אם צריכים לחשב את סיכויי ההישרדות של ממשלת בנט על פי מספר המשתתפים בהפגנות ליד ביתו ברעננה, נפתלי בנט ושרי ממשלתו יכולים לישון בלילה בשלווה. מי שלא יכולים לישון בשלווה הם השכנים בווילות של השכונה השקטה שהפכה למוקד רעש ומהומות. אומנם ההיקף מצומצם יחסית לרחוב בלפור שמשך עשרות אלפי מפגינים בכל שבוע; ביום שני בערב לא היו שם יותר מעשרים־שלושים איש שהתרכזו בין הגדרות שהציבה המשטרה בצומת המרוחק מהבית. אבל את הלהט של המפגינים קשה לעצור, והיה בו כדי לחפות במידה מסוימת על מיעוט המשתתפים.
כבר ממרחק רב שומעים שירי הלל לנתניהו. "ביבי יא חביבי, ביבי שלי אחלה בנימין, ביבי שלי מלך הימין", שר בעוז ארז סימון דרך הרמקולים. מפעם לפעם מתחלפת המנגינה לקריאת מואזין, והרמז לעבר בנט ברור. שיתוף הפעולה עם רע"ם זוכה כאן לתגובות זעם מוגברות. מישהו צועק: "הגיע זמן תפילת ערבית, בנט למסגד עם עבאס".
"זה עוול, זה פשע, זו חוצפה", אומרת לנו חני, תושבת הסביבה ומצביעה על בית האבות הסמוך. "נראה לך הגיוני לעשות את זה על חשבון הזקנים? שיחשבו שההורים שלהם מתגוררים בו. בנט בכלל גר במורד הרחוב, המשטרה העבירה את הכול למקום הזה".
ההפגנות החלו כבר כשפורסמו הידיעות הראשונות על כוונתו של בנט לחזור בו מהצהרותיו שלא יקים ממשלה עם לפיד, והתעצמו לאחר כינון הממשלה. בכל ערב התאספו עשרות מוחים מול ביתו הפרטי, השוכן בלב שכונת וילות, וקראו בגנותו ובגנות הממשלה. כשמודל בלפור מול עיניהם, ביקשו המפגינים להפוך את ההפגנות ל"הפנינג" קבוע, תוך שימוש באמצעי הגברה, מוזיקה רועשת, ו"זמבורות".
ראש עיריית רעננה חיים ברוידא התערב מהרגע הראשון. הוא נפגש עם התושבים כמה פעמים והחליט שפה, ברעננה, בלפור לא יהיה. "אני דמוקרט ויודע את חשיבותה של מחאה, אבל אי אפשר להשוות בין רחובות רעננה לבלפור", הוא אומר לנו. "שם הרחבה גדולה והרמקולים לא הגיעו אל הבית פנימה. אני גם לא מבין איזו מחאה זו להשמיע במשך שלוש שעות קריאות של מואזין. אי אפשר שמשפחה תשב בבית שבועיים ולא תוכל לדבר בגלל הרעש. מה שקרה הוא ששלושה ילדים הובהלו לבית החולים אחרי שלקו בחרדה בעקבות השמעת קולות אזעקה שהחזירו אותם לימי 'שומר החומות'. מה שקורה ברעננה לא מתאים לחברה הישראלית. אני לא בונה על הפוליטיקאים שיביאו את השקט, אלא על העם שלנו, שיחשוב לאן אנו רוצים להגיע ולחזור לשפיות".
בעקבות התלונות גובש מתווה הפגנות מצומצם המקומם את המפגינים. כעת יותר להם להפגין עד שלוש פעמים בשבוע, בצומת המרוחק מבית משפחת בנט, ואם מספר המשתתפים יעלה על 200 הם יורחקו למקום אחר בעיר. המחאות יסתיימו ב־23:00 בלילה ובמוצאי שבת – בחצות.
ליד שולחן קטן שעליו כיבוד קל עמלה נערה להתקין שלט גדול ועליו סיסמאות בגנותו של ראש הממשלה. איציק זרקא, פעיל ליכוד הלבוש חולצה לבנה ועליה סמל המפלגה ודיוקנו של נתניהו, הקפיד לבוא יום־יום ממעלה־אפרים, עד לגיבוש המתווה החדש. "אנחנו עותרים לבג"ץ נגד ההגבלות הללו", הוא מצהיר. "לא ייתכן שבבלפור יעשו מה שרוצים. אני הייתי שם וראיתי את הברבריות והאלימות המילולית והפיזית שהופעלה נגד השוטרים. ראיתי את קצין המשטרה גואטה עם דרגות וחולצה קרועה, שמעתי את צעקות ה'נאצים' כלפי השוטרים. היה שם תוהו ובוהו. כאן לא תראה את זה".
זרקא מספר כי בתשע וחצי, כשהזמבורות נגמרות, המפגינים יוצאים לתהלוכה ברחובות השכונה וזוכים למטר עגבניות וביצים מצד השכנים. "הם אנשים רעים", הוא מתכעס. "אם הייתי גר כאן, הייתי סוגר את התריסים או מצטרף למפגינים".
כמה זמן תחזיקו מעמד כאן?
"בעזרת השם עד הסוף. חודש, חודשיים, אפילו שנתיים. עד שבנט הרמאי והשקרן, שבגד, רמס ומכר אותנו יעזוב לבלפור ואז נגיע גם לשם. נלך לאיילת שקד ולניר אורבך. גם הם צריכים ליהנות מאותה ההנאה שהם גרמו לנתניהו".
אבל בלפור הוא מעון רשמי וכאן מדובר בבית פרטי.
"דין בלפור כדין רעננה", אומר לי אבי מרעננה. "הייתי בקיסריה וראיתי את אנשי 'קריים מיניסטר' מציקים לשכנים ליד ביתו הפרטי בתופים ובאמצעי הגברה, אז אל תדבר איתי על מעונות פרטיים".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (ו') במוסף "יומן" של מקור ראשון
