חזון דניאלה: "מסע של 15 שנה שהוליד את התפרצות ההתיישבות העכשווית"

בביתה של דניאלה וייס הקדישו את השבת שעברה לאירוח נכדים. אחרי שבועות ארוכים שכל מעייניה הופנו להקמת היישוב אביתר ולמאבק על הישרדותו, הבית בקדומים נמלא בבני משפחה. "חשבתי שבשבוע הזה אוּכל – לא לנוח, אבל אולי לעבוד בצורה קצת יותר רציונלית", היא אומרת בעודה נוהגת בג'יפ שסרט כתום מעטר את צרור המפתחות שלו.

עד מהרה התברר שגם השבוע הזה חייב להיות עמוס. "אם אנחנו רוצים שמתווה אביתר יתממש, צריך לעבוד. אתמול ישבנו כל הצוות יחד עם ראש מועצת שומרון יוסי דגן, מנכ"ל המועצה, המהנדס, יועצים ועורכי דין, כדי לקדם את הדברים. המטרה שלי עכשיו היא לפעול בעניין באינטנסיביות לא פחותה מזו שהייתה בשטח. הפיזיקה של הקמת יישוב קלה יחסית; הרבה יותר קשה לרוץ בין משרדי ממשלה".

דניאלה וייס נשואה לאמנון, אם לארבע בנות, סבתא ל־19 נכדים וסבתא־רבא לשישה נינים. עם החולצה הלבנה הנצחית והמטפחת המסודרת בקפידה, מזוהה כבר שנים רבות עם ההתיישבות ביהודה ושומרון, והיא אפילו אחד מדימוייה העיקריים בתקשורת. היא זכורה כאחת מראשונות גוש אמונים, כראש המועצה המקומית קדומים במשך עשור, וכמי שהובילה מאבקים סוערים יותר ופחות. מבחינה ציבורית נדמה שוייס נעלמה קצת בשנים האחרונות – אבל מבחינתה, היא לא הלכה לשום מקום. להפך. היא המשיכה לעשות בדיוק אותו הדבר ולמען אותה מטרה, גם כשהתרחקה מהעין התקשורתית וגם כששבה והופיעה בקדמת הבמה, בסאגה סביב היישוב אביתר. וייס הייתה פעילה הן בהקמת היישוב ואכלוסו, והן בהסכם שהושג עם הממשלה ולפיו המתיישבים יתפנו מרצון אך במקום תוצב נוכחות צבאית קבועה. עוד הובטח לה ולחבריה כי לאחר בחינת מעמד הקרקע תתאפשר הקמת ישיבה באביתר, ובעתיד אולי גם יישוב קבע.

"אני לא הפסקתי לרגע, תמיד הייתי בענייני ארץ ישראל", מבהירה וייס. "אחרי גירוש גוש קטיף היה כינוס בחברון, ביוזמת הרב משה לוינגר ז"ל, שחשש מפני שבר בהתיישבות. המאמץ למנוע את הגירוש היה אדיר, ואחריו הרבה רבנים ואנשי ציבור הפנו את האנרגיות לפעולות תורניות, לפעילות חסד, לגרעינים בערים הגדולות".

"הייתה אווירה טובה. צופית גרנט למשל ביקשה ממש בהתחלה לבוא לצלם. אמרתי, בואי. היא הייתה באביתר יומיים, צילמה וצילמה. בזכותה יש שם כבישים, כי היא אמרה לי שגם בכפרים הכי נידחים באפגניסטן היא לא ראתה מקום מזעזע כל כך מבחינת אבק. שמעתי אותה ואמרתי לעצמי – היא צודקת, יהיה פה כביש"

