"מטוסי חיל האוויר הישראלי עקבו בליל יום העצמאות אחר הדלקת משואות העצמאות שהועלו בהר הרצל בהרי ירושלים והתפשטו על פני כל הארץ, למן מטולה שבצפון ועד אילת שבדרום" (24.4.1950, 'על המשמר').
ב־1949 עלו מאות חניכי גדנ"ע לקברו של בנימין זאב הרצל, שזה עתה הועלו עצמותיו מאירופה ירושלימה, והדליקו משואות לכבוד יום הולדתה הראשון של המדינה. שנה לאחר מכן כבר ליווה אותם יו"ר הכנסת, והדלקת המשואות נקבעה כטקס רשמי של מדינת ישראל, עם בלעדיות ממלכתית־ייצוגית ליו"ר הכנסת.
69 שנה אחר־כך נגררה ישראל למאבק אגו יצרי סביב אותו טקס, בהובלת שרת התרבות מירי רגב. הסערה מסתיימת בפשרה שיכולה הייתה להתקבל עוד בטרם נכנסה לחיינו המערכה המיותרת הזו. עם זאת, נבירה בעיתונים שיצאו בארץ משנות ה־50 ועד היום מגלה כי השנה אולי התלקח המאבק הפוליטי העז ביותר סביב המשואות, אך גם בעבר נקשרו בו שערוריות מסוגים שונים, לעתים שנה אחר שנה. לאחר שהתפנינו מהמאבק על קיומנו יש כנראה פנאי לסנטימנטים ולגינוני כבוד.
זה התחיל בשנת 1968. שנה לאחר מלחמת ששת הימים עלתה רחל ינאית בן־צבי, אלמנתו של נשיא המדינה השני, להדליק משואה, וסיימה בשינוי קל מהנוסח הקבוע: "לתפארת מדינת ארץ ישראל השלמה". בן־צבי הייתה פעילה בחוגי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, והביעה לעתים קרובות את מורת רוחה מכך שמדינת ישראל לא מזדרזת להיאחז בשטחים שכבשה פחות משנה קודם לכן.
לאחר הטקס פרסמה בן־צבי בעיתון 'מעריב' מאמר שסופו בפסקה הבאה: "אור יקרות נוהר עלינו, נגאל הכותל המערבי, נגאלה ירושלים העתיקה, נגאלו כל האתרים ההיסטוריים שלנו. למה משתהים אצלנו? למה אין ממהרים להיאחז באדמתנו? רב השטח להשתרע בכל מקום, גם לנו וגם לשכנינו. עלינו להיות ראויים להישגים המופלאים של בנינו".
ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1972, נערכו חגיגות מצומצמות ביום העצמאות, כפי שפורסם בעיתון 'דבר' ב־11 באפריל: "בתקציב הפחות בשליש מהוצאות השנים הקודמות, בסימן של קימוצים וחיסכון ובהיעדר מטס של חיל האוויר, מצעד של גדנ"עים ובמות הסברה ברחבי הארץ – עומדים השנה אירועי יום העצמאות".
באותה שנה נרשמה דרמה נוספת כאשר יו"ר הכנסת, ראובן ברקת, נפטר במפתיע שבועיים לפני טקס המשואות. לאחר התייעצויות דחופות שהתקיימו וחלופות שנבחנו, ביניהן הדלקת המשואה בידי נשיא המדינה, הוכרע כי מי שיחליף את ברקת ז"ל יהיה יו"ר הכנסת בפועל באותה שנה – יצחק נבון.
בשנת 1975 נקבע, לראשונה בתולדות המדינה הצעירה, כי לא־יהודי יוזמן להשיא משואה. מוחסיין דרש מהכפר מרר, דרוזי בעל תפקיד פיקודי במשמר הגבול שקיבל צל"ש מהמפכ"ל על "גילוי גבורה", הוזמן להשתתף בטקס. דרש קיבל את ההזמנה בהתרגשות. "העובדה שנבחרתי מעידה על קידום בשילוב העדה הדרוזית בחיי המדינה ועל הערכה לפעולותיה", אמר בריאיון לעיתון 'דבר'.
ארבעה עשורים לאחר קום המדינה, בשנת 1989, נקשרה לראשונה שערורייה פוליטית לטקס הממלכתי: חוה אלברשטיין הוזמנה להדליק משואה, והמתנחלים הזועמים דורשים לבטל את השתתפותה בשל עמדותיה הפוליטיות, דיווח 'מעריב'. המערכת הפוליטית סערה, ויו"ר הכנסת דב שילנסקי (ליכוד) השיב לדרישה – "לא אני קובע מי ידליק משואה. עם כל כאב הלב, אמלא תפקידי הממלכתי".
