ארץ קטנה עם שפם

אדוארדו מאיהי פריירה הכיר היטב את הסיפורים. מול חופי דרום־מזרח ברזיל יש אי שנראה שומם אך אינו כזה. מאות תושבים נטושים חיים בו, חבויים בעלוות העצים הצפופה. שמו הרשמי הוא "איליה פוּרטדה", אך כמעט כולם מכנים אותו "איליה דוס גטוס": אי החתולים.

השמועות אמרו שמסוכן לבקר שם: החתולים הגיעו לגודל של כלבים, ונעשו פראיים. כעת הם תוקפים כל אדם שמתקרב אליהם. עיתונאי ברזילאי אחד טען ש־750 חתולים כאלה מסתובבים בג'ונגל באי המסתורי; אחרים אמרו שהרבה יותר. נראה שהמספר רק טיפס בכל פעם שהסיפור סופר מחדש.

פריירה, וטרינר עירוני מהעיירה מַנְגְרָטִיבָּה הסמוכה, הפליג על פני מי האוקיינוס הצלולים כדי לראות את האי בעצמו. לפני צאתו למסע הוא מעולם לא התקרב לאי, אך למד מספיק כדי להבין שיש בעיה. שמועה אחת הייתה נכונה בוודאות: במהלך השנה החולפת, בזמן שמגפת הקורונה הכתה בברזיל, מספר החתולים באי גדל מאוד. שתי "מושבות" מובחנות התפתחו בו, ובכל אחת מהן מאות חתולים. נראה שכל יום שחלף החמיר את הנזק למערכת האקולוגית באי, אך לאיש לא היה פתרון.

קו החוף שטוף השמש שפריירה הפליג אליו הוא חלק מתופעה עולמית של חיות מחמד שנותרו מחוסרות בית, אחרי שבעליהן מתו מקורונה או התרוששו ולא היו יכולים עוד להרשות לעצמם את הטיפול בבעלי החיים. במדינות עשירות כמו ארצות הברית, מקלטים וארגוני צער בעלי חיים סיפקו מחסה למרבית החיות הללו. ברחבי העולם המתפתח, לעומת זאת, המוני בעלי חיים פשוט ננטשו. המצב חמור במיוחד בברזיל, שנגיף הקורונה הרג בה כחצי מיליון בני אדם, הצית משבר דיור וגרם לבעיה נרחבת של רעב.

מראה האי הלך והתגבש לנגד עיניו של פריירה: כיפת אזמרגד מעל מים כחולים. מרחוק לא הצליח הווטרינר להבחין בחתולים, אך ברגע שהסירה עגנה הם באו, קופצים מבין העצים כדי להתקבץ על שפת הים, פרועי פרווה, והתבוננו בפריירה בחשדנות

במקלטים לחיות מחמד במדינה אומרים שהם מלאים עד אפס מקום. אנדראה ריזי קפאסו, מנהלת המקלט הקרוב ביותר לאי החתולים, מספרת שלא פעם מגיעים אליה תושבים מהאזור עם מכונית מלאה בחתולים. כשהיא אומרת שאין לה אפשרות לקבל את כולם, התגובה היא: "אם את לא לוקחת אותם, הם יוצאים לאי החתולים".

זה שנים נהגו באזור לשלוח לאי חתולים לא רצויים. הבעלים היו שולחים אותם בעצמם אל חופי האי, או משלמים כמה ריאלים לבעל סירה כדי שיעשה זאת עבורם. הדבר הפך לחלק מהתרבות המקומית, התחנה האחרונה בחייהם של חתולים מיותרים.

על האי למדו החתולים לשרוד באמצעות ציד של חיות קטנות מהם, או בעזרת מנות אוכל שהשאירו להם מבקרים וארגוני סיוע. מתנדבים הקימו לחתולים מחסות, ודייגים הורידו באי חלק מהשלל שלהם. בקרב תושבי הסביבה נתגלעה מחלוקת סביב תופעת ההאכלה באי: העירייה קראה לתושבים להפסיק להזין את החתולים הנטושים, בנימוק שהדבר מעודד נטישות נוספות. מנגד, אוהבי בעלי חיים טענו שזו גישה ברברית: ללא סיוע אנושי, החתולים ימותו. אין שום דבר באי, הם אמרו. אין אוכל. אין מים. רק חתולים.

