"הגיע הזמן להחזיר את האנשים הביתה", הכריז המועמד לנשיאות ארה"ב, ג'ורג' בוש הבן. "אנחנו פרוסים ביותר מדי מקומות בעולם". פחות משנה אחרי שמסר בוש את התחייבותו זאת לציבור האמריקני, אי־אז בשנת 2000, הוריד בן־לאדן את מגדלי התאומים בניו־יורק. בוש יצא לשתי מלחמות, האחת בעיראק והשנייה באפגניסטן, ולמעשה הן לא הסתיימו עד היום. גם מחליפו של בוש, ברק אובמה, נבחר על מצע סיום המלחמות של אמריקה בעולם, אך בתקופות ארוכות של כהונתו דווקא הגדיל את פריסת הכוחות בשתי החזיתות. אותו דפוס, אך כיאה לתקופתו בקצב מהיר פי כמה, התרחש בשבוע שעבר אצל טראמפ. ביום חמישי הקודם הודיע שארה"ב תסיג את כוחותיה מסוריה "בקרוב מאוד". ארבעה ימים לאחר מכן כבר הרים טלפונים למנהיגי עולם: מיי מבריטניה, מקרון מצרפת, אל־עבאדי מעיראק, בן־זייד מאיחוד האמירויות וכן הלאה, כדי לתאם מה שנראה כמתקפה רבת־עוצמה על משטר האימים של בשאר אסד. ככה זה, העולם צריך את אמריקה גם כשהיא לא רוצה.
טראמפ גיבש את הקואליציה נגד סוריה תוך כדי ההכנות לפסגה עם נשיא צפון קוריאה קים ג'ונג־און, שכבר הביע נכונות להתפרק מהנשק הגרעיני שבו הוא מחזיק. בד בבד, נשיא סין שי ג'ינפינג, שלאחרונה הושיב את עצמו על הכיסא לכל החיים, מצמץ ראשון בתחילת השבוע והפחית את המכס על מכוניות אמריקניות המיובאות לסין. מטורף או לא, נכון לעכשיו טראמפ מנצח במלחמת הסחר אך נאלץ להישאר בזירה שממנה הבטיח לסגת. סוריה.
ההתקפה האמריקנית, שבשעת כתיבת שורות אלה טרם החלה, עלולה לסבך את ישראל בסוג מלחמה שכמותו לא ידענו בעבר: התחככות עם מעצמה עולמית – רוסיה – והתנגשות חזיתית עם מעצמה אזורית – איראן. או כפי שניסח זאת האלוף במילואים עמוס ידלין, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי: "שני אירועים משמעותיים מתפתחים בהקשר הזירה הצפונית: דיון בארה"ב על פעולה מול סוריה ודיון באיראן על התגובה מול ישראל לתקיפת (שדה התעופה) T4. האירועים לכאורה נפרדים אך יכולים להתלכד".
תסבוכת ריבוי השחקנים בסוריה היא אחד מכאבי הראש הגדולים ביותר של ישראל. שכן לרגל יום העצמאות ה־70, וזו לא בדיחה, לישראל יש דה־פקטו שכנה חדשה ולאו דווקא נחמדה בצפון. רוסיה. כלומר, פורמלית בשאר אל־אסד יושב בארמון בדמשק ואפילו רוצח את עמו כמימים ימימה. בפועל, דווקא ההפצצה הנועזת המיוחסת לישראל בבסיס האווירי T4 בלילה שבין ראשון לשני, מלמדת שבעל הבית האמיתי הוא ולדימיר פוטין.
כי לא במקרה, ההתקפה נגד מערך המל"טים האיראני בוצעה ברגע של חולשה רוסית־סורית. אסד היה במגננה אחרי שנחשף השימוש שלו בנשק כימי. פוטין מלקק את פצעיו מהרעלת המרגל לשעבר סרגיי סקריפל ובתו יוליה. העולם ציפה להנחתת מהלומה בשטח סוריה, וישראל – בהנחה שההתקפה בוצעה על ידה – ניצלה את שעת הכושר אף שאין שום קשר בין היעדים שנפגעו לבין השימוש של אסד, בחסות פטרונו, בנשק כימי.
קרוב לשלוש שנים חלפו מאז הפלישה הרוסית לסוריה. ככל שחולף הזמן מרחב הפעולה של ישראל שם מצטמצם, אך האחיזה הרוסית־איראנית – זו בזו ובשטח – מתחזקת. כלומר, כפי שגילה הרמטכ"ל בראיונות שהעניק בערב פסח, צה"ל פועל וממשיך לפעול בסוריה במסגרת המב"מ (המערכה שבין המערכות) המפורסם. אבל, גם הקשרים האישיים והמקצועיים בין הרוסים לאיראנים מעמיקים ומתחזקים. הם מתרגלים ומתחברים זה לזה, ולנוכחות הקבועה של אלה כאלה בשטח. מכ"מים רוסיים מתוחכמים מכסים את כל שטחה האווירי של ישראל. מערכות אחרות, אמנם מתקדמות פחות, מופעלות בידי סורים או איראנים מאדמת סוריה, ובמקרים אחדים גם מועברות לחיזבאללה. זה אגב היעד שכנראה הותקף השבוע.
התוצאה היא ששולי הזהירות של ישראל מפני פגיעה אפשרית בכוחות רוסיים הולכים ומתרחבים. במקביל, ככל שהאיראנים חוטפים יותר סטירות לחי פומביות ברור שסבלנותם פוקעת. לכן המטרה האסטרטגית למנוע התבססות איראנית בסוריה נהיית מסובכת יותר להשגה, והעימות הכולל עם איראן מתקרב. הצפיפות הרוסית־איראנית מקשה על כוחותינו לפעול במידת החופש שהייתה בעבר, מרבה את הקטטות הישירות של ישראל עם כוחות איראניים, ובאופן כללי מגביהה את רף המתיחות. וכמו באולימפיאדה, כשהקופץ מזנק לרום גבוה מכפי יכולתו, המוט צונח ארצה.
זו נקודת הרתיחה שבה אנו נמצאים והיא ההסבר לגינויים הזועמים השבוע ממוסקבה על פעילות ישראל. בפעמים הקודמות התקיימה שיחת יישור קו בין פוטין לנתניהו. הפעם ביקש הנשיא הרוסי מראש ממשלת ישראל שלא לבצע כל פעולה "שתערער את סוריה ותאיים על ביטחונה". במשרד ראש הממשלה אמרו כי בשיחה הטלפונית בין השניים שלשום בערב, נתניהו חזר והבהיר כי ישראל לא תאפשר התבססות איראנית צבאית בסוריה. לראש הממשלה יש מערכת יחסים מצוינת עם פוטין והנשיא הרוסי גם לא חשוד בשנאה לישראל, להפך; אבל לא מדובר בסנטימנטים אלא באינטרסים. הרוסי רוצה להיאחז בסורי בכל הכוח וחיבה אישית למנהיג בירושלים לא תשנה זאת. לכן, וזה אמנם תרחיש קיצוני, אפילו חיכוכים נקודתיים עם כוחות רוסיים עלולים להתרחש.
מלחמות כבר לא קורות בחורף, כתב פעם מישהו, אבל הן בהחלט קורות בקיץ. מששת הימים ועד צוק איתן, רוב מלחמות ישראל התרחשו בימי החמה. לא בשורה מעודדת במיוחד לרגל חגיגות ה־70. לישראל יש שכנה חדשה מצפון ושמה רוסיה. כדאי להתחיל להתרגל.