אלברשטיין, כפי שדווח אז, השתתפה בהפגנות של 'שלום עכשיו', הצטרפה לסיור של תנועת ר"צ (מגלגוליה הקודמים של מרצ) בשכם ואף מחתה נגד המעצרים המנהליים. בנוסף לשערוריית המשואה, תבע באותם ימים המשנה ליו"ר הנהלת רשות השידור, שלמה קור, ממנכ"ל הרשות ומהיו"ר שלה לאסור על השמעת השיר 'חד גדיא' של אלברשטיין ב'קול ישראל' ובגלי צה"ל, שיר שנכתב בהשראת האינתיפאדה הראשונה וצייר את חיילי צה"ל כזאבים רודפי כבשים. איפה היה אז אביגדור ליברמן?
ומשיר אחד למשנהו. בשנת 1992 הפעילו החרדים לחץ על מארגני טקס המשואות שלא להשמיע את השיר "אנו נושאים לפידים" שכתב אהרן זאב, קצין החינוך הראשי הראשון של צה"ל, והלחין מרדכי זעירא. חגי סגל, העורך הראשי של עיתון זה כיום, ביקר את ההחלטה הזו בעיתון 'חדשות': "אם הבנתי נכון, הבקשה שלא להשמיע את השיר נבעה מהנימה האפיקורסית לכאורה שמשתמעת מהפזמון החוזר שלו, לאמור: 'נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו/ בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור'".
סגל קבע: "לא צריך להיות מומחה גדול בשירה כדי להבין שזאב וזעירא רצו להעביר לנו מסר ציוני פשוט: מדינת ישראל לא הייתה קמה לוּ היהודים היו ממשיכים לצפות לנס. אבל גם נכון שהמדינה לא הייתה מוציאה את יומה בלי כמה נסים בדרך, ולא הייתה זוכה להגיע הלום בלי סדרת נסים נוספים בשרשרת". אגב, בכתבה שהתפרסמה באותם ימים הסביר מנכ"ל מרכז ההסברה יעקב שץ כי השיר הוחלף "מסיבות אמנותיות טהורות". בחלוף שנה השתנתה האמנות כנראה, ו"אנו נושאים לפידים" חזר להישמע בהר הרצל וללוות את הדלקת המשואות.
בשנת 1998 בכמעין מבוא מתון לחוויות השבועות האחרונים, נערך לראשונה שינוי בכללי הטקס הנהוגים בהר. ראש הממשלה וכן נשיא המדינה הוזמנו לטקס הדלקת המשואות, שנערך במלאת יובל למדינה. השרה הממונה אמנם לא הייתה מירי רגב, אבל בנימין נתניהו, שכיהן אז כראש הממשלה, התכבד בנאום קצרצר. נשיא המדינה, אם תהיתם, בחר גם אז לא להגיע לטקס.
"לראשונה יוכנסו שינויים בטקס הממלכתי שמסיים את אירועי יום הזיכרון ופותח את חגיגות יום העצמאות. נשיא המדינה עזר ויצמן וראש הממשלה בנימין נתניהו ישתתפו השנה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל שבירושלים", בישרו כתבי 'מעריב' לקוראים ללא שמץ ביקורתיות. גם חיפושים מדוקדקים ביותר בעיתונות הכתובה לא מניבים מאמרי ביקורת על השינוי, אשר בחצי השנה האחרונה תופס אצלנו כותרות שוב ושוב.
רק בידיעת צד קטנה שמתפרסמת יומיים לאחר מכן באותו עיתון, מודיעה הכותרת כי נשיא המדינה לא ישתתף בטקס הדלקת המשואות. "נשיא המדינה, שהוזמן יחד עם ראש הממשלה להשתתף בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות, הודיע כי לא ישתתף בטקס. מנכ"ל בית הנשיא אריה שומר הסביר: הנשיא החליט לא להשתתף מאחר שעל פי המסורת, האישיות רמת המעלה שם היא יו"ר הכנסת, שאותו מכבד הנשיא".
בנוסף הודיעו מארגני חגיגות היובל של 1998, שנערכו פחות משלוש שנים לאחר רצח רבין, כי לא יזכירו את הרצח בטקס. "מארגני מופע פעמוני היובל קיבלו הנחיה מפורשת לפיה אין לכלול במופע אירועים מתולדות המדינה שאינם שמחים", נכתב ב'מעריב'. תנועת 'דור שלום', שהוקמה בעקבות הרצח, שיגרה מכתב נזעם לראש הממשלה נתניהו: "לא ייתכן ששנתיים וחצי בלבד לאחר הרצח המתועב לא יוזכר אותו אירוע משמעותי בצורה הראויה באירוע המרכזי". המהלך לא צלח. רבין הוזכר, הרצח הושמט.
