תשע שעות וחצי וקונקשן אחד הפרידו בינינו לבין פנמה סיטי. הטיסות התעכבו ושדה התעופה בפלורידה נראה כמו מחנה פליטים באמצע הקיץ – חם, מיוזע ומטונף.
הגענו לשדה התעופה הבינלאומי והשומם של פנמה־סיטי, שמזכיר תחנה מרכזית בפריפריה, ועברנו את הביקורות שכללו הצגת בדיקת קורונה וביקורת דרכונים. תפסנו מונית בעזרת הספרדית המרשימה של דני (ובעזרת כמה תנועות ידיים) ונסענו אל המלון שלנו. הרחובות היו ריקים וארוכים ושוממים. ככל שנקף הזמן הרגשתי את השאלות מנקרות בראש: לאן הגעתי? מה זה המקום הרע הזה?
הגענו למלון. האזור שמקיף אותו הוא מעין שכונת פשע מוזנחת מאוד. אישה גבוהה הציצה מבעד לתריסים כשצלצלנו בפעמון. היא פתחה לנו את הדלת בחשש וסגרה במהירות את הדלת אחרינו. הגענו לחדר מוזנח וצפוף עם מזגן מרעיש ושתי מיטות חצי זוגיות. השעה הייתה כמעט שלוש בבוקר ופשוט נרדמנו על המיטות. לאורך הלילה התעוררתי כל כמה דקות – מבועת מהמקום ומהמשך הטיול. מה היה רע בארה"ב? למה בכלל להפליג למדינה עם תשתית מפגרת?
אחרי שהתעוררנו בבוקר נסענו להוסטל קצת פחות מפוקפק והסתובבנו בעיר. פנמה־סיטי בנויה לתלפיות, במגדלים בסגנון של רמאללה ובפבלות עניות להחריד. יש בה כמה אזורים היסטוריים יפים ומצועצעים, אבל גם הבתים העניים בצבעי פסטל זוהרים מטריפים את המוח. פגשנו כמה ישראלים בהוסטל שלנו ונסענו אל חוף שנקרא פלאיה ונאו. שמענו שיש שם בסוף השבוע מסיבה, אז החלטנו לעזוב ביום שהיא תתחיל.
ילדים טובים
במשך חודשיים וחצי של טיול פגשנו אולי ארבעה ישראלים. השקט והשלווה שמשרים המבטאים והפרצופים השונים הם מה שהופכים טיול לטיול טוב לטעמי. המגוון האנושי מרגש בעיניי ונתן לי את הרצון להמשיך לטייל. השיחות שנקלענו אליהן בארה"ב והאנשים שפגשנו יחד עם הנופים הם הטיול. בפלאיה ונאו, לעומת זאת, התחושה היא כאילו אתה מגיע להרצליה או לבת־ים. ברגע שהגענו ראינו שלטים בעברית, ואינספור ישראלים. בתחושת אדנות ויוהרה חלקם ניגשים אל המוכרים וזורקים להם מילה בספרדית, וממשיכים באנגלית רצוצה: "אמיגה, איי תל יו אלרדי, איי וואנט דה קופי האט, נוט ורי האט". הישראלים התאגדו כדי לחגוג באיזו מסיבה – אבל רק עם ישראלים. זו הייתה חוויה מאוד משונה. לפגוש ישראלים מדי פעם בתוך האינסוף בעולם זה תמיד נחמד, אבל להגיע ליעד שמלא רק בישראלים? מה עשינו בזה? באותה מידה יכולתי להישאר בבית. כשהגענו לאחת המסעדות שם בבעלות ישראלית, בעלת החנות קראה לעברנו "או! סוף־סוף ילדים טובים".
אחרי יום הסתגלנו לאווירה הזאת ושוחחנו עם כל מיני ישראלים שפגשנו. אבידן פגש אפילו חבר מתוק שלו מהבית. ובכלל, יש גם ישראלים נעימים שפוגשים שם. לעת ערב התיישבתי ליד קבוצה של ישראלים וסיפרתי להם שאני כותב על המסע שלי בחודשים האחרונים. הם סיפרו לי שהם בחוף כבר שבועיים ומתכננים להישאר שם עוד שבועיים. שאלתי אותם אם הם תכננו מראש לבלות כל כך הרבה זמן רק בקרבת ישראלים, והאם זה סוג החופשה המועדף עליהם. בחור אחד, יואב, ענה לי שהוא לא תכנן מראש לבלות כל כך הרבה זמן רק עם ישראלים, אבל שמצד שני זה נוח לו. הוא לא צריך לשבור את הראש באנגלית ולהתאמץ להביע את עצמו. "ישראלים זה אזור הנוחות שלי, בסוף הכי קל לך איתם", הוא אמר.
החוף בפלאיה ונאו, אגב, הוא חמוד בעיקר. לא משהו יוצא דופן. בארץ ראיתי מקומות יפים יותר, ובטח באגן הים התיכון.
משם נסענו אל עיירת חוף מקסימה בשם סנטה קטלינה. עיירה שקטה וקטנה עם הרבה אירופאים שמפעילים את העסקים והרבה מאוד מקומיים פשוטים שעובדים בעסקי התיירות. החלטנו להאריך את השהות שלנו שם בכמה ימים עד השבוע שאחרי.
בעיירה פגשנו גם את חברנו הטוב טנא. בכל פרק בטיול הזה מפציעים חבר או חברה שפותחים את הלב בפנינו ואנחנו בפניהם. פתיחת הלב מגיעה לשיאים בעיקר עם חברים מהישיבה היפה שלנו. איתם אנחנו מרגישים פשוט ונוח להיות מי שאנחנו ולדבר בחופשיות. טנא בעיניי הוא אחד האנשים המרגיעים שפגשתי בחיים. הוא נוסך ביטחון, במיוחד במצבים חסרי ביטחון. כך למשל הוא פיקד על הקיאק שבו שטנו באחד הימים. למרות גלים מטורפים שאיימו להטביע אותנו בדרך חזור, טנא פשוט ניהל את המצב בזמן שאני נכנסתי להיסטריה. הוא טייל לבד במשך חודשיים, במסע סולו, ואני חושב שגם עבורו המפגש איתנו היה רגע של נחת.
היעד הבא: בוקאס דל טורוס
