את הספרייה המשפטית האחרת – הספרייה שלנו, של התורה. אבל אין לנו לא הכוחות ולא האמצעים, ולפעמים אפילו לא הכישרונות, שיש בעולם המשפט הישראלי הגדול.
"מדינת ישראל גם לא נתנה סמכויות למשפט הדתי. כבר עשרים שנה שבג"ץ מחסל את יכולתו של בית דין רבני רשמי לדון בדיני ממונות. המפלגות החרדיות הבטיחו להתגייס לנושא הזה, ולא הזיזו כמלוא הנימה. הם אמרו שיחזירו לבית הדין באמצעות חקיקה את הסמכויות המשפטיות כלפי מי שרוצה לבוא לדון לפניו, וזה לא נעשה".
את כוח זרועו של בג"ץ פגש הרב גיסר מקרוב, הן בפינוי היישוב הסמוך עמונה והן בהרס "תשעת הבתים" בעפרה – שבאחד מהם התגוררה בתו. בשנת 2016 דחו תושבי עמונה את הצעת הפשרה שהעלתה המדינה, ובעקבות זאת כתב להם הרב גיסר מכתב שבו הביע ביקורת על עיקשותם: "החלטתה של עמונה היא אכן קיום הסיסמה: שנית עמונה/מצדה לא תיפול. מצדה לא תיפול שנית כי הקב"ה בירך את עמו במדינה וביכולת עמידה, אבל עמונה עומדת כרגע לבדה מול המדינה, לבדה גם ללא תמיכה ציבורית ותקשורתית שהייתה מנת חלקה עד לאחרונה. גבורת מצדה אינה צריכה ראיה, אבל דרכם הטוטאלית והטרגית של מגיניה ומנהיגיה, אינה דרך התורה ובוודאי שאינה דרך לעם היהודי, השב ומתנחל בארצו: קמעא קמעא".
"בשלב מסוים אמרתי שצריך לקבל את הצעת הפשרה בעמונה, להגיע להסדר שיאפשר אולי להשאיר מבנים, ולא לגרור אלפי בני אדם לעימות ישיר וכואב. בני הנוער שילמו מחיר כבד, ולאורך זמן נדרש הרבה מאוד טיפול בצלקת הנפשית שחוו. במקרה של פינוי תשעת הבתים בעפרה (למעלה) ניסינו והצלחנו במידה רבה לחסוך את הצלקת"
המכתב הזה עורר הרבה זעם בעמונה, עד כדי התבטאויות בנוסח "סכין בגב". נטען שהחלשת את יכולת העמידה שלהם בשלב קריטי של המשא ומתן.
"אני חושב שצדקתי. נכון שהרווחנו משהו מן המאבק בעמונה, איזו צריבת תודעה שהייתה כנראה חשובה מאוד גם מבחינת התושבים, כי הם כבר לא חשבו שיצליחו להציל את עמונה מהרס. בשלב מסוים אמרתי שצריך לקבל את הצעת הפשרה, וכך גם להגיע להסדר שיאפשר אולי להשאיר מבנים בצורה כזאת או אחרת, וגם לא לגרור אלפי בני אדם לעימות ישיר וכואב, שאני לא חושב שיש ממנו רווח. בני הנוער בעמונה שילמו מחיר כבד, ולאורך זמן נדרש הרבה מאוד טיפול בצלקת הנפשית שחוו. במקרה של פינוי תשעת הבתים בעפרה ניסינו והצלחנו במידה רבה לחסוך את הצלקת".
גם שם הייתה ביקורת על האיפוק. הרב ישב ליד הרב דרוקמן, מפקד הפינוי ניגש ואמר את דברו, וכינור מאחורה ניגן "רחם". כמעט כמו הצגה או טקס.
"היה בזה צד טקסי, כאילו מבוים, זה נכון. הרגע ההוא בהחרבה הפיזית של הבתים, היה כבר מתוך השלמה והבנה שלא נוכל לעצור את ההרס. וכשאתה משלים, זה כמו בהלוויה – אתה עושה טקס של פרדה. אבל צריך לזכור שזה הגיע לאחר שנים של זעם ומלחמה. קדמו לזה הפגנות ברחוב, שבתות רבות שבהן התפללנו שם, ועצרת מרובת משתתפים שבה זעקתי וזעמתי על ההרס ועל העוול ועל העוון".