סערה נוספת שהתחוללה לקראת יום העצמאות באותה שנה הייתה הופעתה הצפויה של להקת בת־שבע בטקס פעמוני היובל, עם היצירה "אחד מי יודע", שבתחילתה לבושים הרקדנים בבגדים חרדיים ולאט לאט הם מתפשטים עד למכנסונים וגופיות. על הלהקה הופעל לחץ מצד המפלגות הדתיות להישאר בלבוש פחות חושפני על הבמה או לבטל את ההופעה. למקום אף נשלחו גטקעס ממחסני צה"ל, אך כחצי שעה לפני תחילת הטקס הלהקה החליטה שלא להופיע. בעקבות הפרשה מתעורר שוב פולמוס יחסי דת ומדינה בישראל.
מה עם מיקי?
אנחנו מגיעים לטקס הממלכתי של שנת 2003, אשר משפט אחד שנאמר בו היה כמעט עילה לעימות דיפלומטי עם טורקיה. נעמי נלבנדיאן, אחות העוסקת בשיקום נפגעים בבית החולים 'הדסה', הוזמנה להשיא משואה. נלבנדיאן תכננה להזכיר בנאומה הקצר את סבה וסבתה ששרדו את רצח העם הארמני, אך השגריר הטורקי הפעיל לחץ, ורצח העם נעלם. אף כי טורקיה לא הוזכרה כאחראית לרצח, המילים "אני דור שלישי לניצולי השואה הארמנית, שהייתה בשנת 1915" נגנזו מהטקסט שנלבנדיאן תכננה לקרוא, ועלוני הטקס הודפסו כולם מחדש בניסוח העמום: "בת לעם הארמני למוד הסבל".
שנה לאחר מכן, 2004, יו"ר הכנסת הוא רובי ריבלין והימים הם ימי הולדת תוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה אריאל שרון. ריבלין (ליכוד) ניצל את הבמה של טקס הדלקת המשואות כדי למחות על התוכנית הנרקמת, ועורר זעם בשמאל על שנשא נאום פוליטי בטקס ממלכתי. זה לא עצר את היו"ר הנמרץ מלשאת נאום דומה בטקס שנערך גם בשנה העוקבת (2005), חודשים ספורים לפני הגירוש:
"השנה, שנת מחלוקת בלבול ומבוכה, אנו מתייצבים כאן בלב כבד ותמוך חשש מפני הבאות. מזה שנות דור מבעבעת בתוכנו מחלוקת קשה ונוקבת באשר לדרכיה של מדינת ישראל ולמגמת פניה של הציונות בכלל. אני מאמין כי אלו ואלו פטריוטים, אלו ואלו ציונים מאמינים, אלו ואלו דורשי טובת עמם וארצם. אבל השנה – האם אנו עושים הכול לעצור את הדהרה לעבר התהום?" לא כולם אהבו את הדברים.
ועוד מ־2004: הוועדה לסמלים וטקסים הודיעה כי הטקס ייערך בסימן הישגי הספורט הישראלי. בשנה הזו, בפעם הראשונה ובינתיים גם האחרונה, בחרה הוועדה לבחירת משיאי המשואות 11 מוזמנים, ואת זהות האדם ה־12 השאירה לבחירת הציבור באמצעות מסרונים. עם ישראל בחר באלי אוחנה להדליק את המשואה, אבל אז התעוררה ביקורת ציבורית על כך שדווקא מיקי ברקוביץ' אינו נמצא בין תריסר הספורטאים שישיאו משואות. בעקבות הדיון הציבורי הוזמן ברקוביץ', והשיא משואה יחד עם רלף קליין.
ב־2011 ניהלה משפחתו של גלעד שליט מסע ציבורי נרחב כדי ללחוץ על ממשלת ישראל להחזיר את בנם מהשבי, ולשם כך ניצלה גם את הטקס הממלכתי של אותה שנה. "במחאה מתוכננת היטב במהלך הדלקת המשואות החגיגית, התפרץ אחיו של גלעד שליט, יואל, אל הבמה יחד עם חברתו יערה וינקלר ועם מספר פעילים נוספים מהמטה לשחרור שליט. הם הניפו שלטים שבהם נכתב בין השאר: 'אבא שלי אח שכול, אני לא רוצה להיות גם', ו'ביבי, העם החליט: ערבות הדדית זה להחזיר את גלעד שליט'", כך תוארה המחאה באתר החדשות של ערוץ 2 דאז.
למרות הפגיעה בממלכתיות המקודשת בהר, זו שהשנה יצאו להגנתה בכירי הפוליטיקאים והעיתונאים, משפחת שליט קיבלה רוח גבית למאבק שניהלה בטקס הדלקת המשואות. הן בתקשורת והן בקרב מקבלי ההחלטות חששו אז לצאת נגד המשפחה, שנלחמה באגרסיביות למען שחרור בנה והאמינה שכל האמצעים כשרים לשם כך – גם שחרור מאות מחבלים, שהיום כבר אפשר להגיד בבטחה כי חזרו לתחביב האהוב עליהם: לרצוח ישראלים.