מתוך המסקנה המתבקשת – חסר כנראה חיבור לעם ישראל, אם מהלך כזה התחולל.
"זו אכן הייתה המסקנה של רבים, אבל הרב לוינגר אמר שיש בכך סכנה ליהודה ושומרון. כי יש שטחים שעוד לא נגאלו, כי הערבים ממשיכים להשתלט, כי אירופה מגבה את הערבים, כי אמריקה פעם כך ופעם כך. הוא אמר שצריך לייסד תנועה בסגנון גוש אמונים, שתקים התיישבות בכמה מקומות ולא רק יישוב אחד. אז הקמנו את 'נחלה'. בהתחלה נקראנו 'נוער למען ארץ ישראל', אבל מאחר שהיו גם מבוגרים כמו אליקים העצני, נדיה מטר ויהודית קצובר, השם שונה". השותף המרכזי שלה לפעילות בנחלה הוא צבי אלימלך שרבף, נכדו של הרב לוינגר.

"מאז ועד היום אני עושה כל הזמן אותו דבר", היא ממשיכה. "אני נפגשת עם עוד משפחה ועוד אחת, מסייעת לגרעיני נחלה ומקיימת סיורים בשטח. זו פעילות שמטרתה המשך טיפוח הרעיון הגדול של יישוב ארץ ישראל. עד היום הקמנו במסגרת נחלה למעלה מחמישים מאחזים".

שרובם המוחלט כבר לא קיימים.
"נכון, אבל ברוב המקומות הקרקע נשמרה. קחי אפילו את שבות־עמי, מאחז שהיה פה ליד קדומים במשך שבע שנים – נכון לעכשיו הערבים לא משתלטים על המקום הזה. או גבעת העיטם, שטח של 1,700 דונם שהיום הוא חלק בלתי נפרד מתוכנית המתאר של אפרת. כשנאבקנו שם, התחילו כבר להקים במקום את חומת ההפרדה ולהשאיר את גבעת העיטם בחוץ. אני מודה שהייתה לי תחושת חולשה כאשר עברתי עם הרגל מעל הבסיס של החומה שהחלה להיבנות. אמרתי לעצמי שהסיכוי להתיישבות שם כנראה כבר לא קיים. אבל החומה לא הוקמה, והשטח נשמר".

אף שמאחזי נחלה אוישו בעיקר בידי צעירים ובני נוער ופונו שוב ושוב בידי כוחות הביטחון, וייס אומרת שהם חוללו שינוי מדיני בשטח. "ב־2007 ו־2008, השנים שאחרי גירוש גוש קטיף, עשינו עשרות ניסיונות להיאחז במקומות שונים ביו"ש. מעוז־אסתר, שבות־עמי, עוז־ציון ועוד רבים. הגיע לידיי דו"ח של המנהל האזרחי שמפרט כמה פעמים הוא הרס כל אחד מהמקומות האלו. הדו"ח הזה לקוח מתשובת המדינה לבג"ץ, בעתירה של שלום עכשיו שדרשה ממדינת ישראל למלא את התחייבותה לפנות מאחזים".

ההתחייבות האמורה ניתנה במסגרת תוכנית "מפת הדרכים": ראש הממשלה אריאל שרון הבטיח לנשיא ג'ורג' בוש לפנות את כל מקומות היישוב שהוקמו ביו"ש ממרץ 2001 והלאה. "גבי אשכנזי, שהיה הרמטכ"ל בתקופת ממשלת אולמרט, גיבש תוכנית להורדה מהירה של כל היישובים האלה. לא מדובר במאחזים של נחלה, אלא ביישובים כמו חרשה, גבעת־הרואה, רמת־גלעד, חוות־גלעד – אלפיים נפש. ההערכה הייתה שאפשר לעשות הכול בלילה אחד, אם אנשים לא יספיקו לבוא ולסייע בהתנגדות לפינוי. אבל, כך כתוב בדו"ח, מכיוון שהם נאלצו לטפל במאחזים שלנו שקמו בזה אחר זה, הם לא הגיעו לעיקר, שהוא פינוי היישובים הללו.