מראה האי הלך והתגבש לנגד עיניו של פריירה: כיפת אזמרגד מעל מים כחולים. מרחוק לא הצליח הווטרינר להבחין בחתולים, אך ברגע שהסירה עגנה הם באו, קופצים מבין העצים כדי להתקבץ על שפת הים, פרועי פרווה, והתבוננו בפריירה בחשדנות.

אלקטרז לחתולים

איש אינו יכול לומר בוודאות כיצד הגיעו החתולים הראשונים לאי. לפי פקידים במנגרטיבה, לפני כמה עשרות שנים ניסתה משפחה (אנושית) אחת להתמקם באיליה פורטדה, אך עד מהרה עזבה את האי והשאירה אחריה זוג חתולים; אלה התרבו והפכו לשבט. אחרים טוענים שבאי פעלה מסעדה לתקופת־מה, וכשסגרה את שעריה נטשו הבעלים את חתוליהם. ויש גם וטרינרית שמספרת שתושב זקן התוודה בפניה שהוא הראשון שהביא חתולים לאי – אך כשפנינו אליו וביקשנו את תגובתו, האיש הכחיש זאת בתוקף.

השאלות שלא נענו רק הזינו את האגדות המקומיות, והן נעשו מסקרנות יותר ויותר. מעטים רצו לבקר באיליה פורטדה – אי קטן, אחד מרבים, נטול חופים יפים ושורץ עכבישים. איליה דוס גטוס, לעומת זאת, הוא סיפור אחר לגמרי: הוא הפך לאתר המושך תיירים רבים המסיירים באיים. היו שרכבו לשם על קטנועי מים רק כדי להעיף מבט. רבים האמינו שחתולי האי נהנים מחיים טובים יותר משל חתולי העיר, שנאלצים להילחם בציפורניים כדי להבטיח את קיומם ברחובות. "יש להם שם כל מה שהם צריכים", הסביר לנו מיגל קמפוס, 61. "יש ציפורים לצוד, ויש זרעים וחרקים ונחשים שהם יכולים לאכול".

אמליה אוליביירה, וטרינרית המסיירת ברחבי ברזיל ומטפלת בבעלי חיים, אומרת שהמיתוס רחוק מהמציאות. בשנת 2012 שלחה לה חברה סרטון מהאי: זה לא היה גן עדן, אלא אלקטרז לחתולים. לא היה שם אפילו מקור מים מתוקים נראה לעין. "לא יכולתי להשאיר את החתולים במצב כזה", סיפרה אוליביירה. "מיד החלטתי ללכת לשם".

היא גילתה שהאי רוחש חתולים רבים, שאת מספרם קשה להעריך. חלקם ניגשו אליה, מגרגרים. אחרים נראו פראיים לחלוטין; הם נולדו על האי, מעולם לא פגשו בני אדם מקרוב, והיה בלתי אפשרי להתרועע איתם. היא לקחה איתה אל היבשה כמה מהחתולים הידידותיים יותר כדי למסור אותם לאימוץ, והחלה ללכוד ולסרס אחרים. בעשור האחרון, לדבריה, הארגון שהיא חברה בו, "וטרינרים בדרכים", סירס 380 מחתולי האי.

"אוכלוסיית החתולים הייתה בשליטה", אמרה אוליביירה. אך כשהמגפה פרצה האיזון העדין הופר. מספר החתולים גדל במהירות, ומנגד בני האדם, המסוגרים בבתיהם, הפסיקו לספק להם מזון ומים. לפתע נפוצו עדויות על קניבליזם חתולי. מה שהתחיל בתור סיפור מקומי מוזר מעט, אפילו אטרקציה תיירותית, הפך למבוכה ציבורית ולבעיה אקולוגית. משהו היה צריך להיעשות.

תוכנית ההתנתקות

כמה חתולים ניגשו אל עובדי העירייה שליוו את פריירה, והתחככו ברגליהם בתחינה. אחרים צעדו לאורך קו החוף הלוך ושוב, הלוך ושוב. והיו שהביטו בזרים בזהירות, מרחוק.