להתפלל על הממשלה, לא לברך
לפני שנתיים, הרב גיסר כמעט ועבר מהכהונה ברבנות לזירה הפוליטית. לקראת הבחירות לכנסת ה־21 הוא התמודד על ראשות מפלגת הבית היהודי, אך המועצה הציבורית של המפלגה בחרה ברב רפי פרץ. מאז שינו מפלגות הציונות הדתית את פניהן שוב ושוב, חיבורים ופיצולים באו והלכו, וכעת עומד בראש הממשלה אחד מבני המגזר – למעשה, מי שהוביל את הבית היהודי עד הבחירות ההן. בשבת שלאחר הקמת ממשלת בנט דיבר הרב גיסר בדרשתו בבית הכנסת על התפילה לשלום המדינה, והדגיש שהיא אינה דומה ל"מי שבירך". "זו תפילה, לא ברכה", הבהיר למתפללים. "תפילה להשם שימשיך את הנס הזה של מדינת ישראל, וייתן עצה, תבונה ואורה לראשיה, שריה ויועציה". אגב, כבר אחרי ההתנתקות הוסיף הרב גיסר שלוש מילים לנוסח התפילה הנאמר בעפרה: "שלח אורך ואמיתך לראשיה שריה ויועציה – שיהיו עושים רצונך – ותקנם בעצה טובה מלפניך".
הוא אינו נמנה עם המאוכזבים מהחבירה של ימינה ללפיד, מרצ ומפלגת העבודה. למרות הקלקולים והחסרונות בקואליציה הזו, הוא אומר, הקמת הממשלה הייתה לא פחות מצורך קיומי: "מערכות הבחירות הבלתי פוסקות, והמתח הפנימי שהן יצרו בתוך החברה, הביאו את מדינת ישראל לכדי מצב חירום; הן התישו את הקיום הלאומי שלנו וסיכנו אותו, מכיוון שהוא בנוי על הסכמה רחבה. המצווה הציונית הגדולה ביותר היא לבסס ממשלה וריבונות בארץ ישראל".
אין בעיה מהותית בהישענות על מפלגות ערביות אנטי־ציוניות?
"נכון, לא מתאים לנו שריבונות יהודית תישען על מפלגות ששוללות את קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי ואת היותה הגשמת חזון הדורות לגאולת ישראל. אבל זו אחריות משותפת של כולנו. פוליטיקה בישראל היא לא רק אמנות האפשר או שדה של חתירה צינית לכוח; היא קודם כול התגייסות למען העם היהודי. אני תובע מכל אדם שנכנס לשדה הפוליטי, לפעול לפי העיקרון 'במקום שאין אנשים, היה איש', ובשלב הבא – במקום שאין יהודים, היה יהודי. במקום שאין מספיק תומכי הלאום והריבונות – היה תומך וריבון.
"מה שנתבע מהפוליטיקאים במצב שנוצר זה להתגייס למען ממשלה עם רוב יהודי. הייתי מצפה מכל איש ציבור, כולל חברי מפלגת הציונות הדתית, שירים את ידו בעד הממשלה הזו, באילוצים ובתנאים שבהם נוצרה. גם אם אתה לא אוהב את הממשלה, אני רוצה שתרים את ידך בעדה, וכך היא לא תצטרך את רע"ם. אני תובע גם מהליכוד לתמוך בחוק האזרחות, כי זה משרת את עם ישראל ולא את האינטרס הפוליטי הרגעי. תרים את ידך או תתנגד – הכול לפי האינטרס היהודי באותה שעה".
"הייתי מצפה מכל איש ציבור, כולל חברי מפלגת הציונות הדתית, שירים את ידו בעד הממשלה הזו, כי כך היא לא תצטרך את רע"ם. אני תובע גם מהליכוד לתמוך בחוק האזרחות, כי זה משרת את עם ישראל ולא את האינטרס הפוליטי הרגעי. תרים את ידך או תתנגד – הכול לפי האינטרס היהודי באותה שעה"
ובכל זאת, הממשלה הזו נבנתה על בסיס הפרת הבטחות סיטונאית מצד נפתלי בנט.