"מבחינתנו כתנועה זה מסמך מכונן. לאורך השנים, ברוב הפעמים פעלתי באמונה שגם אם אני לא יודעת בדיוק איך פותרים בעיה, צריך לקום ולעשות. אנחנו נשתדל והקב"ה יורה דרכנו. ואז בא המסמך הזה. הבנתי שחוץ מכוונת המצווה, העיסוק במאחזי הנוער מנע פינוי יישובים. נכון, צחקו עלינו בגלל המאחזים האלה. גם בעלי כבר אמר לי – 'נו, שוב שבות־עמי?', כי במשך שבע שנים הייתי צועדת לשם כל שבת, מעבירה שיחה וחוזרת. אבל אני משוכנעת שהייתה להם חשיבות".

כעת היא מותחת קו שמחבר בין כל נקודות ההיאחזות הללו ובין אביתר. "אני חושבת שהיה כאן מסע של 15 שנה שהוליד את התפרצות ההתיישבות העכשווית. זה לא פשוט למשפחה עם ילדים לעזוב בית בהתרעה של רגע, ולבוא למקום שאין בו מים זורמים, אין שירותים, אין כביש, כמובן אין מכולת, ולא יודעים אם זה בכלל יצליח ויישאר על הקרקע. ולמרות הכול – ראינו שאנשים פשוט קמים ובאים. כי הם התאמנו לזה. למשפחות שחברות בגרעינים שלנו יש מורגלות פיזית ונפשית, שנבנתה באינסוף מאמצים, בשבתות שטח שקיימנו במקומות שהיו הר טרשים קירח, בשיחות לקראת עלייה לקרקע.

"הדילמה שלנו אכן הייתה קשה. מערכת הביטחון גייסה 5,000 איש לפינוי, היו עלולים להתפתח שם עימותים קשים מאוד, וכמובן גריסה מוחלטת של חמישים מבנים, וערבים שעולים וחוגגים על החורבות. במקום זה יש עכשיו נוכחות צבאית, בתים שנשארים לעמוד, דגל ישראל ומגן דוד בראש ההר"

"גרעין אביתר של תנועת נחלה קיבל בשנה האחרונה כמה פעמים אישור לשהות בשטח בשבת, בתנאי שנעזוב אחרי לילה אחד. לכן ברגע שהוחלט לעלות ולהישאר – מיד אחרי פיגוע הירי בצומת תפוח, שבו נרצח יהודה גואטה – אנשים פשוט באו. 53 משפחות גרו במקום, והייתה לנו רשימה של עשרות משפחות נוספות שמעוניינות. אנשים פנו אלינו כל הזמן. הייתי יכולה ביום אחד לאכלס את כל השטח בין צומת תפוח למגדלים.

"ההשתוקקות להקמת מקום יישוב חדש נבנתה במשך שנים. אומר לך יותר מזה – ב־1976 לא היה קל לאכלס בקדומים את שלושים הקרוואנים שקיבלנו משמעון פרס. באביתר לא היינו צריכים לעשות כלום. ברגע שנודע הדבר, אנשים באו עם החבילות והמקרר והתיישבו".

בלי תלונות על המטפלת

חלון הזדמנויות אפשר את הצמיחה המהירה של אביתר. "כוחות הביטחון חיפשו את הרוצח מהפיגוע בצומת תפוח, וזה נתן לנו כמה ימים להתבסס. אחר כך הייתה המלחמה בעזה", מסבירה וייס מדוע הקשב הביטחוני לא הופנה ליישוב שצץ לפתע.

לא רק הביקוש להתיישבות באביתר שימח אותה, אלא גם "רקמת החיים ההתיישבותית שנוצרה מעצמה. כמחצית מהתושבים השתייכו לגרעין של נחלה, שהיה די מגובש עוד לפני העלייה אל הקרקע, אבל הגיעו גם אחרים – זוגות בפנסיה ששמחו לאתגר חדש, זוגות צעירים, רווקים ורווקות. נוצרה תמונת חיים מושלמת. אמרתי: אלוקים הוריד כאן מהשמיים את המודל האולטימטיבי.