למושבה היה מראה של עיר חוף חתולית. על החול היו פזורים מעין בתים קטנים שהשאירו מתנדבים, לצד קנקנים שמטרתם לאגור מי גשמים, ומתקני מזון שנזקקו למילוי חוזר. עכבישים בצבעים עזים – כל אחד בגודל כף יד של תינוק – נצמדו לקורים שנמתחו בין החפצים. קו החוף היה זרוע אשפה. "לקחת חתול לכאן זו התעמרות בבעלי חיים", אמר פריירה.

ובכל זאת, משום שמקלטי בעלי החיים ביבשת מלאים ואי אפשר לביית רבים מהחתולים הפראיים, החזרתם ליבשת תהיה גם היא לא פשוטה. בעיריית מנגרטיבה הגו תוכנית, אך לא היו בטוחים שאפשר לבצע אותה. בשלב הראשון הם רצו להוציא משלחות שיתורו את האי ויערכו "מפקד חתולים"; אחר כך – להציב מצלמות מעקב כדי להרתיע נוטשי חתולים ולהעמיד לדין עבריינים; ואז להתחיל לסרס, ולתת לטבע לעשות את שלו. חתולים בעלי מזג נעים יאומצו, האחרים יישארו לבלות את ימיהם באי, ולבסוף לא ייוותר בו אף אחד.

על החול היו פזורים מעין בתים קטנים שהשאירו מתנדבים, לצד קנקנים שמטרתם לאגור מי גשמים ומתקני מזון שנזקקו למילוי חוזר. עכבישים בצבעים עזים – כל אחד בגודל כף יד של תינוק – נצמדו לקורים שנמתחו בין החפצים. קו החוף היה זרוע אשפה. "לקחת חתול לכאן זו התעמרות בבעלי חיים", אמר פריירה

מיד התעוררה מחלוקת. ראש אגף בריאות הציבור בעיר התנגדה להאכלת חתולי האי, בנימוק שהדבר יעודד אזרחים נוספים להפקיר כאן את החתולים שלהם. "אנשים תוקפים אותי כמו משוגעים בפייסבוק", אמרה סנדרה קסטלו־ברנקו, "אבל אני רוצה לשנות את הפרדיגמה".

ג'ויס פוחלסקי, רכזת קבוצת מתנדבים שמאכילה את החתולים, הייתה בין המגיבים הזועמים. החיות הללו, אמרה, לא ביקשו לגור באי הנטוש. נשרים נראו חגים מעל האי. איך אפשר לנטוש את החתולים הללו שוב? היא פרסמה סרטון שמביא את דבריה של קסטלו־ברנקו, וחתמה: "מצער!"

"כמה אבסורדי", הסכים אחד מעשרות המגיבים לפוסט של פוחלסקי. "המחלה הגדולה ביותר שיש לגברת מאגף הבריאות היא שפלות רוח", אמרה אחרת.

אך אנשי העירייה, שהתבוננו על שלדי המחסות של החתולים באי, אמרו שהמצב בשטח מסובך יותר מהחד־משמעיות העולה מהתגובות ברשתות החברתיות. "זה נורא", אמרה פרננדה פורטו מאגף הסביבה. "האם נניח לבעלי החיים למות מרעב, או שנמשיך לתת להם מזון – מה שיעודד נטישה של חתולים נוספים?"

רבים מהחתולים, כשראו שהמבקרים במשלחת של פריירה לא הביאו איתם אוכל, התעייפו מהצפייה בהם. חלקם חזרו למקלטים הקטנים. אחרים נעלמו בין העצים. פריירה הציץ אל תוך היער: אי אפשר לדעת כמה חתולים מסתתרים שם. סיור הפקידים לא הניב תוצאות, אך הבהיר שעבודה רבה עוד ממתינה לעירייה.

פריירה והאחרים טיפסו בחזרה לסירה. הם התניעו אותה ויצאו אל הים. החתולים נסוגו מהחוף, צללים נעים על אי קטן, אחד מני רבים.

תרגום: אלחנן שפייזר

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il