סיפוריהם של דוד הרוש (23) ופבל דמיטרוצ'נקו (25) החלו בשני קצוות תבל – קולומביה ורוסיה, כל אחד מהם עבר את תלאותיו ולאחר כברת דרך, סיפוריהם התלכדו והפכו לאחד. "אני עושה מלגה עם אמנים עולים חדשים, ואמרנו שנרצה לעשות תערוכה ולהציג בה את יצירותינו", כך מספר הרוש, מארגן התערוכה, "אז גיבשנו קבוצה והחלטנו לעסוק בתערוכה בקשר אנושי, כי זה נושא רלוונטי שמעניין אותנו. הקשר האנושי הוא לא רק סביב הקורונה, אלא נוגע גם בטכנולוגיה המשפיעה על בני אדם ועל העולם שאנחנו חיים בו. החברה מלאה באנשים ובכל זאת לעיתים מרגישה מנוכרת".
הרוש נולד בקולומביה ובגיל 16 עשה עלייה והגיע הישר לפנימייה ובה עולים חדשים רבים. לאחר מכן התגייס כעתודאי וכיום הוא לומד כלכלה. את החיים בקולומביה הוא מתאר כלא פשוטים ומלאי חששות, "אין שם ביטחון אישי. בכל פעם שיצאתי לרחוב פחדתי שישדדו אותי, דבר שבאמת קרה. בקולומביה גם אין הרבה הזדמנויות מקצועיות". אביו של הרוש נפטר כשהיה קטן והוא גדל רק עם אמו ואחיו. את האפשרות לעלות לישראל הכיר משום שגדל במשפחה ציונית יחסית "תמיד רציתי לעלות לישראל ובאמת בסוף עשיתי את זה לבד. אמא שלי לא רצתה שאעשה עלייה, כי היא פחדה עלי שאצטרך לעשות צבא. בקולומביה רק אנשים עניים הולכים לצבא, ויש שם מלחמת אזרחים ורבים נהרגים. הסברתי לה שבישראל זה לא המצב. גם היא לא אוהבת את קולומביה, אבל היא כבר לא רוצה לעלות כי היא בת 50 ויהיה לה קשה ללמוד שפה חדשה ולשנות את כל חייה".
הרוש עתיד להתגייס בקיץ הבא, ובינתיים מטפח את תחביבו, "מאז שאני ילד נמשכתי לתחום האומנות והפילוסופיה. אני אוהב לראות סרטים עצמאיים, חדשים וישנים, ובשלב מסוים חבריי ואני התחלנו לייצר סרטונים. זה תחביב שאני אוהב ומשקיע בו המון". לקראת התערוכה הוא חושש מהחשיפה, "יש בסרטים שאני עושה אפקט של מלנכוליה, פחד ואלימות. אני מנסה לתעל את כל היצרים האפלים האלו לגיוון היצירתיות ודרך האמנות".
חווית העלייה שלו חיובית בזכות האנשים שהקיפו אותו והתמיכה הרבה שקיבל, כפי שהוא אומר "אחרי העלייה הגעתי לפנימייה של דרום אמריקאים ועד היום הם החברים הכי טובים שלי, חלקם גם מציגים בתערוכה. כל האנשים בישראל, המקומיים והעולים, כולם נחמדים ותומכים. את הלימודים האקדמיים אני עובר בצורה חלקה בזכות סיוע שאני מקבל ממשרד העלייה והקליטה, דבר שלא הייתי מצליח בלעדיו. בלי המעטפת הזאת, קשה לי להאמין שהייתי מצליח להמשיך בחיים פה בישראל".
גם פבל דמיטרוצ'נקו עלה לבדו בגיל 16 מרוסיה לאחר שנחשף במוסקבה לתוכנית סל"ה, "ברוסיה גדלתי במנותק מהכול. לא הכרתי את העולם באמת ולא ידעתי אלו אפשרויות יש לי, חברתית ותעסוקתית. רציתי לעשות שינוי בחיים ולברוח מהדיכוי שחוותי. לא היה לי הרבה מה להפסיד. התחלתי את תהליך העלייה במרכז הקליטה כרמיאל, וחיינו בבניין אחד 150 עולים חדשים, כמו שותפים".
לאחר מכן הוא התגייס לצבא, ומצא את מקומו כצלם צבאי, "את הטירונות התחלתי בבסיס של עולים חדשים ושם למדנו עברית. בסוף גויסתי כצלם צבאי בלי הרבה ניסיון, ושם לראשונה הכרתי את המצלמה מקרוב. בסוף השירות הלכתי ליום פתוח בבצלאל והחלטתי לגשת למיונים". דמיטרוצ'נקו החל ללמוד שם, "למדתי הרבה על עצמי, על אומנות, הכרתי אנשים חדשים וחיי ממש השתנו. היום אני אמן ומרגיש ככה".
לדמיטרוצ'נקו לא היה קל בכלל לפני העלייה. "אמא שלי הייתה בעד העלייה והשינוי שהצעד הזה יביא לי, היא דאגה מאוד אבל תמכה במה שמרגיש לי נכון. אבא שלי לעומת זאת, אמר שאם אעלה לארץ, כבר לא אהיה הבן שלו", הוא מספר בעצב. לבסוף, כידוע, הוא עלה וחווה תפנית מפתיעה, "באיזה יום בצבא אני מקבל טלפון מאמא שלי, שאבא שלי נפטר. סיפרתי לחברים שלי והם ישר התקשרו למוקד הצבאי שיאשרו לי לטוס למוסקבה להיות עם אמא. לא חשבתי על זה בעצמי, שם לא היו לי חברים כאלה מעולם".
תערוכת "קשר אנושי" תתקיים ביום חמישי, 8.7.21, ברחוב כורש 1, ירושלים. בתערוכה יציגו 9 אמנים עולים בתחומים שונים.