"ראיתי איך הסבתות עזרו לאמהות הצעירות, אבל לא השתעבדו. ראיתי את הזוגות המבוגרים יותר מטיילים בערב, קוראים בנחת. הייתי ממש מהופנטת. זה נהדר, הגיוון הזה, שלא כולן אימהות צעירות באותו גיל שמספרות כמה המטפלת בגן הייתה לא בסדר" – היא משלבת ידיים בהמחשה לאווירת הטרוניה השוררת לעיתים ביישובים קהילתיים. "צריך לקדם את המתווה הרב־גילי ואת הגיוון מכל הבחינות. למשל, באביתר הייתה לנו דוקטור שהקימה מדרשה לבנות, והיה אינסטלטור. הוא היה מאוד חשוב שם. כך צריך".

חשיבות ההטרוגניות היא אולי מסקנת־בדיעבד לגבי התקופה המוקדמת של גוש אמונים?
"כן, אם כי אני חושבת שפה בקדומים הייתה יותר פתיחות. הרי סבתא של בעלך הגיעה לגור איתנו במחנה הצבאי כאישה מבוגרת", היא מזכירה מורשת משפחתית. "גם פרופ' יוסף בן־שלמה בא לפה, ורצו לתת לו אשקובית של חדר אחד. אמרתי שהוא בחר שהמשפחה שלו זה הוא, וצריך לתת לו עוד חדר, ולא להתייחס אליו כמי שאין לו משפחה. נכון שקהילה קטנה לא יכולה להטמיע בתוכה אינסוף מורכבויות, אבל לא על כל דבר צריך ועדת קבלה ואספת חברים. צריך לקבל".

היו אנשים שהגיעו לאביתר, ואמרתם להם שזה לא מתאים?
"היו בשוליים מקרים בודדים של אנשים שהבינו שזה לא מתאים. באמת בודדים. הם גם הבינו מעצמם. ראו שיש דגל ישראל וגישה ממלכתית, ולכן מי שהיה בכיוון מהפכני יותר לא נשאר".

גם מול כלי התקשורת, כך נראה, נקטו תושבי אביתר קו פייסני. אני מספרת לה על עיתונאי מוכר משמאל, שתיאר באוזניי כמעט בפליאה את הנועם שבו התקבל במקום.

"כן, באמת הייתה אווירה טובה. צופית גרנט למשל ביקשה ממש בהתחלה לבוא לצלם. אמרתי, בואי. היא הייתה באביתר יומיים, צילמה וצילמה. בזכותה יש שם כבישים, כי היא אמרה לי שגם בכפרים הכי נידחים באפגניסטן היא לא ראתה מקום מזעזע כל כך מבחינת אבק. שמעתי אותה ואמרתי לעצמי – היא צודקת, יהיה פה כביש. זו באמת הזדמנות לומר לה תודה".

גיוס של מימון המונים לאביתר אפשר לתנועת נחלה לסלול שם כביש. "רצינו לאסוף מיליון שקלים וזה המשיך הלאה עוד ועוד, תרומות קטנות שהצטברו לסכום משמעותי. אנשים רצו לתת ולהיות חלק. כשהגענו לסכום היעד הייתה שמחה גדולה, ממש ריקודים. גם את זה צופית צילמה.

"אף אחד מנחלה לא קיבל משכורת, גם לא החזרי דלק", היא מדגישה בהקשר הכספי. "על עבודות הבנייה באביתר לא היה צריך לשלם, כי אנשים עשו את זה בהתנדבות. האמת שגם על חלק מהחומרים לא הוצאנו כסף; הרבה קבלנים פשוט באו והניחו תרומות של חומרי בנייה. אם ננסה לחשב כמה עולה להקים יישוב, מדובר בסכומי עתק. פה חלק גדול פשוט הגיע מעצמו.