"אין דרך לייפות את הפרת ההבטחות, ואני לא אהיה הסנגור. בנט נכשל באמירות לא אחראיות. אבל פוליטיקאים אומרים הרבה דברים, ואחר כך הם צריכים ללכת גם נגד רצונותיהם. כמו שעשה בני גנץ, לדוגמה. הפרת ההבטחות, שבעיניי היא מכוערת, הייתה אילוץ למען עם ישראל. אי אפשר לספוג עוד את הטלטלות והמשברים והמלחמות הפנימיות שהבחירות האלה מביאות, עד רמת סכנת נפשות ממש. המשך ההתגוששות הפוליטית באמצעות בחירות, זו סכנה לקיומנו. אני מקווה שהסכנה הזו חלפה, וכעת חובה ומצווה על מי שבעד ארץ ישראל ותורת ישראל ומדינת ישראל, להציב תנאים משלו ולהצטרף לממשלה כדי שיהיה לה רוב ימני ויהודי מוצק".
יש משמעות מבחינתך לעובדה שלראשונה מכהן בישראל ראש ממשלה דתי?
"אני רואה עניין בראש ממשלה שמתפלל כל בוקר, מניח תפילין ואומר את התפילה לשלום המדינה. אני חושב שזו זכות לישראל, בוודאי מן השמיים אוהבים את זה".
כשאנחנו שבים לשוחח על כהונתו שמסתיימת, הרב גיסר מפתיע אותנו: "אתם יודעים באיזה נושא עוסקות רוב הפניות שרב מקבל? יארצייט, אבלות. אנשים אוהבים לדקדק בשאלה באיזו שעה בדיוק ידליקו את נר הנשמה, האם אפשר לדחות את העלייה לקבר מיום חמישי ליום שישי, והאם מותר ללכת לחתונה או לחגוג יום הולדת. ים של שאלות, כשהתחום ההלכתי הוא צר מאוד. למה שואלים כל כך הרבה? כי זה הכי קרוב לליבו של אדם. הכאב שלו, הצער, האבל, הנוסטלגיה. הגעגועים לאבא ואמא".
בעידן שבו כמעט לכל שאלה תשובה בגוגל, הרב גיסר מזכיר שבפנייה אל רב יש עומק נוסף, מלבד קבלת מידע: "הפניות האלה נובעות מרצון לקשר עם הרב, וזה דבר חשוב. לפעמים אתה ממש רואה שאנשים ממציאים שאלות כדי לדבר. אתה כרב אמור להתאים את עצמך לאישיות השואל, כי אתה מכיר את עולמו ואת צרכיו. אתה עונה לו פעם באריכות ופעם בקצרה, ולפעמים בחוסר סבלנות מכוון כדי לומר לו: מספיק, כבר דיברנו על הנושא, זה בסדר".
בתוך כך הוא מצר על מה שלא נשאל לאורך 31 שנות מילוי תפקידו הרבני. "שאלו אותי בענייני חיים ומוות, שאלו על תרומת איברים – אבל לא זכור לי שבאו לשאול איך לנהוג בזהירות כדי לא לעשות תאונות דרכים. בזה כל אחד הוא גדול הדור. או שאלה כמו 'כמה שעות אני צריך ללמוד תורה ביום' – מישהו שאל את הרב? גם לא ישאלו בנושא כיבוד הורים, כמה פעמים צריך לבקר אותם בשבוע. הנוער שואל לפעמים בנוגע לדרישות של ההורים והאם מותר להחליט אחרת, אבל על יחס להורים מבוגרים לא שואלים.
"הדברים הכי אישיים וגורליים בחייך – הורים, תלמוד תורה, האחריות לחיי אדם בדרכים – עם זה לא באים לרב. אתה מחזיק את ההגה ביד, אתה עכשיו פוסק על חיים ומוות. אם אתה לא שואל, תפסוק כאילו אתה גדול הדור".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