ועוד אנקדוטה מאותה שנה. הרב שמעון רוזנברג, אביה של רבקי הולצברג שנרצחה בפיגוע בבית חב"ד במומבאי, הוזמן להשיא משואה. כדי לא להרגיז את רבני חב"ד, המציא רוזנברג מדינה חדשה: "מדינת ארץ ישראל". וכך, בעקבות לחצים שהפעילו עליו רבני חב"ד המתנגדים לטקס, שינה רוזנברג רק במילה אחת את הנוסח הקבוע החותם את נאומי המשואות, ובמקום לסיים עם "לתפארת מדינת ישראל" הוא אמר "לתפארת מדינת ארץ ישראל", כמעט כמו רחל בן צבי.
שנה לאחר מכן, אסון נוראי העיב על חגיגות ה־65 למדינה. סגן הילה בצלאלי צפויה להשתתף בטקס הדלקת המשואות ב־2012, ומשתתפת בחזרות הקדחתניות לקראת האירוע. במהלך החזרות, שבוע לפני הטקס, קורס גשר התאורה על משתתפי החזרות בהר, ובצלאלי נהרגת במקום. טקס הדלקת המשואות נערך בצל הטרגדיה, ואמה של בצלאלי, סיגלית, נענית לבקשת יו"ר הכנסת רובי ריבלין ומשיאה יחד איתו את המשואה האחרונה.
העם בעד עטרי
בשנת 2013 נבחר העיתונאי רינו צרור להשיא משואה, וגם בטקס הממלכתי הוא לא נוטש את סגנונו ונושא נאום תוכחה. וכך נכתב עליו באותם ימים בעיתון זה: "אם צרור משתוקק עכשיו להיות עופר עיני או דפני ליף, שיארגן הפגנות מול הבית של יאיר לפיד. אפילו מותר להשמיע קריאת ביניים מהדהדת מיציע הקהל, כמו שעשו בני משפחת שליט לפני שנתיים. מה שאי אפשר לעשות זה גם להסכים להתכבד בהדלקת משואה וגם להתפרע אחר כך על הבמה".
ב־2016, כאשר מדינת ישראל חגגה 68 שנות עצמאות, התחוללה סערה סביב זהותו של מנחה טקס חידון התנ"ך העולמי. משרד החינוך יוצא במכרז, ולאחר 28 שנים מחליט להחליף את ד"ר אבשלום קור בעיתונאית סיון רהב־מאיר. קור סיפר אז כי הודח מתפקידו באמצעות מסרון, ורהב־מאיר ויתרה על התפקיד. בהמשך היא נענתה להזמנה להנחות את טקס הדלקת המשואות של אותה שנה יחד עם השחקן עמוס תמם. פרס ניחומים מוצלח במיוחד.
מבוכה סמלית נרשמה באותה שנה כאשר במהלך תרגילי הסדר בטקס יצרו הדגלנים ברחבה את הסיסמה "עם אחד – מדינה אחת" אשר הזכירה לישראלים רבים, וביניהם ניצולי שואה, את הסיסמה הנאצית "עם אחד, רייך אחד, מנהיג אחד".
נעבור לשנת 2017. שולי נתן הוזמנה לבצע בטקס את השיר המזוהה איתה יותר מכול – 'ירושלים של זהב', יחד עם ריטה, אך נתן נעלבה מרעיון הדואט וסירבה להגיע. בנוסף לכך, העיתונאית לוסי אהריש נבחרה להשיא משואה ועוררה זעם בארגוני הימין הקיצוני, שביקשו להפגין נגדה בערב הטקס ונדחו.
הגענו לימינו – תשע"ח, 2018. ישראל חוגגת 70 שנות קיום. כבר לפני חודשיים טען הזמר אביב גפן כי הופעתו בטקס בוטלה מסיבות פוליטיות. בהמשך עדן בן־זקן הוזמנה לשיר את 'הללויה' בלי גלי עטרי, רק לאחר מחאה ציבורית הוזמנה גם המבצעת המקורית. המחלוקת השירית לוותה בשערורייה פוליטית: עשרות כותרות שליליות סביב הטקס המרכזי בהר הרצל נרשמו בעקבות כוונת ראש הממשלה נתניהו להשתתף בו, פרי יוזמתה של שרת התרבות רגב. בשבוע האחרון הגיע העימות הפנים־ליכודי סביב הטקס לישורת האחרונה, ונתניהו קיבל את האישור המיוחל להשתתף בטקס כמשיא משואה. יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין לא יחרים את הטקס, והנוהל החדש ייכנס לפרוטוקול ויתרחש לנגד עינינו פעם בעשור – לתפארת מדינת ישראל כמובן.