"כשרצינו לסלול את הכביש, אמרו לי שצריך למדוד, לשים מצע ולהדק – 'אל תניחי סתם אספלט'. אבל בעין הלא־מקצועית שלי אמרתי שזה נראה לי די מהודק. דיברתי עם הקבלן של האספלט, ולמחרת הוא פשוט הגיע והניח, בלי מצע ובלי מדידות. כמו נס, בתוך יום היו כבישים. נכון שמן הסתם יצטרכו בעתיד לחדש את הכביש, אבל אם היינו מבזבזים זמן על תהליך לפי הספר, זה לא היה קורה".

זה קצת משל לכל המקום הזה.
"בהחלט. פחות לתכנן בצורה מסודרת איך בדיוק צריך לעשות, יותר לגשת לעבודה. בלי להתפלסף".

"השארנו את המקום יפה. בלילה האחרון, בשעה מאוחרת, הביאו משאית עם עוד 150 עצים לשתילה. ההחלטה הכספית האחרונה שקיבלנו הייתה להשקיע במערכת השקיה ממוחשבת, כדי שכאשר נחזור יהיו עצים יפים. היה לי חשוב שיהיה שם מסודר ויפה, והתחברו לראש שלי"

במצב שק

"כשהקמנו את קדומים היה קשה מנטלית יותר מאשר באביתר", נזכרת עכשיו וייס מסלון הבית הנאה במרכז היישוב. "אז המקום הזה היה מעבר להררי החושך, כביטוי וגם בפועל. בלילות הייתה סביבנו עלטה. לא הייתה פה שום נקודת אור סביב, לא היה חשמל, לא היה קשר טלפוני. באמת היה קשה".

בלילה האחרון לפני פינוי אביתר היא עברה מבית לבית. המשפחות, כמעט כולן, נשארו ביישוב הצעיר עד השעות האחרונות של יום שישי אחר הצהריים, המועד שהתחייבו להתפנות בו. "עברתי וראיתי משפחות בארוחת ערב, אנשים יושבים בחוץ עם הילדים ומדברים. ממש הרגשתי סכין מתהפכת לי בלב. הכול היה כל כך בריא, כל כך יפה. כואב לי הלב גם על החופש הגדול, כי חשבתי כמה נכון לנוער להיות שם. הכנו תוכנית יפה לחופש. נוצר שם לנוער תמהיל מדויק של עשייה ולימוד, הם ביקשו שיעבירו להם שיעורים, לא היה צריך להכריח אותם לבוא להקשיב. היה יכול להיות קיץ מדהים.

"השארנו את המקום יפה. בלילה האחרון, בשעה מאוחרת, הביאו משאית עם עוד 150 עצים כדי לשתול. ההחלטה הכספית האחרונה שקיבלנו הייתה להשקיע במערכת השקיה ממוחשבת, כדי שכאשר נחזור יהיו עצים יפים. היה לי חשוב שיהיה שם מסודר ויפה, והתחברו לראש שלי".

ותחזרו?
"תמיד אומרים 'ממשלות לא מקיימות', אבל לפעמים ממשלות כן מקיימות. כמו שהדחיפה להקמה הפיזית של אביתר הייתה מלמטה, כך גם יהיה המימוש של המתווה. ברור שאם נשאיר את הדברים רק בידי משרד הביטחון זה לא יקרה, כי לשר הביטחון יש עוד כמה עניינים על הראש מלבד קידום אביתר. אבל אצלי זה עניין מרכזי מאוד, ואני מתכוונת לקום בכל בוקר ולבחון מה מתקדם". בהמשך השבוע, אגב, אמר ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד כי אם הנושא של אביתר יגיע לשולחנו, הוא יתנגד להקמת ישיבה במקום. וייס בתגובה אמרה כי "הרכבת יצאה מהתחנה. לפיד מנסה לעצור, אנחנו צריכים להאיץ".

אני מזכירה לווייס שבמשך שנים היא נחשבה לאופוזיציה לוחמנית בתוך מועצת יש"ע, אפילו פרסונה נון־גראטה בעיני שאר החברים. כשהם הורשו להיכנס לתוך גוש קטיף לפני העקירה, עליה נאסרה הכניסה. וזו דוגמה אחת מני רבות. איך קרה שהפעם היא פתאום יישרה קו עם ההצעה הממשלתית? "עמדנו בפני דילמה", מסבירה וייס. "מבחינת הממשלה היו אמורים להגיע כוחות צבא שיגררו אותנו ויהרסו את המקום. כבר דיברתי עם הציבור על איך אני מתכוונת להיאבק. אמרתי שמבחינתי לא השתנו הכללים מאז תחילת גוש אמונים – אנחנו צריכים להיגרר כשק קמח או כשק תפוחי אדמה".

קרה בעבר שתמכת בהסכם פשרה?
"בסבסטיה. אבל אז לא הייתי בעמדת קבלת החלטות. הרב לוינגר תמיד הנחה אותנו לבחון אם החלטה יוצרת צעד קדימה או חלילה צעד אחורה. וזה מבחן קשה, אבל השאלה היא אף פעם לא 'נכנענו או לא נכנענו לממשלה'. אין הנחת יסוד שאומרת שאם קיבלנו את מה שמציעה הממשלה זה לא טוב. השאלה היא רק אם זה יקדם אותנו.
"בשלב מסוים הייתה הושטת יד אלינו מכיוון איילת שקד, להגיע להסכם כדי שתהיה אחיזה מסוימת בשטח, צבאית. יוסי דגן נכנס לעניין מההתחלה, ומגיעה לו המון הערכה על זה. כראש מועצה לשעבר, אני יודעת כמה קשה לנהל את השגרה ואת המאבקים במקביל. עשיתי זאת יחד עם אמא שלך ז"ל, שהייתה סגנית ראש המועצה" – היא שוב מזכירה לי מורשת משפחתית. "ביד אחת את קובעת תעריף כניסה לבריכת השחייה, וביד השנייה את חוסמת כביש במחאה".

את המגעים מול שקד ניהלו נציגי נחלה ואנשי מועצת שומרון – דגן והרב אליקים לבנון. דגן עמד גם בקשר ישיר עם שר הביטחון גנץ. "השיחה היחידה שלי עם גנץ הייתה טלפונית, כשישבנו להתייעצויות בביתו של הרב חיים דרוקמן", מספרת וייס. "זו הייתה שיחה חברית. הרב דרוקמן אמר לו שצריך שכל הצדדים ישמרו על התחייבויותיהם.
"חשוב להבין: אביתר יושב על גבעה אסטרטגית. מי שלא היה ממש בשטח, לא קולט מה עומד כאן על הפרק. אז אפשר לומר שלא משנה מה יהיה – לא דנים על שום גבעה בארץ ישראל; ואפשר לראות את החשיבות של עצם הנוכחות במקום. הכפרים הסמוכים ביתא וקבלאן משתלטים באגרסיביות על שטחי C, ואם לא תהיה שם נוכחות, ולו צבאית, מערך הכפרים סביב יהפוך למטרופולין גדול שיחסום את כביש 5. הדילמה שלנו אכן הייתה קשה. מערכת הביטחון גייסה 5,000 איש לפינוי, היו עלולים להתפתח שם עימותים קשים מאוד, וכמובן גריסה מוחלטת של חמישים מבנים וערבים שעולים וחוגגים על החורבות. במקום זה יש עכשיו נוכחות צבאית ניכרת, בתים שנשארים לעמוד, דגל ישראל ומגן דוד בראש ההר".

ובכל זאת, היו שכעסו על ההיענות למתווה הפשרה מבית מדרשה של שרת הפנים שקד – שמקפידה להדגיש שראש הממשלה בנט היה מעורב גם הוא. מצביעי ליכוד כתבו ברשתות מילים קשות נגד מובילי ההתיישבות באביתר, ואיש התקשורת יעקב ברדוגו תקף בחריפות. וייס לא מתרגשת: "תצטרכי להאמין לי שאני לא לגמרי עוקבת מי אמר מה. הרבה אנשים תומכים בי, ויש גם מי שתוקפים. סיפרו לי שברדוגו דיבר נגדי, ושישראל כ"ץ הגן עליי. היו הודעות ואטסאפ זועמות, בעיקר מכיוונם של כמה מהפחות־ממלכתיים במעגלי המתנחלים. כתבו שלא מתפשרים על שום דבר בארץ ישראל, נקודה. גם אצל הליכודניקים יש זעם גדול, כי המהלך הזה מוסיף נקודות לשקד ולבנט, וזה לא נסלח מבחינתם".

בעקבות הירי הכבד בתוך הנגמ"ש הימני פרסם נתניהו בשבוע שעבר מאמר במקור ראשון, ובו כתב שאין מקום למאבק נגד ההתיישבות ביהודה ושומרון. "טוב שנתניהו עשה זאת, כי הדרך הנכונה היא לדבוק ברעיון", אומרת וייס. "אני חושבת שאם האופוזיציה רוצה לחזור לשלטון, זה לא יקרה דרך מתקפה על ממשלה מתפקדת. כל מתקפה רק יוצרת כור היתוך שמחשל יחד את יסודות הממשלה. אם אתה רוצה לחזור לשלטון – תיצמד לרעיון. אבל אני לא יועצת של הליכוד, ולא של אף אחד אחר.
"כשנתניהו עוד היה ראש ממשלה, שוחחתי איתו בטלפון וביקשתי שיגיע לאביתר. הוא הוציא מכתב שעזר לנו. גם כראש האופוזיציה רציתי שהוא ימשיך לסייע, כי הוא אדם עם אישיות חזקה ומרשימה. ביקשתי שיתייצב, שיפרסם תמיכה, שיעמוד בראש משלחת של אנשי ליכוד שתגיע למאחז. האמת היא שלא ברור לי למה הוא לא בא. הרי הוא כבר לא צריך לחשוש מביידן, מי שצריך לחשוש זה בנט".

לדבריה, היא לא תמיד זוכרת מי מחברי הכנסת המזוהים עם הימין חבר בקואליציה, ומי יושב באופוזיציה. "כשניר אורבך הגיע, שמחתי שבא חבר כנסת. רק אחר כך הבנתי שנהייתה סביב זה מהומה עולמית, כי הוא מהקואליציה (בתחילה דווח בתקשורת שאורבך מעביר את לשכתו לאביתר, אך הידיעה הזו הוכחשה – הכ"ח). טוב, נערה הייתי וגם זקנתי".

יצאנו מ"תחום המושב"

שריה הצלם מראה לווייס תמונות שצולמו באביתר לאחר עזיבת התושבים. הנוכחות הצבאית אכן שם, כמובטח. וייס נזכרת איך מיד אחרי העקירה מגוש קטיף היא רצתה מאוד לעבור בין ההריסות והבתים הנטושים, לכאוב את הכאב. "חיפשתי דרך להגיע לשם. יואל מרשק, שהיה ראש אגף המשימות בתנועה הקיבוצית, קיבל אז אישור להיכנס כדי לסייע באיסוף הציוד החקלאי שנותר מאחור. ביקשתי ממנו לבוא איתו, וכך נסענו ועברנו יישוב־יישוב. בשלב מסוים עמדנו על גבעה וראינו איך כל נווה־דקלים מלא בדגלים ירוקים של חמאס שמונפים מעליו. זה היה נורא כל כך, סוריאליסטי כל כך, שאת לא לגמרי מאמינה שאת באמת רואה את זה. הם היו המנצחים, והם הניפו שם את הדגל".

אביתר יכול להיות מודל לבאות, או שהיה כאן צירוף נסיבות חד־פעמי שגרם למאחז לצמוח במהירות ולזכות בהסדרה מסוימת?
"אפשר לדעתי להקים עוד עשרות אביתרים. נפתח פתח, ולכן גם השמאל כועס כל כך. יצאנו מ'תחום המושב'. ראינו שאפשר לבנות לא רק צמוד ליישוב קיים, ואני חושבת שזה ישפיע גם על ההתיישבות בנגב ובגליל. אני מזכירה שבשנה שקדמה למלחמת ששת הימים, לא הוקם שום יישוב בארץ ישראל. מצב הרוח היה מדוכדך. ואז באה המלחמה וההתחלה של גוש עציון, ואחרי יום כיפור גם ההתיישבות בשומרון, וברגע שהחלה באזור הזה התיישבות מסיבית – נבנו גם המצפים בגליל. אם הייתי שני בני אדם, הייתי מקצה היום אחד ליהודה ושומרון ואחד לנגב. הלוואי שהייתי שניים. אבל אני לא יכולה הכול בו זמנית".

אולי זה באמת הרגע להפנות את האנרגיות לנגב?
"אבל אנחנו כאן עדיין בסכנה, במיוחד בגלל החבירה בין האירופים לערבים. הנגב קורץ, אבל הכסף האירופי שמושקע ביהודה ושומרון מדאיג מאוד. אני מרגישה כאן אחריות ולא יכולה לעזוב. גם בקשר בין בנט לביידן יש יסוד מדאיג, במיוחד כשלבנט יש רק שנתיים בתפקיד ראש הממשלה והוא טיפוס מספיקן, רוצה להספיק לעשות דברים. אנחנו עוברים נשיא אחרי נשיא, ראש ממשלה אחרי ראש ממשלה, מדי פעם נגרמים נזקים גדולים – כמו הנסיגה מסיני ומחבל קטיף ומצפון השומרון – אבל ברוך השם יש מאסה של התיישבות, ואנחנו נשארים".

מבין חברי הגרעין המייסד של גוש אמונים, וייס היא לא האחרונה שעדיין עוסקת בפעילות התיישבותית; "בני קצובר ממשיך בהסברה כל הזמן, וגם נעם ארנון. אבל יש דור המשך, וזה הדבר הכי חשוב. לרצף של הפעילות יש משמעות.

"אישה שלא עוסקת גם בגיל הזה במשהו שממצה את פוטנציאל הכוחות – במוח, בגוף ובנפש – זה בזבוז בעיניי. אין סיבה להרפות. זה לא חייב להיות בהתיישבות דווקא. גם בגילנו צריך להתאמץ. במיוחד נשים. לטייל ולהקשיב להרצאות זה נחמד, אבל זה לא מספיק. צריך להציב אתגרים"

"יש פעילה בנחלה ששמה הודיה בוצ'קו. אמרתי לה לא מזמן, 'אה, את הנכדה של יגאל כהן־אורגד, עבדתי מולו כשהיה שר אוצר'. והיא השיבה לי – 'לא, דניאלה. אני נינה שלו'. זה נהדר. אני מתכננת את הזמן שלי כך שתשעים אחוז משעות הערות יוקדשו לארץ ישראל, והשאר למשפחה".

עוד ארבע שנים את בת 80.
"פחות מארבע. ואני אומרת לך שאם לא הנכות של בעלי, שבשבילו הקפדתי לחזור מאביתר כדי לישון בבית, הייתי עוברת לשם באופן מלא. מבחינתי אני ברגע זה עולה למאחז, להר טרשים קירח. כל הדברים הפיזיים חשובים פחות. מה אני צריכה? חמצן, מים, כל אוכל טוב לי, עם שירותים מסתדרים.

"בכלל, אישה שלא עוסקת גם בגיל הזה במשהו שממצה את פוטנציאל הכוחות – במוח, בגוף ובנפש – זה בזבוז בעיניי. אין סיבה להרפות. זה לא חייב להיות בהתיישבות דווקא, אבל כמו בחורה צעירה שמתאמצת בלימודים ורוצה להתקדם, גם בגילנו צריך להתאמץ. במיוחד נשים. לטייל ולהקשיב להרצאות זה נחמד, אבל זה לא מספיק. צריך להציב אתגרים".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il